בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Bigger on the Inside

זו לא אני שרגישה, זה העולם שקהה.
לפני חודשיים. רביעי, 4 בספטמבר 2019, בשעה 18:13

אין ספק, אני הייתי סקפטית כשהפסיכולוגית הציעה לי לעשות את המשימה הזו, כל יום להאריך את זמן החשיפה שלי לעולם, להקטין את ההתבודדויות, כלומר לעשות משהו אחד חברתי/ מחוץ לבית/ כייפי עבור עצמי. הייתי סקפטית לגבי יכולתי ליישם, עברתי תקופה מאוד קשה מלאה בחרדות קשות והסתגרויות.
והנה.. עבר כשבוע, ולמעט יום אחד, בשאר השקעתי מחשבה וזמן בעצמי - מה לעשות, לאן ללכת, את מי לפגוש, והכי חשוב, איך לוודא שזה יהיה לי כייפי. לא כזה קל.

כך עשיתי יום יום, כל פעם משהו קטן, ולמחרת מעיזה קצת יותר, ואם יש נסיגה אז בסדר לא נורא, למחרת חזרה על הסוס.
בהתחלה זה היה על סף העונש, לצאת בכח ולתקשר בכח עם העולם (למרות שהייתי מקסימה בכל השיחות, בכל זאת המסיכות שלי מאוד משכנעות).
עם חלוף הימים התחלתי למצוא סיפוק בזה. מה שקרה הוא שלא רק שזה עשה לי נעים, כי זה נחמד לבחון את עצמי במראה וסוף סוף להעריך את עצמי, את הדרך שעשיתי בשלוש השנים האחרונות, זה גם חיזק אותי, כי העולם הגיב אליי, חיבק אותי לא ממקום של חמלה אלא מפירגון ואהבה. המחמאות שהגיעו בכל בוקר, 3 הימים האחרונים שהיו פשוט טובים.. דברים משתנים. לאט ובתחומים שונים. אבל העיקר להיות בתנועה. לצאת מתוך הראש שלי אפילו רק לשעות ספורות ביום ולעשות משהו בשביל עצמי נטו.
מי היה חושב. 

על פניו אכן נראה שמתחילה מגמת שיפור, לא רק ברמת השעות אלא ברמת הימים.. השיפור מורגש עבורי פחות במבט כללי מלמעלה, אלא יותר בדברים הקטנים, ההצלחות הקטנות בדברים לכאורה שוליים שעבורי היוו מכשול רציני. תמיד נהגתי לומר שאני מתקדמת לאט ובצעדים קטנים, אך כבר זמן מה שמתקנים אותי שאני צריכה להביט על כל צעד כזה שהיה קשה והתגברתי עליו, כניצחון, כהישג. לעודד ולחזק ולאהוב את עצמי כאילו הייתי לא אני אלא חברה טובה ואהובה. להביע כלפי עצמי את אותה חמלה, אותו חום ואותן פריבילגיות.
מה חשיבותם של שיעורים שמעניקים מורי דרך ארעיים אם לא נפנים אותם? לכן מתאמצת. לוקח זמן אבל בסופו של דבר הדברים החשובים מופנמים. אני מרגישה כל הזמן שאני חייבת ללמוד עוד, לחקור עוד, עליי ועל החיים. ליישם, לשנות, להתהוות מחדש. הגיע הזמן להמציא עצמי שוב מבראשית. זו כנראה הסיבה שהסקפטיות החלה להתמתן, התחלתי לעשות דברים קטנים שנמנעתי מהם. בעבודה בעיקר. התחלתי להתלבש כמו שאני רוצה להרגיש, צבעוני (שמח), צמוד, סקסי (אך לא פרובוקטיבי) בכל זאת יש לי מוניטין לשמור עליו..  הדברים הקטנים שעושים לך נעים :)

אני אוהבת את ימי הלמעלה שלי.
ההתרוצצויות, ריצות ממש, ואז לגשת לחברה שעברה לידי במסדרון בעבודה וסתם לחבק אותה חזק כי היא מותק ואני במצב רוח טוב.
אני נהנית מהתגובה של אנשים סביבי. אני נהנית מהחיוכים והבדיחות, לצד ההתנהלות המקצועית. אני אוהבת את מי שאני איתם. את החיוניות שבי.
אוהבת להיות שם האחרת. רגישה ברמות על אנושיות עם הלב הכי גדול.. כמו דובון אכפת לי.
בעבודה אני מרגישה כאילו הצבע של ההווייה שלי, יהיה באשר יהיה, תמיד בעבודה יהיה חד יותר מאשר מחוץ לה.
באמת נהיה לי כייף יותר. הדרך ארוכה, וספק אם אי פעם נגיע ליעד.
אתגרים מחכים לי מעבר לכל פינה, אבל ביממה האחרונה, לכמה רגעים, קרני שמש חדרו מבעד לצמרות העצים ביער הסבוך שלי.
וחייכתי וצחקתי וחזרתי קצת לנשום.

האם אעז ואומר שחשתי טעמו המחודש של אושר בימים האלה?.. 

אעז :)

 

 

 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י