סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

בחוות הרכיבה

79 הפרקים בבלוג זה מתארים התרחשויות שעברתי בגיל 16 בחוות רכיבה. מי שמגיעים לכאן ורוצים לשקוע בקריאה, מוזמנים להתחיל מהפרק הראשון (https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=717497&blog_id=106181) ולהמשיך משם...
לפני 5 שנים. 6 באוגוסט 2018 בשעה 5:39

בחוות הרכיבה (64)

 

 

 

 

 

ספי חש שלווה כשיצא באותו בוקר לעבודתו. העיתון נראה לא קודר כבדרך כלל. הקפה השחור היה ריחני יותר. מזג האוויר היה פחות לח ודביק. אשתו חייכה אליו. החתולים גרגרו. צליל טריקת דלת המכונית היה כבד ונעים. הנהיגה עצמה הייתה חלקה ועוצמתית, המכונית הגיבה להחלפת ההילוכים שלו (ספי האמין במכוניות עם הילוכים) כמו סוס מתואם עם רוכבו...

    היה זה עבור ספי היום השלישי בו הוא מיישם עצה שמישהו שלח אליו דרך הודעה אלקטרונית, עצה שכשקרא אותה לראשונה חשב שהיא בדיחה תפלה, אבל בצר לו החליט לאמצה.

 

     'אם אקבל את עצתך,' כתב ספי תשובה, 'פרוש הדבר שאפסיק לחיות, לא? הרי אני מרגיש כמו רוח רפאים. מה שאתה מציע, בעצם, הוא שאהפוך זאת לאידאולוגיה.'

 

התשובה הגיע כמעט מיד:

 

    'אבל אתה עצמך כתבת, ספי, שאתה ממילא צל מהלך. עצתי לך היא שפשוט תחדל להיאבק בזה. אתה מספר שאתה מרגיש שאתה חי כמו דמות בדיונית, שאתה שומע תוספות בראשך, נכון? כאילו שאתה נכתב על ידי מישהו אחר. אז במקום לייסר את עצמך על כך שאתה מתבונן בעצמך מן הצד, שאתה מוסיף 'אמר ספי' או 'שאל ספי' בשיחות רגילות, פשוט ... תתחיל לחיות כך: תחווה את החיים שלך באמת בגוף שלישי.'

 

ספי שלח הודעת תודה מנומסת, והמשיך לבהות בעיפרון מכורסם שהיה על שולחנו. על צג המחשב הבהבה תוספת:

 

     'אם תתחיל לחיות את החיים שלך כמו בדיה, בשלב מסוים תהיה אתה זה שכותב אותם. מי יודע, אולי יום אחד תוכל אתה לקבוע מה יתרחש בסיפור?'

 

ספי שוב הודה לכותב. העצה נשמעה לו הזויה – אמצעי בדוק דרכו הוא יהיה מנוכר מחייו עוד יותר. הוא כבר איבד את האמון בכך שמישהו מסוגל לעזור לו באמת. הכישלון של הטיפול שלו, התחושה שהמטפל שלו בגד בו, אובדן התקווה שמשהו בתקיעות הארורה שלו ישתנה – כל אלה חברו יחד למעיין ענן סמיך שפעפע אל תוך ראשו. ספי הרגיש שהוא עבר לחיות באופן קבוע בתוך ערפל, לעתים אף חשד שהוא הוא הערפל...

 

אבל משום מה, כשספי התעורר למחרת הערב בו קיבל את העצה, הוא החליט שלא להיאבק בדחף לראות את עצמו מן הצד (כדאי להבהיר ש'התעורר' אינה המילה המדויקת כאן: בין שתיים לארבע לפנות בוקר, ספי ניקר במיטתו ,ואת זה הוא כינה 'שינה', עד חמש הוא שכב ער במיטתו, ורק אז הוא יצא ממיטתו ו'התעורר' רשמית). במקום להכין לעצמו קפה, הוא שמע בראשו תיאור מילולי שליווה את פעולותיו: 'ספי העמיד מים בקומקום, שלף כפית מהמגירה, ערם בכוס כפית וחצי של קפה שחור וכדור סוכרזית, והמתין למים שירתחו.' בהתחלה הצחיק אותו לחוות כך את הבוקר שלו, כאילו ממבט מן הצד. אחר כך התרגל. היה משהו מרגיע במחשבה שמישהו כותב אותך...

 

'הרי בעצם, גם אליענה כתבה אותי: היא הרי כבר יצרה אותי מחדש כמו סופרת.' חשב. 'היא בנתה את מצבי הפנימי מהתחלה, הרכיבה מחדש את מניעי הפעולה שלי, שתלה בי תוכנה שקובעת ממה אהנה וממה לא... מה ההבדל? אני הרי בובה על חוט... מגיל שש עשרה ועד היום אני בובה על חוט שמופעלת על ידי קצות אצבעותיה של נערה בת תשע עשרה שכבר מזמן נמצאת במקום אחר.'

