מעולם לא התעכבתי על מונחים הנכונים.
זה לא באמת רלוונטי.
לא לי.
אני גם ככה חיה במציאות משלי.
חיה במונחים משלי.
אתמול נפילת מתח.
עייפות.
דאון.
דמעות.
תחילתו של לופ רגיל.
בוקר.
הפוכה ולא במובן הטוב, עם התחת למעלה מחכה לחגורה או לזין שיחדור עמוק.
לא. הפוכה, בדרך לעצבים. שכמובן הגיעו.
והסופה כבר משתוללת.
אני מסרבת להיכנס ללופ הזה.
כי באמת אין לי כוח אליו.
לא אליו ולא לנשורת עייפות החומר והנזקים שהוא משאיר אחריו.
אז קפה וסיגריה.
רק בלי הסיגריה.
והשאלה האמתית.
למה?
למה הלופ. למה הדרופ.
והדבר הקסום הוא, שברגע שמתנקים הכל. נושמים עמוק ושואלים את השאלה הנכונה, התשובה האמיתית פשוט עולה באופן טיבעי.
למה?
כי אני מעגלת פינות עם עצמי.
מוותרת לעצמי.
ומשתיקה את עצמי.
קל.
העננים התפזרו.
העצבים נעלמו.
ואני שוב חוזרת לעצמי.
באמת עד כדי כך קל.
עכשיו רק נשאר לדבר את עצמי שוב.
♥️
תמיד ידעתי שאני בעצם שולטת.
נו טוב.. לפחות על עצמי.
