לפני 4 שנים. 22 בספטמבר 2019 בשעה 20:21
הרבה זמן היה נקי עד היום.
לבד. בכח. בקושי.
אני עצובה.
כמה אירוני זה
תמיד הוא היה אומר לי לאכול
בכלל כולם מתחננים בפניי לחזור לאכול
עכשיו אני אוכלת כדורים כמו גדולה
זה לא משביע את רמת הכאב של הפצע
האוקסימורון הוא בדיחה יקומית בוודאי
ואין בה שמץ של צדק פואטי
הוא מנקה את הרחובות
זו הסיבה שלי ללכלך
את עצמי
בבוץ של תהום עמוקה כל כך.
עמדתי שם כמו ילדה. עם עיניים פעורות גדול ולב פתוח לרווחה.
היו ידיים שקראו לי לבוא. אני לא באה סתם, וברגע שהגעתי לחיבוק הוא הסתובב ושילב את הידיים.
לרוב אני עומדת כמו צל של זיכרון
עם עיניים עצומות למחצה ולב שתקעתי קוצים לאורכו.
המציאות עולה על כל דמיון
חבל עליי
ואת זה עוד לא אמרתי.