 

ספי החל לבחון את האפשרויות העומדות לרשותו. ישנן צורות שונות לתאר מצב פנימי. הוא מסוגל, למשל, להפוך את עצמו למעניין יותר ממה שהוא באמת. הוא גם יכול להגיד שהוא מרגיש שטוב לו, ולהמתין כדי לבדוק אם כך אכן יתרחש... 'זה יהיה מוזר, ניסויי החיים הזה,' חשב, 'אבל אולי הוא יוביל למקום טוב יותר...'.

 

הוא היה חד כתער בשתי פגישות העבודה שהוא קיים במשרדו. הוא שאל את השאלות הנכונות, ירד לפרטים, צפה בעיות, הציע דרכים למנוע אותן, ופיזר את הפגישות כשהן איבדו מיקוד. הקול המספר שנשמע ללא הרף בתוך ראשו ולוויין את פגישותיו, עורר בו רוגע. נותרו לו שעתיים לשרוף עד הפגישה הבאה שלו, בדיוק פרק הזמן שמספיק לאימון תכליתי בחדר הכושר שהיה קרוב למשרדו: 'עשרים דקות להגיע ולהתלבש, חמש דקות חימום, שלושים דקות ריצה, עשר דקות מתיחות, עשרים דקות מקלחת, חמש עשרה דקות לסלט ולקפה, עשרים דקות לחזור לכאן.' ספי חשב, חישב, וקיבל החלטה. הוא יצא ממשרדו, מנסה להכפיף את עצמו ללוח הזמנים המדוד שקצב לעצמו.

 

ריצה הייתה הספורט היחיד שספי התמיד בו. נעלם ממנו כיצד נוצר הקשר בינו לבין ריצה. הנאה לא הייתה חלק מההסבר. בזאת הוא היה משוכנע. הוא לא סבל לרוץ. האנדורפינים שאצנים אחרים דיברו עליהם, האנדורפינים שאמורים היו להשתחרר בגופו וליצור תחושה אופורית—לפחות האנדורפינים שדרו בגופו—כנראה לא שמעו שזה מה שהם אמורים לעשות. הוא לא נהנה מהקושי בריצה, מההתחממות של הגוף, מהחזרתיות של הנשימה ושל תנועת שריריו. בנוסף, ספי לא הצליח לפוגג את הסמליות המעוותת של ריצה בחדר כושר—אתה רץ אבל נותר במקום—סמליות שגרמה לו להרגיש מטופש, כאילו שהוא נפל בשבי של הונאה תרבותית רווחת.

 

     עשר דקות אל תוך הריצה, תמונת-זיכרון החלה להתייצב במוחו של ספי. התמונה לא הייתה ברורה, אבל ספי ידע שהוא גם לא מעוניין שהתמונה המסוימת הזו תהפוך צלולה. ההעדפה הקבועה שלו למכשיר ריצה בעל מסך טלוויזיה מקולקל הייתה הפעם בעוכריו. המוסיקה שהוא שמע דרך האוזניות לא הצליחה להסיט את מחשבותיו, למנוע מהתמונה לרצד ולהופיע. משהו בריצה על המסוע, משהו בריצה נטולת הפשר, החזיר את ספי לריצה אחרת, בעצם אל הפעם הראשונה בה הוא רץ למרחקים...

 

    ספי החליט לאפשר לתמונה לצוף, לא להילחם בה, אלא פשוט לספר לעצמו מה הוא רואה בה:

 

'מגרש אימונים. עשבים. שיחים. מספר מתקני התעמלות. שערי כדור-רגל. סביב המגרש מתעקל מסלול ריצה. רוח של אחר הצהריים. אני במגרש הספורט של החווה.' זיהה ספי. 'אני רץ במעגלים באליפסה. אני לא רגיל לרוץ. מישהי—אירן—מודדת את מהירות ההקפות שלי. אני מרגיש רע. יש לי בחילה. אירן צוחקת. אני לא עומד בזמנים. אני מקבל הנחיות להמשיך לעוד הקפה ולעוד הקפה.'

 

ספי לא מבין מה היה שם, באותו מגרש. מדוע הוא בעצם רץ כך. הוא שכח. או לא זכר (זה אותו דבר?). הוא ממשיך לרוץ על המסוע. התמונה מתפוגגת. הוא חוזר לשמוע את המוסיקה דרך האוזניות...

 

    פתאום התמונה חוזרת, אבל הפעם הוא גם מבחין בעוד משהו: כשהוא רץ כך באליפסה, וכשהוא מביט אל מרכז המגרש, הוא רואה שם זוג במין פיקניק רומנטי. הוא בחולצה מעט פתוחה. היא בשמלה פרחונית בהירה, שמבליטה את גון עורה החום. בכל הקפה שלו, הוא מצליח לראות אותם עושים משהו אחר: פעם הם לוגמים יין. פעם היא מאכילה אותו בפתיינות בכפית. פעם היא כורעת על ארבע ומקרבת את שפתיה לשפתיו של הנער והם מתנשקים כאילו שאין מסביבם עולם... משהו אצלם גם תמיד מנצנץ: כוס היין, השעון שלו, שערה השחור הבוהק. כאבי הריצה מתמזגים עם כאב צורב אחר בכל פעם שהוא רואה אותם.     

