בחוות הרכיבה

בחוות הרכיבה (51)

את עיקרון 'שובע-רעב' תארה אליענה לאירן ביום האחרון של תרגיל העץ. זה היה גם היום בו הייתי נטוע למשך הזמן הרב ביותר, בעומק בו רק צווארי וזרועותיי בקעו מהקרקע. לו הבנות רצו לבעוט בראשי כמו בכדור, הן יכלו לעשות זאת ללא קושי (בעיטה כזו הייתה עדיפה על מה שהן עשו לי בפועל... אבל על כך בהמשך...). זה היה גם היום בו אליענה מימשה את ההבטחה לנסות ולהתעלל בי דרך 'פוטוסינתזה'.

"מה? היית רצינית?" שאלה אותה אירן ערב קודם.

"בהחלט," פסקה אליענה, "ספי יפסיק לאכול מהערב, ויצום במהלך כל מחר. אחר הצהריים נשתול אותו, והוא ינסה להפיק אנרגיה מאור וממים. לשתות יהיה לו מותר."

סרבתי להאמין שיש לה את הכוח להחליט עבורי מול אירן מתי אוכל ומתי לא, שיש לה את הסמכות להנדס את המהתלה המזוויעה הזו, בה אני מורעב בפועל ו"מנסה להפיק אנרגיה" מהשמש... גם חששתי מהצום עצמו. תפסתי פתאום שגם ללא מניעת אוכל, כל הווייתי הפכה לרעב עמוק. האיסור על אוננות והפתיינות המינית האינסופית, גרמו לכך שהייתי בזיקפה כמעט מתמדת בנוכחותן ושלא בנוכחותן. שתי המכשפות התענגו על כך, ונהנו ללטף אותי, לנגוע באיברי עד לנקודת הכמעט – הנקודה בה הן עשו שימוש בלחיצה הנוראית ההיא בבסיס שק האשכים שראשל לימדה את אליענה, הלחיצה שהופכת איבר נוקשה לבובת סמרטוטים. אירן פיתחה בכל זה התמחות משלה, כי, כפי שסיפרתי, היא שכבה איתי (ממש) לצורך "אימון," כך הכריזה, אבל תמיד מנעה ממני פורקן.

    הרעב המיני הוליד רעב אחר, הרעב לשינה. התקשיתי להירדם. התקשיתי להתמיד בשינה. הזיות מיניות פרועות הקיצו אותי משנתי כבר אחרי שלושים או ארבעים דקות. בהינתן האיסור על אוננות, לא יכולתי להשקיט את מחשבות הזימה שלי, והתהפכתי על משכבי כל הלילה.

   אבל הרעב העמוק מכל היה רגשי: הרעב שלי לאליענה עצמה. בניגוד לאירן, שהתעסקה איתי ללא הרף, אליענה באמת התאמצה להפוך אותי לעץ במחשבותיה. היא כמעט ולא דיברה איתי באותו שבוע. הבדיחות המשותפות שלנו, הבלחות של אינטימיות גנובה, נעלמו. היא בקושי הביטה בי. את הצמא שלי לפרורי התייחסות מצידה היא הרוותה בזרזיפי שתן, כשהיא משקה אותי עם משפכה האדום...

    אבל כשהיא אמרה את מה שאמרה בנוגע להרעבה שלי, פתאום התהווה לו מין רגע צלול כזה בו ראיתי את עצמי מהצד, רגע בו חלחל אלי עומק הטרוף שלי עצמי. ספי של לפני הקיץ הארור הזה הביט פתאום בתדהמה בספי הנוכחי, ספי שנשלט על יד האמונה הכפייתית הזו להיות אי פעם משהו עבורה, ספי שמתחזק את התקווה המופרכת שכל זה עשוי להוביל לסוף הטוב של סרטים רומנטיים, בו היא והוא יפסעו יחדיו אל השקיעה... וזאת כשלמחרת אותו ספי אמור להיות קבור עד צוואר בגינתה, עם גרביון מושתן על ראשו, עלים דבוקים לזרועותיו, ומציית להוראתה לא לאכול... איך הגעתי לכאן? כיצד אני יוצא מכאן? האם אני בכלל רוצה לצאת מכאן? מה יכול להיות קל יותר מלארוז מזוודה ופשוט לעזוב את החווה?

     (בדיעבד, עוד הייתי לפני 'דומם' ולפני השבועות עליהם לא תשמעו... אני חושד שלו הייתי עוזב אז, היה עדיין מה להציל ממני...)

