אתמול היה לי ערב קשה. כן, זה עדיין קורה, גם כשאתה מאוהב עד לב שמיים, ככה זה כשאתה מאובחן בנטייה למצבי רוח קיצוניים ודכאונות. מצד שני להגיע בימינו ללהיות 90% מהזמן מאושרת ולחוות פה ושם נפילות זה עוד מצב טוב. לפחות לא 50-50, או גרוע מכך.. בכל זמן אחר לפני כן, הייתי מנסה להרים עצמי לבד, או עם אלכוהול, או כדורים לישון, או לפני כן אפילו עשבים טובים, או במקרי קיצון משאירה את הסרטים בראש ומתמודדת לבד בלי עזרים, לטוב ובעיקר לרע. אבל מאחר והחוקים שלה מאוד ברורים, ואני חייבת לדבר כשרע לי או משהו מפריע, אחרת היא לא תוכל לעזור לי, והיא רוצה לעזור ויכולה, אז כתבתי לה. מגילות. הוצאתי את כל הפחדים שהגנרל מכניס בי כולל הנזיפות והצעקות שלו עליי מבפנים. חשפתי את הפחדים, הבטן הרכה בכל מה שקשור אליה. התפרקתי.
לא רציתי להכנס לכל זה עם החבר, למרות שיכולתי טכנית באותה מידה לפנות אליו. הוא רוצה לעזור כשהוא יודע מה אני עוברת ויש לו איך לעזור, אבל הוא לא לוחץ ולרוב גם לא באמת יודע איך להכיל את זה או להעביר את זה. אצלה יש הרבה יותר נסיון (לצערנו) עם אנשים מסביבה שחווים דברים כאלה כמוני, או גרועים מזה. איתה אני יודעת שתהיה לא רק אוזן קשבת אלא גם ניסיון אמיתי לעזור, ויש לה את הדרכים שלה גם כשאני במקום ככ ככ נמוך, כמו שגילינו אתמול, ממש לשלוח יד, גם כשהיא רחוקה ממני פיזית, לשלוח יד ולמשוך אותי החוצה מהמערבולת. לכל הפחות לדבר אלי עד שארגע, לעשות לי קצת סדר רגשי בראש, להזכיר לי כמה אני אהובה, כמה החיים שלי טובים, כמה כדאי לי להמשיך לחלום כי לפעמים חלומות מתגשמים, ושצריך רק סבלנות.. שוב ושוב הזכירה וקדחה בעקשנות מדהימה לתוכי כמה שאני אהובה, כמה שהיא פה בשבילי.. בסופו של דבר ניצלתי רגע של שקט פנימי, לקחתי כדור והלכתי לישון.
רוב האנשים מנסים להבין את אלה שסובלים מחרדות או דכאונות או ממצבי הרוח הקוטביים, דרך ההגיון. פה שורש הבעיה. אמנם זה יפה שמנסים לפחות להבין, אמפתיה תמיד מתקבלת בברכה, אבל הבעיה מתחילה כשמנסים לגשת לפינות האלה מתוך הגיון בריא ולוגיקה. "תחשבי על כל מה שיש לך, ממה את מדוכאת?? מה רע לך? תחשבי הגיונית אין לך ממה לפחד, למה את בחרדה??"
לקח לי זמן להבין שפה הבעיה, שזו הסיבה שאנשים שקרובים אליי מרגישים חוסר אונים כשאני במקום לא טוב. אז באיזה שלב החלטתי לעשות את הצעד ולכל אחד בנפרד, ברגע המתאים להסביר, עד כמה שאפשר בצורה לוגית כדי שיהיה להם קל להבין ולהתחבר באופן מקסימלי, מה זה אומר ואיך זה מרגיש להיות אדם חרדתי. מה זה להיות בדכאון שלא קשור לציון במבחן או נזיפה ממישהו חשוב. דכאון קליני הוא לא משהו שכאן עכשיו ועוד חצי שעה יעלם. גם לא עם כדורים. יכול להיות בוקר מושלם ובערב תרצה לחתוך ורידים. למה? אין למה. המח ככה.
זה לא משנה ממה זה נגרם, אם זה כאב פיזי/רגשי שנגרם לך באופן פתאומי יום אחד ושובר אותך, אם זה משהו שקורה לך ביום יום ששובר אותך על בסיס קבוע כי אתה במקום הלא נכון יותר מדיי זמן והחיים יורקים לך בפרצוף. כאב כולם חווים, אבל ברמה שזה משבית אותך ומתיישב לך בראש לאורך שנים ארוכות זה משהו אחר לגמרי.
