כבר שבוע כמעט שאני בבית, הגב שלי נתפס כמו שמזמן לא קרה ומאז אני חצי נכה.. אז נכון שלמרות ההגבלות האלה הייתי אצל החבר בסופש והייתי עם האהובה שלי בחיפה והיינו בפארק עם הברבורים והברווזים והיינו כאן ושם.. אבל אתמול אחרי שזה החריף וכבר הגעתי עד הרופאה וזריקה וכדורים, המטפלת הפרטית שלי הכריחה אותי לשכב כמעט כל הזמן שהיתה פה.. נזפה בי על כל תזוזה שנראתה לה מיותרת, חיממה לי את הכרית החמה, הביאה לי את הסגריות..
אל תבינו לא נכון, אני אוהבת את הפינוקים האלה, אבל אני הרבה יותר אוהבת להיות פעילה, בתנועה, וכשלא נותנים לי לשלוח ידיים ולהתחרמן רק בגלל שאני "צריכה להיות במנוחה ובמאוזן", מטריף אותי מבפנוכו.. כמה ששמחתי שסוף סוף דודה בלה עזבה את מחוזותיי, להוריד קוצים מכל פינה, להמתין לה חלקה ורטובה.. ובסוף לא נותנים לי אפילו לגעת..
אז אספתי עצמי מכל כיוון, את כל האנרגיות הטובות, את כל הכדורים, את המשחה, הקפה עם עוד קפה, הסגריות על גבי הסגריות, המוזיקה שאני ככ אוהבת ברקע, והחלטתי להיות היום הכי הכי בריאה.. הכי חזקה והכי בלי כאבים, כי אם אני אעבור עוד יום בלי לגעת בגוף הערום הרך והטעים שלה אני אצא מדעתי.. זה כבר כאב מסוג אחר.. רעב מסוג אחר.
כשהיא לצידי, אוהבת, מלטפת, מחבקת, מנשקת, מביטה עליי ברוך, עוטפת אותי באנרגיות האלה שאני ככ אוהבת וצמאה אליהם..
מוצאת עצמי נקשרת אליה בעבותות מיום ליום, לא יכולה לשבוע ממנה, יתכן שלא אשבע לעולם. וזה מופלא בעיניי.
רגשות שלא חשבתי שניתן להרגיש כלפי אדם מבלי שמיד אחכ אקיץ מחלום.. להרגיש עוצמות כאלה באופן הדדי..
חושבת שכבר לפני שנים איבדתי את האמונה שאי פעם זה יקרה לי, אהבה כזו הדדית.. בכל קשר שמצאתי עצמי בו הרגשתי יותר מהצד השני, רציתי קצת יותר ואיכשהו נתקלתי בחומה בצורה. אבל איתה.. איתה הכל אחר. אין גבולות ואין רף מגביל, אין תקרת זכוכית ואין קץ ללמעלה, לא השמיים ולא מערכת השמש שלנו..
אחרי מקלחת חמה, עטופה בחלוק חם חם פרוותי ומתחת כלום..
מחכה לאהבה שלי בהתרגשות פסיכית!!
אחחח... כמה אהבה..
