סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 5 שנים. 31 ביולי 2018 בשעה 13:09

בחוות הרכיבה (62)

 

 

 

 

"מה הרגשת כשאליענה אמרה את זה?" שאל אנדרה.

 

"אמרה מה?" כששכבתי כך, מתחת לדלת התלושה על השטיח בקליניקה שלו, קולו של אנדרה הגיע אלי כמו ממרחק רב.

 

"שבעצם אין לך יותר חיים, שנמחקת, שבלעדיה אין לך קיום, שאין לך דרך לחזור לספי שהיית?" חשדתי שאנדרה חוזר על עצמו בתיאורים נרדפים רק כדי להכאיב לי.

 

"ספי?"

 

"רד ממני אנדרה." הקרצייה רוצה ש'ארגיש'... הבנתי את מטרתה ולא רציתי לשתף פעולה.

 

"למה?"

 

"כי מה זה משנה מה מרגישים? פסיכולוגים תמיד חושבים שהרגש הוא המקום האמיתי של בני אדם..."

 

"והוא לא?"

 

"לא. רגש זה סתם מצב פנימי חד יותר שניתן להלביש עליו מילה. רוב הזמן, הכל עמום."

 

"אתה אולי מתכוון שרוב הזמן אצלך הכל עמום."

 

"לא, אני אולי מתכוון שאמא שלך זונה אנדרה."

 

"ספי, אני לא רוצה להרגיז אותך, אבל אני גם לא פוחד מהכעס שלך."

 

"גיבור. יופי. אז מה אתה רוצה אנדרה?"

 

"שתגיד לי מה קרה אצלך כשהיא אמרה את זה. עזוב רגש. עזוב מה הרגשת. תגיד מה חשבת."

 

"לא חשבתי."

 

"אז תגיד מה עבר בך."

 

"לא עבר בי."

 

שתקנו. הבטתי בדלת שמעלי. פורמייקה זולה, חסרת חן—חומה כמובן—דלת שמזמן היה צריך להחליף.

 

"תבין, אנדרה, הייתי 'דומם'."

 

"כבר שמעתי את זה. הבנתי."

 

"לא. לא הבנת. שמעת, אבל לא הבנת."

 

"אז תנסה להסביר לי שוב."

 

"... אני מנסה, אני לא יודע איך... אתה יודע משהו, תחשוב על המילה עצמה, המילה דומם. 'דומם' זה לא 'חומר'. דומם זה משהו שלא מדבר. גם באנגלית זה אולי ככה: אולי יש קשר בין matter לבין mute. אבל אני לא יודע. בכל מקרה דומם זה לא סתם משהו אילם, כי אילם הוא מי שלא יכול לדבר. דומם אולי יכול לדבר אבל מסיבה כלשהי לא מדבר... לא יודע... נראה לי שאני סתם מזיין את המוח..."

 

"תמשיך בבקשה."

 

"דומם ... זה משהו שיש בו דממה."

 

"שיש בו שקט?"

 

"דממה. דממה זה לא שקט. שקט זה העדר רעש."

 

"ודממה?"

 

"דממה זה .... ."

 

"דממה זה כשמקשיבים לשקט?" ניסה אנדרה

 

"אי אפשר להקשיב לשקט. זו סתירה פנימית."

 

"אפשר. הקשבה לשקט זה בעצם מה שמטפל אמור לעשות..." אמר אנדרה.

 

"טוב. בסדר אנדרה, אפשר. בכל מקרה, דממה זה משהו אחר."

 

"מה?"

 

"דממה זה כשהשקט מחלחל פנימה. כשהשקט נספג בך."

 

"הבנתי. אני חושב שהבנתי."

 

"בגלל זה כתוב שכשאלוהים נתן את התורה, היה שם קול דממה דקה. הדממה הייתה בתוכם. רק אז הם היו מוכנים לקבל את התורה."

 

"זה יפה ספי. תמשיך."

 

"דומם ... זה גם משהו שנדם, שעמד דום, שנעצר...". משום מה, עיניי החלו להיעצם.

 

שתקנו.

 

"אתה אומר שנעצרת, ספי? שמשהו בך פסק לנוע שם, ברמפה?"

 

"ספי?"

 

"כן... נעמד דום... כמו מחוג של שעון שלא זז... להמון שנים."

 

"כמו משהו קפוא?"

 

"לא קפוא. דומם. משהו שיש בו דממה. אתה מבין?"

 

"האמת? לא."

 

"ידעתי שלא תבין..."

 

שוב שותקים.

 

"ספי, אתה יכול לתת לי דוגמה לא לדממה עצמה אלא לרגע בו חווית אותה בצורה ברורה?"

 

"ספי?"

