תומא חוקרת הפטישים

הוא יושב למרגלותיי, נאבק בלולו לקבל את תשומת לבי המלאה.
אבל לרגע כשהיא הולכת, אני מלטפת את ראשו ופניו, והוא מביט עמוק לתוך עיניי, בלי פחד.
ושם, בירוק הזה, אני רואה את הקטן שהוא, ואיך הוא צריך שאני אכיל אותו ברוך.
הוא רועד למגע שלי, ואני מתמלאת בפרפרים. הדבר המתוק הזה מולי מתרגש ממני.

אנחנו יכולים לדבר בגובה העיניים, ולהיות חברים.
אבל ברגע הזה שהוא מחבק את קרסוליי, ומסתכל עליי בהתמסרות נהדרת, אני מבינה בדיוק מה מקומו.

בתמונה יש בקבוק מים סלאש סטאפי שהוא קנה לי אתמול.