זה לא משנה מה תכתבו, מה תגידו. לא משנה איך תעשו את זה ובאיזה מילים תשתמשו. בסופו של דבר הכל שקרים. אתם משקרים לעצמכם, משקרים לאחרים, משקרים למי שאתם טוענים שאתם אוהבים.
אתם לא מודעים לזה בחלק מהזמן. עדיין לא החלטתי אם זה עצוב או מצחיק. נוטה יותר לעצוב.
אתם תכתבו עליה פוסט מפוצץ באהבה ומילים יפות ולמחרת היא זבל. כי נפרדתם. זאת לא אהבה.
אתם תכתבו כמה היא חכמה ומיוחדת ובמקום אחר תכתבו כמה הן לא מבינות וחבל על המאמץ. אתם לא מבינים ש"היא" חלק מ"הן". גם לא תבינו.
אתם תגידו כמה התגעגעתם, כמה אתם שמחים שסוף סוף יוצא לכם לבלות ביחד במקום שכל כך רציתם. כשתגיעו לשם, אתם תתעסקו בכל דבר, חוץ מבה...שכל כך התגעגעתם אליה וחיכיתם לזה.
אתם תהיו בחדר עם מלא אנשים, כולם מזדיינים, מוצצים, משפריצים. כל אחד כביכול מענג את האישה שלו. אישה אמיתית, שמתענגת ומתמסרת אליכם בצורה אמיתית. ואז תיכנס היא..."שתולה". כביכול פצצה מהלכת. מרחוק הכל אצלה מושלם. מקרוב רואים את הריסים המודבקים, השיער הגולש כביכול, השתול, הציצים מסיליקון ותחת...כן, גם הוא סיליקון. אבל אתם לא רואים את זה. אתם רואים פצצה שעושה הצגה. מוצצת לזה, קופצת על ההוא, גונחת כביכול מתענוג. אתם מבינים או לא מבינים שזאת הצגה. זה לא משנה באמת. כי העיניים שלכם מבריקות, המוח נסתם. אתם מפסיקים מה שעשיתם באותו רגע. אתם עוזבים את הנשים שלכם, האמיתיות, שמתענגות לכם בין הידיים, רגע לפני הגמירה ומסתכלים מהופנטים על המופע המזוייף. שם, באותו הרגע, אתם האמיתיים. אתם לא יכולים להתנגד לזה. המזוייף מנצח אצלכם תמיד. אצל כולכם.
אתם אוהבים להגיד כמה עדיף טבעי. אוח, כמה אתם אוהבים להגיד את זה. ניחשתם נכון. גם זה שקר. אתם תמיד תבחרו במזוייף, תמיד. בציצי מזוייף, במילים מזוייפות, בגניחה מזוייפת.
אתם חושבים שהן מטומטמות. שאפשר להגיד מילים יפות והן יקנו את זה. צודקים, הן יקנו. אבל לא כי הן מאמינות. פשוט כי אין הם אחרים. אז הן אוכלות את זה. עושות את עצמן מאמינות. נותנות להם להבין שהם חכמים וזה עבד.
ואתן עושות את זה גם. בצורה אחרת אמנם, אבל התוצאה אותה תוצאה.
כולם משקרים לכולם. כולם עושים את עצמם מאמינים. מעטים מבינים ומודעים לזה.
כן, זה כבד. כן, אני מכלילה. אני מודעת לזה. לא, אני לא ממורמרת. אני מודעת ולא משקרת לעצמי. כן, קשה לחיות ככה. זה מה יש.