הוא ישב בכניסה להר ליד השער, במקום הקבוע שלו כשבידו צרור מפתחות גדול ומסורבל.
הגעתי אליו עייפה, מורכנת ראש, מוכנה לסטירה או להשפלה מכל מן וסוג שהוא.
תוך כדי שהוא פותח את השער ומאפשר לי להיכנס הוא מרים את ראשו ואומר לי: "שוב פעם את"?
"כבר חשבתי שהלכת".
התביישתי למשמע דבריו. לאחר מספר שניות אזרתי מעט אומץ ומלמלתי קלות: "כן. גם אני חשבתי. חזרתי למרות שלא מצאתי כאן את שחיפשתי".
הוא הסתכל עליי, חייך חיוך רחב ואמר: "את לא היחידה ילדה, יש כאן אלפים כמוך שעדיין מחפשים".
ואז הצביע במורד ההר לשבילים מסוימים ואמר לי: "המשיכי לחפש ילדה. רק הזהרי מהשביל הזה ומההוא. אני מכיר כמה שצעדו בהם ולא חזרו".
המשכתי ללכת עד שהקול המורה שלו נבלע מרחוק. הייתי עייפה מהטיפוס על ההר אז הכנתי מיטה מאולתרת תחת העץ הראשון שראיתי ונרדמתי. מחר יהיה לי די והותר זמן לחשוב על השבילים.
