לפני 5 שנים. 15 בינואר 2019 בשעה 5:00
יום אחד זה יקרה
מבלי שנרגיש.
וזה קרה.
וזה קורה.
ורוגע והבנה. ואפילו מוכנת לקבלה.
ואולי לשם שינוי אסכים לדרך החדשה/נושנה:
אותו מקום של רגש עילאי ששומט את קרקע ההגיון מתחתיי. בהסתכנות על כל הקופה, אצלך.
ולי מותר, לך אסור.
וזה ההבדל המהותי בחיי כיום.
למעלה בטיסה, למטה בהתרסקות,
ובכל זאת מאמינה שיש תקווה.
חופרת דרך החוצה מההריסות, מהשבר והחורבן שהשארתי באותו טורנאדו של פגיעה.
כן, אני הרבה פעמים מגזימה. מוציאה מפרופורציות - כי היה המון באותה תגובה כואבת שמבחינתי נתפסה עלובה.
אז החלטתי הפעם,
לא מוותרת במהרה.
וחוששת ששוב אהיה צודקת באותה תוצאה סופית.
והפעם נלחמת בטוטאליות שבי, בשחור לבן, בהכל או כלום, ובכל זאת מנסה.
כי ממשברים אני למדה, מתחזקת, מוחקת,
אבל בך מאמינה.
ו....
אולי
אולי
אולי
פה כדאי להשאיר את הדלת פתוחה.
You Live Only Once
זה (וה Y) שלך.