לפני 5 שנים. 27 באפריל 2018 בשעה 18:50
לרגע מיותם אחד, הלב סימן לעצמו ניצחון. איזה נצחון עלוב. ההגיון היה רוצה לשמוח לאידו של הלב, אבל אפילו הוא בקולו הצורמני התכווץ למראה הצלקת ההיא שנפערה שוב. היה נדמה להם שהצלקת הזו החלה להרפא או שאולי לא יגיע מי וישלח בה מילות-סכין. לא תמיד קורה מה שנדמה.
וככה עמדו שניהם, ערומים, מקולפים, חשופים ופגיעים כל כך. כמו שהיא. בדיוק כמו שהיא. היא. מה היא לא היתה נותנת תמורת רגע. מלחמה אבודה.
הפחד. כן, פחד. הבדידות. הגעגוע. השאלות. הקצוות. החלומות. הסיוטים. התמונות. הזמן. המילים שאין איפה להניח. חייבת בודאי להיות דרך. אפשר להשתגע ככה. אפשר ללכת לאיבוד, ולא לחזור.