הזמנו את ההורים של הפאטאלית לארוחת ערב אלי הביתה. הם באו אתמול בערב. אמרתי לה שאם כבר, אפשר להזמין גם את אמא שלי. להכיר את ההורים וזה. היא היתה כל כך לחוצה מהסיטואציה, שהחלטנו לדחות את זה, למרות מחאותיה של אימי.
הפאטאלית לא אמרה להם במפורש שזו ארוחת ערב, למרות שההזמנה היתה ל 18:00. הם בטעות אכלו לפני שהגיעו.
זה לא הפריע לנו להכין סטייקים וצלעות כבשה. זה גם לא הפריע להם ולנו לאכול עד עילפון.
הפאטאלית היתה לחוצה לאללה מהסיטואציה.
אני, בהיותי בדסמי, למדתי לקרוא מה האדם, שמולי צריך ולמדתי לתת לו את זה ולקבל כל מה, שאני רוצה.
עברתי אותם בהליכה.
כבר פגשתי חברה אחת שלה.
עכשיו כשאנחנו פומביים למדי, עדיין לא כלפי הילדים, נפתחה האפשרות שאקפוץ אליה גם כשהיא לא איתי. זה שידרוג רציני ליחסים.
כמו קפה שחור, אנחנו בונים את הקשר לאט לאט וביסודיות. החיפזון מהשטן.
יש לי סאבית והיא מהממת, כשהיא איתי. כשלא, כוסשלהראבאק.
די כבר. להתקדם בבקשה. אבל אבל... לאט לאט. איך אפשר לומר לאט לצ'יטה? החיה הכי מהירה בסוואנה.
אז זהו, שהאיטית מבין שנינו מכתיבה את הקצב. זה פשוט נכון ככה.
אני הרי, בדואי ידוע, למרות הצ'יטאיות שלי יודע לנוע בקצב המדבר.
ביחסים הכי מקסימים שהיו לי, זכיתי בגין הסבלנות ודחיית הסיפוקים שלי. המקרים האלה, שלא נתתי בערב הראשון, למרות, ששכבו ערומות במיטתי ונידנדו באגן אל מול זכרותי הגאה.
לגמרי שלא במקרה, זכינו, שכתוצאה מהלחץ אתמול בערב, היא נפלה חלל והלכה לישון בלי פוסט מסודר בבלוג, נזכה חלקנו או, שכולנו במכתבים מרובים, שחלקם יפורסמו בבלוג היום ומחר.
הו מאמה מיה.