*

אני בטוח שגם אם תנסו לדמיין מה חש אדם שרוב גופו קבור באדמה, תתקשו לדמיין את הפחד. יש משהו מעורר בלהה במצב הזה. נכון שהייתי מכוסה בחול במין חצי ישיבה על ספסל. אבל למצב הזה הייתה איכות מבעיתה של מעיין קבורה בעודך בחיים. ("אתה היית הגירסה הפגועה של אליענה, הגירסה שנקברה בחיים ונותרה לכודה, לא ממש חיה אבל לא ממש מתה" אמר לי אנדרה). האדמה הלחה שלוחצת על כל גופך, החמימות המעיקה שאדמה הדחוסה מפיקה, הלחות של הרגבים, הפגיעות המוחלטת של גוף נטול תזוזה – לו הבנות תחפוצנה בכך, הן יכלו היו לערום במהירות אדמה על ראשי מהתלולית הסמוכה ולחנוק אותי. בנוסף, תמיד הייתה לי תחושה דוחה של משהו שזוחל עלי או נוגע בי דרך האדמה. לפעמים, כשחולצתי החוצה מהבור, גיליתי שנעקצתי. מכיוון שאני הייתי זה שחפר את הבור והעמיק אותו מדי יום, ניסיתי לכתוש כל שלשול או חיפושית מזדמנת שאת החפירה העלתה. אבל החרקים היו שם, ואת סיפורי ראשל שמעתי לא פעם תוך מודעות לכך שמשהו חי מרפרף על גופי.

   הבנות היו טקסיות יותר לכבוד היום האחרון של התרגיל, וניסו להפכו למעין חגיגה. הן פרסו מחצלת רחבה, וערכו לעצמן מעיין פיקניק מתחת לחוטמי, מתענגות על גבינות מיוחדות, זיתים, יין, ושני לחמים מיוחדים שהן פרסו. את כל התקרובת הזו הן שטחו מול פרצופי הנטוע, כשהן מנצלות עד תום את ייסורי הרעב שלי. המשחק שהן החליטו לשחק היה שכל אחת מהן מנסה להכין לשנייה את הביס המושלם: לחם, ממרח כלשהו, ירק, גבינה. הן גם האכילו זו את זו, לגמו יין, ואת כל זה הן עשו בבגדי הים הקצרצרים שלהן (אירן הייתה כבר שזופה מאוד בשלב הזה של השבוע, אחרי ההשקעה הרבה של אליענה).

*

"ראשל הסבירה לי את העיקרון של שובע-רעב' דרך מה שהיא עוללה לכלבלב." הסבירה אליענה לאירן, תוך שהיא מורחת פרוסת לחם במיונז עבורה. "היא הסבירה לי שעיקרון מבני חשוב שידידיה מחפשים במשחק העמוק, הוא שובע שלה אל מול הרעב שלהם – תאכלי, מתוקה, זו גבינה מעולה – למשל, הכלבלב היה בחוץ והיה לו קר. לכן היא הייתה בפנים, והיה לה חמים. היא גם שתתה תה חם. הוא חווה את הקור שלו, אבל הוא ראה שלה חם. הבנת? –נכון טעים?"

"טעים מאוד," השיבה אירן בפה מלא. "אבל אל תתלהבי, תיכף תראי מה ההבדל בין סתם טעים למעולה..."

"את כזו תחרותית..." חייכה אליענה, "בקיצור, היא הסבירה לי שהעיקרון הזה—'להם אין ולי יש'—פועל בכל הקשר של רעב: 'לי נוח, להם לא, לי מעניין, להם לא, אני אוכלת, הם לא, אני מגיעה לפורקן, הם לא, לי חם, להם קר. אני ישנה, הם ערים, אני במנוחה, הם במאמץ.' וואו, זה היה באמת טעים מה שהכנת לי עכשיו!"

"זה בגלל המרקם," התגאתה אירן, "היה בביס גם פרוסת מלפפון, ואז היה לך גם משהו קריר בפה פתאום, וזה שבר את המליחות של הגבינה." 

"את מתוחכמת, ממש אנינת טעם" שיבחה אותה אליענה, "אבל לא מספיק, תורי עכשיו!" אמרה והחלה להתקין משהו לאירן.

"טוב. נראה אותך," אמרה אירן. "אז זה בעצם די פשוט עניין השובע-רעב הזה שלה."

"רגע, רגע, לא הגעתי למורכבות המיוחדת של העיקרון. את תמיד ממהרת אירן, תמיד מחפשת לעבור הלאה בנקודה שבה את צריכה להשתהות ולהתעמק. הנה, מה את אומרת על הביס הזה?"

"וואו. זונה! איזה ט-ע-י-ם!" התענגה אירן. "לא ידעתי שמותר גם בלי הלחם! מה שמת מעל הגבינה? מה זה הירק הזה, והממרח הכתום? אוף, מעולה!"

"אז ניצחתי? את נכנעת?" שאלה אליענה בתום מעושה. "תזהרי, את מפילה כל הזמן פרורים על ספי!"  

"נראה לך שניצחת? חכי ותראי – תיכף מגיע נשק יום הדין. בינתיים תגיעי למורכבות המיוחדת. מהי המורכבות?"

