כאילו לא די במשחקים שמשחק איתי היקום בתקופה האחרונה, עכשיו גם הטלפון הנייד מסרב להטעין את עצמו בפתאומיות מוחלטת מהצהריים בלי לקחת בחשבון את העובדה שאין לי שום נייד חלופי באיזור, ועכשיו אחרי שכתבתי את עצמי לדעת במשך חצי שעה, החליט המחשב למחוק לי את הפוסט כמו בועת סבון שמתנפצת עוד לפני שמספיקים לגעת בה.
ואני ושומעת את הייקום בקולו האלוהי שואל אותי "נו? עדיין חושבת שהכל משתבש לטובה?"
ואני מחייכת אליו ולוחשת לו בלי מילים, בלי קול "זה לא נגדך.. אל תכעס, זה בעד עצמי, אני פשוט חייבת להמשיך ולהאמין, אתה מבין?"
אבל הוא בשלו, מנסה משהו חדש, זורק עוד אבן, חוסם עוד דרך, מתעקש להקשות.
"ועכשיו?" אני שומעת אותו שואל אותי "עדיין?"
"ועכשיו?" "ועכשיו?" "ועכשיו מה..?" "עדיין?"
ואני חורקת שיניים, עוצרת נשימה ונשארת נאמנה לחיוך ולאמונה שעוד רגע גם זה יעבור, אני יודעת, לא יכול להיות אחרת,
הוא רק בודק אותי, רוצה לראות שאני לא מתייאשת, ועוד רגע יגיע האור, הרי אין סיכוי שבעולם שהוא יאכזב מאמינה גדולה כל כך כמוני.
* מרגישה כמו הנייד שלי שהתקלקלה לו מערכת הטעינה, מנסה בכוח להטעין את עצמי במילים, באמונה, בכתיבה, בהקשבה לשירים ההם שמחבקים לי את הלב, מתמסרת לכאב, יודעת שעוד רגע הכאב ירגע וישאר רק סימן למה שקרה, ומיד אחריו, ממש אחריו, יגיע האור.
