מצחיק זו אולי לא המילה המדויקת לתאר בעזרתה את המצב, אבל בעיקרון זה מרגיש לי כמו בדיחה יקומית זולה על חשבוני.
כשרק התחלנו היה איזה רגע של שיחת what if כי תיאומי ציפיות. וזכור לי במדויק אותו שואל במתיקות בלתי ניתנת להסברה, מה יהיה אם עוד שנה מהיום הוא יאהב אותי?
כי היו אילוצים.
וזכור לי שאמרתי שנתמודד. ברור לי שאמרתי שנתמודד עם מה שלא יהיה כי זה מה שהייתי עונה בכל מצב.
החלק המצחיק הוא שהיום אנחנו כמעט בדיוק שנה אחרי, ובכלל אני זו שאוהבת אותו.
אסור לי להתקרב מדי לבני אדם. יש לכם חוקים שלפעמים אני לא מבינה אז אני שומרת מרחק בטוח. מערכות יחסים זה אזור מסוכן עבורי. קרבה זה דבר מסוכן.
אבל הימרתי ואמרתי שנתמודד. עכשיו הגיע הזמן להתמודד עם מה שאמרתי.
אהבתי לפני. נפרדתי לפני. אבל משהו פה היה לי ראשוני. פעם ראשונה בחיים שהייתי בתוך משהו שקרוב למערכת יחסים בוגרת וחלקתי את הרגשות שלי והראיתי את עצמי על הטוב ועל הרע, במסגרת החיים הבוגרים שלי ולא בתור בת עשרה.
לא ידעתי איך להתנהג.
לא ידעתי מה אני מרגישה או חושבת ולקח לדברים הרבה זמן לשקוע ולקבל צורה.
משהו בי נמס לנוכח הדברים שקרו. לכמה שקט לי בנפש בין הידיים שלו.
אני לא אוהבת הרבה אנשים. כלומר, יש הרבה אנשים שאני אוהבת אבל ישנו קומץ אנשים שמפעילים אצלי את הכפתור הזה של אהבה ללא תנאי וללא גבול. והלב נפתח וכוסעמק. זה לא קורה הרבה. אסור שזה יקרה.
כי לפעמים קם בן אדם ומחליט שהוא לא אוהב יותר. לי זה לא קורה. קצת אהבה עדיפה על כלום.
הרבה אנשים אוהבים אותי. אני מתוודעת לזה יותר ויותר לאחרונה מטעמי צורך. גיליתי שאני לא מרגישה את זה. אולי בגלל זה אני לא אוהבת הרבה אנשים. כמה שהם לא אוהבים, זה לא עוזר. אני לא מרגישה את זה בווליומים שאני צריכה כדי להרגיש נאהבת. אני בעיקר מרגישה כחומר ביד היוצר של החיים. כאילו אין שליטה על שום דבר יותר, מה שלא נכון.
אני מפחדת מעצמי. אני מפחדת מחוסר השליטה על מה שיוצא לי מהפה, על מה שהגוף שלי עושה.
הרחקתי את הכל. העולם מרגיש כמו בועה אטומה לרעשים ביחס לכביש מהיר. אני זזה בין מוות רגשי וכמיהה למיתה פיזית לתאוות חיים על 300 קמ"ש.
אני זזה בין לציית לחוקים ולסנקציות שמוטלים עליי כרגע לבין לפרוק כמעט כל עול כי אני מרוטשת מכל כיוון ואני לא רואה את הגבול.
אני שונאת לכתוב את המילה אני. שונאת לומר אותה. שונאת שהיא קיימת.
הבית כרגע לא ידוע, כל החיים שלי ברוח.
אין על מי ליפול. גם לא על עצמי. הכל על הולד, הכל עוד מעט אולי יתבהר.
הוא היה חבר שלי. כשאתה לבד קשה לאבד אפילו חתיכה אחת מהפאזל. כשאתה אוהב על ההילוך הכי חזק זה על אותו הילוך גם כשזה כואב.
קשה לי להבין איך אפשר לחשוב על מישהי אחרת כשאני כל כך רוצה לחבק לו את הפצעים ולנשק לו את השמחה ופשוט להיות שם כי הלב שלי נפער והוא נכנס עמוק. קשה לי להאמין שהוא לא מבין שאני רוצה שיהיה לו טוב. אני פשוט יודעת שאני אעשה הכל כדי שיהיה לו ובטוחה שמי שזאת לא תהיה אז היא לא.
אני יודעת שאני יותר מדי.
אני גם יודעת שנתתי לעצמי להימעך לקוטן שבו בגלל שאין אהבה מורגשת מסביב אם אני לא מקבלת יחס הלב מרגיש לבד.
אני לא רוצה שהוא יהיה עם מישהי אחרת כי אני רוצה שהוא יהיה איתי ושייתן לי כבר לאהוב אותו כי למה הבאת אותי עד לפתח הדלת ואז השארת בחוץ?
אני יודעת שאין לי זכות להיות מאוהבת כשהאהבה שלו אף פעם לא בשבילי.
אני לא יכולה לשאת את המחשבה שאני חושבת עליו והוא חושב על מישהי אחרת בהתרגשות.
אני לא מבינה איך כבר הגענו לזה.
אני אומרת אל תשכח אותי. הם באמת לא מבינים מאיפה זה מגיע. אני אומרת את זה להרבה אנשים לאחרונה.
