אחרי שהתחלתי עם הבכי מוקדם מתמיד השנה (כן...עם כל שנה שעוברת הבנים שלי גדלים ומתקרבים לגיל צבא)
ואחרי טקס מביש בצורה מזעזעת של עיריית קריית מוצקין (מזל שלחייל שלנו היה שם שאי אפשר לטעות בו)
אחרי...אבא שלי ביקש שנעבור בקברים של סבא וסבתא, זרמנו אתו האחים שלי ואני. בדרך אבא שלי הלך לפנינו ואני בין שני האחים הקטנים הענקיים שלי מצביעה על מצבות ומודיעה להם מה מקובל עליי ומה לא כשיום יבוא ויגיע זמני.
הם מבטיחים לי פרגולה איכותית ומזרקה, בכל זאת, אחותם הבכורה.
ליד הקברים אבא שלי שואל אם אני זוכרת את סבא, האחים שלי לא הכירו אותו, אני מספרת להם את המעט שאני זוכרת ואז שואלת את אבא שלי אם הוא זוכר את השנה שסבא קיבל ליום ההולדת ספר בדיחות גסות וסבתא התחרפנה, הוא לא מאמין שאני זוכרת את זה ואני מספרת לו שחיפשנו את הספר הזה חודשים בבית, אנחנו הנכדים הגדולים, ולא מצאנו.
בדרך החוצה אנחנו חוזרים לדון במה אני מצפה מהמצבה העתידית שלי, אבא שלי אומר שאנחנו בלתי נסבלים אבל הוא מחייך חיוך ראשון מאז אתמול בבוקר וקצת מהמועקה הזאת של היום הזה משתחררת לי מהלב