 

התמונה נעלמת שוב. ספי חוזר לרוץ בחדר הכושר. הפוגה. הוא ממש לא רוצה שהתמונה תשוב. הוא חושב על המילה 'כושר'. הוא חושב על כך שכשהוא היה בחווה, אנשים עדיין לא ממש עסקו ב'כושר'. אימון הריצה שאליענה פקדה עליו לבצע בהנחייתה המסורה של אירן, לא היה קשור לתרבות כושר. ספי זוכר שסיפרו לנער שאליענה נישקה שהוא, ספי, מתאמן לתחרות ריצה, ושאירן מסייעת לו בכך. ספי נזכר שהוא היה חייב לעצור ולהקיא. שהמאמץ היה בלתי נסבל. שהוא הזיע כפי שלא הזיע מימיו. שפצע שפשוף החל לדמם בכף רגלו.

 

   ספי גם נזכר שהרגיש שהלב שלו חישב להתפקע ממאמץ, או אולי מהם, מהנשיקות שלהם. ושתוך כדי ההקפות הללו, אכזריותו של העינוי המסוים הזה מתחוורת לו: האופן בו כאבן של פעימות הלב הפיסי שלו, הלב שמתחנן למנוחה, מתמזג עם כאב שברון הלב הרגשי. זאת כשהוא רואה את ז'אן פול חופן את שערה של אליענה בכפו, או מקרב את שפתיה אליו, או מניח לה להאכיל אותו, או מוזג לה יין.

 

ספי מאט את המסוע, מפסיק לרוץ ומתחיל בקרור. הוא מכוון את המסוע להליכה מהירה. הוא לא רוצה לחזור לתמונה, אבל התמונה כבר לא מבקשת ממנו רשות. פתאום הוא גם שומע משהו, שומע את קולה, קולה של אליענה: 'תוודאי שהוא לא יתייבש לנו, טוב אירן? תקפידי שישתה. ז'אן פול רוצה כבר לחזור למיטה.'

 

    משום מה ספי מתקשה לראות אותה אומרת את המשפט. את הניגון של המשפט הוא זוכר... כאילו שהיא משתפת את אירן ביגיעה שלה מתשוקתו. אבל לא באמת... בחיוך של מי שרוצים אותה עוד ועוד... היא בטח באה אליהם כדי לומר זאת. בטח התקרבה אליהם, כי ממקומו על הרצפה נדמה לו שהוא מבחין באמרת שמלתה, והיא הרי הייתה חייבת להיות לידם אם הוא זוכר את הניגון של המשפט... בטח סיפרה משהו לז'אן פול כדי להסביר מדוע היא נוטשת אותו לרגע באמצע הפיקניק– הרי מרחוק, היא אירן וספי נראו לז'אן פול בטח כמו שלושה ידידים... שתי נערות שמעודדות נער שמתאמן בריצה לקראת תחרות ומקופל על הארץ כדי להחזיר את נשמתו...

 

ספי מחליט להאיץ מחדש את המכשיר, למרות שהוא כבר החל בקרור. המכשיר מגיע לקצב הנכון, ועם כל צעד שלו—טם, טם, טם—ספי שומע מילה:

 

'ז'אן'

'פול'

'כבר'

'רו'

'צה'

'לח'

'זור'

'ל'

'מי'

'טה'

 

והמשפט הזה שלה חוזר על עצמו שוב, ושוב, ושוב, לקצב ריצתו. פס קול שמלווה את ריצתו במקום.

פלייפול - מדוע ציוותה אליענה על ספי לרוץ במעגלים מסביבה (ומסביב לז'אן פוץ), עד אפיסת כוחות? כדי להמחיש שהיא מרכז עולמו? להעצים את השליטה? להכין את ספי לחיים של תנועה במעגלים, כפי ששתיארה את הנמלים? מדוע עשתה זאת, או לפחות מה הסבירה לספי כרציונל לפעולה זאת?
לפני 5 שנים
סווריןן - אליענה לא נהגה להסביר לספי דברים. ספי לפעמים חשב שהוא מבין מה היא רצתה ממנו. הוא אף פעם לא היה בטוח. הוא חשב, למשל, שריצה במעגלים ממחישה את הדברים שאמרת, כמו גם את חוסר הפשר במאמץ שלו, כשהוא מתנשף ומתאמץ כדי להגיע לאותה נקודה. ספי גם חשב שהתרגיל הזה ממחיש את עיקרון המאמץ הנכון: הוא במקסימום מאמץ ואילו היא במנוחה, כאשר המודעות למאמץ ולכאב שלו מעצימים את הכאב שלה... ככלל, ספי לא חי בעולם של נימוקים מצידה... הנחיות פעולה וחיוכים... זה מה שהוא זכה לקבל... גם בנוגע למסתור שמתחת למיטתה... גם בנוגע לאוסף, כן גם בנוגע לאוסף ספי לא קיבל הסבר...
לפני 5 שנים
פלייפול - אוסף?
לפני 5 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י