אלה שמועדים לזה, תמיד, אבל תמיד, חושבים בשלב זה או אחר על מוות. הרגע הזה מגיע לפחות פעם אחת בחיים שלנו. לרבים זה לא נגמר במחשבה אחת בלבד אלא כמעט יומיומי. לחלקנו זה גם לא נעצר במחשבה. אני זוכרת ימים לא כאלה רחוקים שהייתי נכנסת לגוגל ומחפשת את הדרך הכי פחות כואבת למות. פעם אחרת קראתי המון כתבות ומאמרים בכל מיני אתרים מסתוריים על הדרך הטובה ביותר לחתוך ורידים עם מינימום של כאב. כן, הייתי בפינות האלה. יותר מפעם אחת. פעמיים ניסיתי אקטיבית למות. פעמיים בחיי אנשים טובים תפסו והרימו אותי מסף התהום. פעם אחת הגעתי למיון מבלי שרציתי. מצד שני קשה להתנגד למשהו כשאתה בהכרה חלקית..
כששמעתי על יגאל בשן, כאב לי על האבידה שלו בחיי כולנו כיוצר וכזמר ילדות, אבל בעיקר הבנתי אותו. לא שופטת. הייתי במקום שלו בדרכי שלי. חשבתי על התחושות שודאי היו לו, להגיע לכזה מקום נמוך כדי להיות מסוגל לבחור בדרך שבה בודאות תמות. קראתי תגובות לידיעות עליו, רובן היו תומכות ועצובות..חלקן שיפוטיות. מהמקום השיפוטי הזה אנשים לא עוזרים זה לזה, אלא רק דוחפים אדם מעבר לצוק.. כך שאני מהפינה שלי ביקום מודה על כל רגע שיש סביבי אנשים שרגישים אליי מספיק כדי להרגיש שמשהו בי לא כתמול שלשום, שמשהו השתנה בצורה מחשידה. ואם לא סביבי ואני רומזת ליום/ערב קשה, הם נדרכים וקשובים.
האהבה שאני מקבלת מהסביבה, ובעיקר זו שאהובתי מרעיפה עליי היא כמו אוויר לנשימה, אבל כשהיא מושיטה לי יד לעזרה, גם בלי שאבקש, כשהיא מטפלת בי כי אני שבורה פיזית, או מדברת איתי כמה שיקח עד שהנפש שלי תתייצב.. פה הצלת החיים. לא משנה כמה היא עסוקה, כמה דברים מתרחשים בחיים שלה בלי קשר אליי, היא תמיד מוצאת את הזמן למשות אותי מהמים הגועשים, לאט לאט לשמור שהראש שלי יהיה מעל המים, שיהיה לי במי להאחז, שאזכור שאני לעולם לא באמת סגורה לבד עם השדים האכזריים שלי, שתמיד תהיה שם יד שבסופה יחכה לי חיבוק חם, תחושת בטחון ושייכות. אתמול היה רגע כזה. של זמן קצר לפני הצלת חיים. אף אחד לא ידע. אף אחד עדיין לא באמת יודע. אני בעצמי לא יודעת למה ומה היה הטריגר. אבל כשזה היה, כשכמעט ויצאתי מדעתי, נזכרתי בהבטחה שלי וכתבתי לה. כתבתי הכל. מגילה שלמה. בלי צנזורה. מה שהגיוני ולא הגיוני. והיא הצילה אותי. אהבה שלי..
היום יום חדש. בוקר חדש הפציע, אמנם הכאבים חזרו (עד שלקחתי את המשככים החזקים), אבל התקשורת ביננו רק מתחזקת, כשאנחנו רחוקות פיזית היא דואגת שנתקשר כמה שרק אפשר. לא לתת לסערה להטביע, בין אם תהיה או לא תהיה סערה.
אני הכי לא טיפוס טלפוני, כמו שכתבתי בפרופיל שלי וכמו שכולם יודעים עליי אני שונאת לדבר בטלפון, אבל אחרי אתמול ואולי בלי קשר רק כי היא לא פה איתי פיזית, הייתי איתה היום בטלפון מעל 5 שעות (עם הפסקה או שתיים באמצע של דק' בודדות). ובדומה לשעות שאנחנו ביחד פיזית, גם כאן הזמן כאילו ברח בין האצבעות, וכמו שמאוד מאוד אופייני לנו היו המון הבעות אהבה ארוכות זו לזו, הרבה התחרמנויות מרחוק, סייבר מטורף (שלא עשיתי אלף שנה) וכמה אורגזמות קולניות.. אפילו תמונה מהמקלחת נשלחה :)
מצאתי את שאהבה נפשי, הנפש התאומה שלי, בגוף של אישה,
אוהבת אותי, עוטפת אותי, מצילה אותי, מחייה אותי, מכילה אותי,
האחת שמעניקה לי את כל שחלמתי חיים שלמים ולא קבלתי.
אני אוהבת אותך! תודה על כל מה שאת לי }{