"אז כך: ראשל הסבירה לי שהרעיון אינו סתם לעורר עוד ועוד את הרעב, אלא לכאורה לספק אותו, אבל באופן עקום. 'לכלבלב בחוץ קר, למשל, נכון?' אמרה ראשל, 'אז הצורך שלו הוא בחום. אבל שמת לב מה עשיתי? סיפקתי אצלו צורך אחר, צורך שאין לו! הוצאתי לו צעצוע שמפתח גרייה אצל גורים. נכון? אני כאילו מזהה את ההשתוקקות, אבל מגיבה אליה באופן לא מתאים.'"

נזכרתי באופן בו אליענה שיחקה איתי משחק מקביל, מוציאה אלי צלוחית חלב כשקפאתי מקור מחוץ לדלתה.

"ראשל הסבירה לי שהכלבלב רגיש במיוחד לעיקרון הזה, כי כל התמורה שאני מתרגלת איתו—המהפך שלו לכלבלב—מושתתת על רעב שלו לתשומת לב אנושית, שאני הופכת לרעב לתשומת לב של כלב.

    'למשל במשחקי כאב,' המשיכה ראשל, 'אני הופכת את צעקות הכאב שלהם לניסיונות לשיר, או שהם כאילו נכשלים בנסיון לתרגל דווקא ריסון של הזעקות שלהם, את מבינה? הם צועקים, ואני מגיבה לזה כמשהו אחר, ונותנת להם חיזוקים חיוביים ושליליים על פי "הצלחתם" בדבר האחר. הצורך שלהם הוא שהכאב ייפסק, אבל אני הופכת את זה לצורך אחר – צורך ווקאלי אליו אני מגיבה.'"

דיאבולו ובוטן, חשבתי לעצמי, ההתייחסות לתשוקה המינית הבריאה שלי אליה כבגידה שחייבת להפסיק, כאילו שאני רעב לא אליה אלא להעפלה אל עבר מיניותי החדשה...

"דוגמה נוספת שראשל נתנה לי," המשיכה אליענה, "הייתה בהשראת מנזרים בודהיסטים (ראשל דיברה המון על דתות וקראה הרבה על טקסים דתיים):

'קראתי במקום כלשהו,' אמרה ראשל, 'שנזירים עושים מדיטציה בשעות הבוקר המקודמות, ושאחד מהם עובר עם מקל ביניהם, ותפקידו להכות במקל במי שנרדם במהלך המדיטציה. זה שנרדם, חייב להודות למכה. אז קיבלתי השראה, וכחלק מהמשחק העמוק עם שני ידידים, הורתי להם להביט בי ישנה ערים במהלך הלילה. הם היו אמורים לחשוב על טובתי ועל שלוותי. שכרתי סטודנטית למשחק שאיתרתי לפני שנים—מישהי שאוהבת להתנסות—הלבשתי אותה במעין טוגה לבנה כזו של כוהנת או נזירה. תפקידה היה להכאיב להם כל פעם שהם נרדמו. בהתחלה זה היה עם שוט, אבל ההצלפות היו מעירות אותי אז עברנו לצביטות. היא הייתה מוציאה את זה שנרדם מהחדר, מצליפה בו כהוגן באזור מרוחק, הוא היה מודה לה, והיא הייתה מסבירה לו על המחסומים הפנימיים שלו בדרך להארה, ועל כך שהוא חייב להתמודד איתם ביתר כוח וביתר דבקות. הוא היה מודה לה שוב, מבטיח להשתדל יותר, ורק אז הוחזר לחדר.'

כאן ראשל היססה לרגע ואמרה:

'הדוגמה הטובה ביותר לזה כאן בבית עכשיו היא התמרוקייה, אבל זה חומר מתקדם, ואני לא יודעת אם נכון שאחשוף אותך לזה.'"

כאן אליענה הפסיקה לדבר והמתינה לביס המושלם עליו טרחה אירן. אבל גם אירן חדלה להתעסק באוכל וזקפה אוזניה. ראיתי את אליענה מסתירה חיוך.

"איזה 'תמרוקייה'? על מה את מדברת?"

"עזבי..." אמרה אליענה בפני פוקר, מעלימה רמזים להנאתה מיכולתה לעורר את סקרנותה של אירן.

"אם לא תספרי, לא תקבלי את מה שהכנתי..." ניסתה אירן.

"מתוקה שלי – כדי לשמוע על התמרוקייה תצטרכי לעשות עבורי משהו הרבה יותר משמעותי מביס טעים..."

"אוף... את מעצבנת." רטנה אירן.

"תיכף אגיד לך מה אני רוצה ממך בתמורה," אמרה אליענה, "אבל קודם צריך לנגב לספי את העלים. תראי אותו, מסכנון: הוא לא אכל יום שלם, ואין סיכוי שהעלים המאובקים האלה יקלטו מספיק שמש כדי שהוא יפיק אנרגיה. תביאי לי בבקשה את המטלית הלחה הזו. זהו. הנה - בואי ננגב את העלים שלו. בדיוק. ככה. זה לא רגיש מצידנו שאנחנו אוכלות והוא רעב."

שמעתי את צחקוק הבנות מבעד לצליל רשרוש העלים שהן ניגבו.