 

"טוב."

 

"כן?"

 

"היה בוקר אחד כשז'אן פול ביקר בחווה... לא הייתי כבר ברמפה... אליענה לא רצתה שז'אן פול ימצא אותי שם, ובכל מקרה השבוע של 'דומם' כבר הסתיים. עברתי ליד הבקתה של אליענה... זה היה אחרי רכיבת הבוקר... אחרי שסיימתי את מטלותיי באורוות. אליענה עמדה על המפתן, עדיין לבושה בבגדי הרכיבה שלה... האור של הבוקר נצנץ בשערה השחור ובמגפיה השחורים. כאילו שהניצוצות מדברים זה עם זה. היא הייתה יפה כמו ציור. לא יכולתי להתאפק. למרות שאסור, עמדתי לבהות בה. אבל אז הוא יצא וחיבק אותה. ז'אן פול. ראיתי רק את זרועותיו החשופות ואת מצחו כי הוא עטף אותה מאחור ורכן לכיוון צווארה."

 

"הם ראו אותך?"

 

"הוא לא. היא כן. הם היו עם הפנים הצידה ממני. משונה שפתאום חשבתי לעצמי שהם יפים יחד. אליענה נפנתה אלי. השפלתי את מבטי. ניסיתי להעמיד פנים שלא ראיתי דבר. אבל אז היא שרקה לכיווני (הייתה לה מין שריקה כזו שלפעמים היא השתמשה בה כדי לקרוא לי. לא משהו מעליב. כלומר כן, אבל אם לא היית יודע כלום, זו הייתה נשמעת כמו סתם שריקה מוסכמת בין ידידים.). כשנשאתי את פני לכיוונה, ז'אן פול כבר חמק אל תוך הבקתה. היה נראה לי שהוא היה עירום, והתבייש ממני."

 

"מה היא רצתה ממך?"

 

"ניגשתי אליה כשליבי פועם במרץ. לא ידעתי מה יכול לעלות בדמיונה ברגע כזה."

 

"אתה בטוח שהוא לא ידע עליך?"

 

"בטוח. הוא לא ממש התעניין במי שעוד נמצא בחווה. אליענה סיפרה לו שאני מין נער שליחויות כזה, והוא לא חשד בה."

 

"איך אתה משוכנע בכך כל כך?"

 

"כי הוא דיבר איתי לא פעם. הייתי מרגיש אם הוא היה תופס מה קורה."

 

"טוב. תמשיך. מה היא רצתה ממך?"

 

"היא הורתה לי להמתין ליד המפתן ונכנסה פנימה. שמעתי קולות בצרפתית. היא גערה בו על משהו. הוא ניסה לבדר אותה. הוא גם הצליח. כשהיא יצאה, היא נשאה בין זרועותיה את מצעי המיטה שלה."

 

"היא... ביקשה ממך ... שתכבס עבורם את המצעים?"

 

"כן. והיא גם עשתה זאת בחיוך לבבי, שולחת אלי את מבטה הירוק ביותר:

 

'המצעים שלנו חייבים כביסה'

 

כך היא אמרה. 'שלנו' היא אמרה. היא גם נתנה לי מטבעות עבור מכונות הכביסה והייבוש בביתן הכביסה בחווה."

 

"וואו."

 

"כן. וואו."

 

"ואז חווית דממה? עצירה?"

 

"כן... משהו כזה... אחרי שהיא הסתובבה ונכנסה פנימה, הלכתי עם כדור מצעים בין זרועותיי... חשתי בלחות של הסדין... הרגשתי את כתמי הזרע שלו... ריח התשוקה שלהם מגיע אלי מתוך המצעים שצמודים אל פני... אמרתי לעצמי שאני אוהב את ז'אן פול בכל מאודי... וחיבקתי אלי עוד יותר את המצעים שלהם... את המצעים. שלהם. 'שלנו', כך אמרה. את המצעים שלהם. אתה מבין, אנדרה? במקום סתם לסחוב את המצעים הצמדתי אותם אלי... משהו ממנה, משהו ממנו... כאילו שהמצעים הם מין אהובה כזו שאני מחבק... ולא היה אכפת לי אם מישהו מביט בי... ואני זוכר משהו לח מהסדין נוגע בפניי ושאני קובר את פרצופי עמוק יותר אל תוך המצעים... ואין יותר ספי... ואין יותר אליענה... יש דוממים, יש ריח, יש לחות, יש היצמדות למשהו לא למישהו ... יש ... דממה."

 

"ואז? אחרי שכיבסת את המצעים?"

 

"זה לא היה מהיר כל כך. לקח לי זמן להיפרד מהמצעים בחדר הכביסה... להיפרד מהעקבות. העקבות שלה..."

