"הוא אוהב אותה והיא אותו
זה נחמד, זה נחמד, זה נחמד.
אבל האמת היא שהוא פוחד, והיא גם כן,
להיות לבד...
אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה
אם אין פה פרחים וכינורות דביקים שמנגנים.
זה לא רומן זאת סתם בדידות
אל תהיי מודאגת.
זה לא עובד, זה לא פשוט
מן הסתם...
מהכאב הזה לא נמות
אך גם לא נחיה בשקט
זה לא רומן, זאת סתם...
הוא אוהב אותה והיא אותו
זה נחמד, זה נחמד, זה נחמד..."
חוויתי בחיי שתי מערכות יחסים משמעותיות.
מהאחת בורכתי ב3 בנים ומהשניה בחתולה שכבר שני דורות אחריה איתי מאומצים.
השיר התנגן לו ברקע,
כהרגלי בשבת בבוקר עם הקפה-סיגרייה לפני שכולם מתעוררים.
החיים בקצוות.
השחור/הלבן. הרגוע/המוטרף. החי/המת.
ומה באמת עדיף?
האם מתישהו אמצע את השילוב בין שניהם?
הוא כתב לי לסיכום שהשוני בינינו יגרום לקשר להכשל בעתיד. אין טעם להמשיך.
כי אני פשוט חיה ומגשימה והוא מעדיף להשאר בפינה המוכרת ו"הטובה".
ואני שומעת את השיר וצוחקת לעצמי - כמה גברים מפחדים מלחיות את החיים? ולוותר על הפנטזיות, על המאווים, על הרצונות והתשוקות.
והינה עוד גבר שחשבתי שהוא אחר, אבל בסוף כשהבין שזה אפשרי לחיות ולהנות מהחיים, לתת ללב להתפוצץ למיליון רסיסים של כוכבים מנצנצים, שמאירים את החשיכה שבה הרוב "חיים", פשוט נבהל והתקפל...
אז הינה עוד אחד פחדן לאוסף הפרטי שלי.
אז מה עוד נשאר לי אם לא לצחוק?
וללכת למעוך את הבנים. ולאחל להם שיחיו חיים מלאים ובבוא היום ידעו שלא ויתרו על החיים!
שיהיו פשוט מאושרים!