אני מתכוונת אל תשכח אותי. אל תשכח שאני נלחמת כל הזמן להישאר פה, ואני אוהבת אותך.
ואני רוצה לחייך. והמכניזם של המח שלי מקשר אותך לחיוכים.
פשוט רק אל תשכח אותי אם אני לא אהיה.
אני מפחדת שאם אמות בקרוב הוא לא יבוא להלוויה שלי, אז אני אומרת דברים כאלה, שלא יישכחו.
כי אני מורבידית. ואפית ויותר מידיאית וחרא כזה.
הוא לא חייב לי כלום, זה לא תלוי בדבר.
בלילה הבנתי שהוא כבר לא יאהב בחזרה.
אבד מקום בלב אחד. וזה קורע אותי לשניים
כי יש כל כך מעט עכשיו
וכל כך הרבה לומר ורצון כה עז לישון ורצון גדול גם לצלוח את זה כמו מאדרפאקר ופשוט לזרוק זין על כל מה שהיה ולחזור לניתוק הרגשי ולבדידות ולשיט חסר משמעות או פחות מורגש. לא בדידות אמיתית. פשוט הרבה ממני, החלק החשוב, שלא יקבל יחס כמעט בכלל. הוא מסוכן הבן זונה.
אין את הטון החם הזה בשום מקום. בעיקר לא אצלי. אני רוצה להניח את הראש בשקט ותמיד נדמה שרק מוות הוא פתרון
כי אף אחד אף פעם לא יבין איך אני מאפס למאה
איך מדמעות לשיח רגיל בפחות משניה
איך מקללות להתרפסות
איך מלא אכפת לי לבבקשה אל תשאירו אותי לבד.
אני מבינה שאין לי זכות לבקש את זה,
פשוט לא נשאר ממי לבקש. כמו שאפשר להגיד מילת ביטחון ומפסיקים להכאיב לך. אני מנסה למצוא את המילים הנכונות אבל זה לא שאתה מרביץ לי ואני יכולה לבקש שדי. זה כאב מסוג שאני לא אוהבת.
אני רק רוצה לחזור לפעם. כלום לא עוזר לי להתמודד עם המציאות של היום.
אני כותבת בלי הפסקה ודווקא מצליחה בגלל העניין שבסוף מפרסמים. אז אני מתחילה ומסיימת. אין גוף ברור לטקסט
אתה כועס שאני כותבת. אתה לא מבין שזה כי אין לי עם מי לדבר. על אמת.לא קל לי לכתוב כזה משפט. ציירת בראש תמונה לא נכונה.ולמה זה לא בסדר שאני אחיה חזרה? למה הוא יכול לעשות דברים שמכאיבים לי ולא לקחת אותי בחשבון ולי לא מותר? כי אני אוהבת? גם מי שאוה מתנהג חרא לפעמים. כאב גורם לאנשים לעשות שיט מוזר. למה אני צריכה לצנזר ולרסן את עצמי כשהוא לא?למה אני צריכה להרגיש כל כך אשמה על זה שאני אוהבת אותו? גם אני פה. הוא הלך ויש לו הכל שזה טוב אבל אני במקום שאין לי יותר מדי בלעדיו. למה הוא כל כך כועס על זה שהוא חסר לי? ולמה אני ישר מתקפלת ומסכימה שזה היחס שמגיע לי?ו איך אפשר לחשוב בכלל שאני רעה ואנוכית ורוצה אותו לעצמי מת או חי וחוככת באצבעותיי הזדוניות?
הראש שלי בלגאן שהולך ומתבלגן.
אל תשכח אותי אומר
תשאיר גם לי מקום
ובכל פעם מחדש החיים מוכיחים לי
שאין פה מקום בשביל אחת כמוני
אנשים לא חיים ככה, שחור ולבן.
וטוב שכך, כך קל יותר. ואולי גם דל יותר.
על ההילוך הכי חזק כל הזמן.
ואני לא רוצה להקשות או להכאיב אז אני לא מספרת
לאף אחד
פשוט מסתגרת וזה יוצא עקום ואני לא ברורה אפילו לעצמי. הכל מפחיד. מפחיד שפתאום את מדברת והקול מולך שונה.
אל תשכח אותי זה אני אוהבת אותך ורע לי
אל תלך, תישאר. אני לא אעשה בלגאן. אני רק רוצה לחייך.
ולדעת שאני מה שמעציב אותו, את כולם בעצם, הנוכחות שלי, הקיום, גורם לי לרצות להסתלק מן העולם בבושת פנים בלי זכר.
אני רוצה להרגיש שזה נכון וזה מה שמגיע.
אבל אני לא מרגישה ככה בכלל. אני מרגישה שהלוואי שמשהו אחד היה הולך כראוי. הלוואי שמישהו אחד לא היה הולך. הכדורים כבר לא ישפיעו
הלוואי שיכולתי לתקן כי אין דבר שלא הייתי עושה כדי להפסיק להרגיש ככה
אבל הקולות בצד השני אחרים. ואני מתנחמת במחשבה שאני באמת ברת חלוף. זה יכאב להם, אבל רק לרגע וישר זה יעבור. כמו לי. כמוני.
כתוב מורבידוס כתיאור לבלוג. שלא תגידו שלא אמרתי