 

"היית מגורה?"

 

"ספי?"

 

"כן... כן אנדרה... הייתי מגורה."

 

"ואז? כשהחזרת את המצעים? היא אמרה לך משהו?"

 

"לא. לא היא פתחה את הדלת."

 

"הוא?"

 

"כן."

 

"והוא אמר משהו?"

 

"ספי?"

 

"פשוט חוויתי את עצמי כאילו אני מצולם בסרט מהצד. כאילו שאני מין דמות אחרת. הוא חייך באדיבות ואמר 'merci beaucoup'. ואז..."

 

"ואז מה?"

 

"הוא נתן לי טיפ."

 

"אתה רציני?"

 

"כן. הוא הפנה את ראשו אל תוך הבקתה, ואני חושב שהוא התייעץ איתה על גובה הטיפ המקובל. שמעתי אותה אומרת לו משהו, והוא שלף שטר מארנקו, חייך אלי, לקח את המצעים שלהם באדיבות, וסגר את הדלת. נותרתי על המפתן, מבחוץ."

 

אני שתקתי. אנדרה סתם לא דיבר.

 

"אתה מקשיב לשקט, אנדרה?"

 

"כן..."

 

"אם תצליח לתת לו לחדור אליך, זו תהיה דממה."

 

היינו בדממה. נדמה לי.

 

"אתה יודע, אנדרה, שכלל לא זכרתי את הרגע הזה. אבל לפני שנים ראיתי סרט שעורר את הזיכרון."

 

"נכון... רגע... אני יודע על איזה סרט אתה מדבר... עם זו... נו... זו מ 'אישה יפה.'"

 

"נכון אנדרה. זה סרט איתה. אני לא זוכר את השם שלו. יש שם משהו דומה."

 

"ואז נזכרת?"

 

"כן... אפילו יצאתי מהאולם קולנוע... היינו עם חברים ואף אחד לא הבין מה קרה לי פתאום. ואז ... במשך כמה שבועות..."

 

"מה?"

 

"ראיתי את עצמי מהצד. שוב כמו בחווה, ראיתי את עצמי כמו דמות בסרט. וכששוחחתי עם אנשים, הוספתי בראשי אחרי משפטים שלי 'אמר ספי' או 'שאל ספי'. כאילו ש..."

 

"כאילו שאתה דמות בדיונית?"

 

"כאילו שאני דמות בדיונית."

JesseSY​(נשלט){המלכה קייט} - היי סווריןן, הפרקים האחרונים מאד מרגשים, חזקים, נוגעים ללב. תודה על השיתוף וכמו תמיד, הכתיבה שלך נפלאה בעיני אז תודה שאתה ממשיך לחלוק איתנו ולשתף. אני גם מאד נהנה מהתוספת של התמונות / ציורים בפוסטים האחרונים, האם הציורים בפרקים הקודמים דומים או מזכירים במשהו את אליענה?
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה לך לי את. כבר התחלתי להרגיש בודד כאן בלי תגובות... :-)
כל ציור מזכיר לי משהו ממנה או משהו מהמצב או אפילו האווירה... אנדרה מדבר איתי לא מעט על הציורים שאני בוחר...
ככל שאני מרגיש שהמלים שלי לא קולעות למצב, כך עולה בי יותר הצורך במשהו ויזואלי (כנראה).
לפני 5 שנים
פלייפול - סוורין, אתה לא בודד...אני קורא אותך באדיקות, וכך גם כל מי שעושה לייק, ואני מאמין שגם אחרים. לפעמים פשוט קשה להגיב. לפעמים קשה לי אפילו לעשות לייק, כי זה כאילו שאני נהנה לקרוא על הסבל שלך - בעצם אולי אני כן נהנה, הנאה הדומה לזו הנגרמת מצפיה בסרטי אימה... רק שלך זה קרה במציאות. עם זאת, אני יכול להודות ללא בושה או הסתייגויות, כי אני נהנה מהכתיבה המשובחת והקולחת שלך.

אגב, נזכרת אולי באיזה סרט מדובר?
לפני 5 שנים
סווריןן - תודה לך איש יקר. אני מאוד מעריך את הליווי שאני מקבל כאן ממך ומאחרים...
אני עובר ימים מאוד מבלבלים כך שהליווי כאן חשוב לי שבעתיים (אספר על כך בפרק הבא, נראה לי, אבל הפסיכולוג שלי החליט להעיף אותי...)
הסרט? כן, שלחו לי את שמו: 'נוטינגהיל'.
לפני 5 שנים
פלייפול - מה?.....אתה רציני? אנדרה לא מוכן לטפל בך יותר?
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י