חדר 306. סדק צר. הדלת לא נעולה. דחיפה קלה והדלת נפתחת לרווחה.
עיני פוגשות בישבנו המוצק והמורם.
"בוקר טוב, גבירתי". המשפט הראשון מבין שניים שמותר לו לומר בזיון של בוקר.

עוד הבדל בין הנרתיק לרקטום הוא שאמא טבע חננה את האחרון בשני שומרי ראש - שרירים טבעתיים עדי כוח. שרירים אלו נועדו לעזור לעצמים יוצאים ולאו דווקא לאלה שנכנסים, אם כי ניתן ללמד אותם לתת לתנועה דו כיוונית להתנהל בניחותא. בהנחה שאתם מתעדים להמשיך לחיות ולעבוד בקרבת שאר בני המין האנושי, השרירים האלה הם מן החשובים בגוף.

אין הרגשה יותר עילאית מזו שאת אתו ויודעת שאת לו הראשונה. הראשונה מזה כמעט עשור.
עשור שהזין שלו לא בילה בתוככי אישה. עשור שלשונו לא נדחקה לקודש הקודשים.
למעבר הצר והלח, הספוג מיצי תשוקה.

היא כל כך שלווה, רגועה ומעשנת בנונשלנטיות שאתה כבר יודע שמפה, זה רק הולך ונהיה טוב...
הבחור מגיע, מברך אותה לשלום. היא פוקדת עליו לרדת על ברכיו ותוך כדי ניהול שיחת חולין היא מתחילה לשחק באיברו, וברגע הכי לא צפוי..... היא מבליחה בעיטה (אויי... זה טוב....) שמותירה אותו מקופל על הרצפה.

האנרגטית (ממש חסרת מנוחה הילדה), בועטת את העבד למיקום אחר בחדר, נאחזת בקורה הקבועה בין 2 הקירות ומקפצת.... ומקפצת.... השטיח מתחיל להשמיע קולות, "ששש.... שטיח.... ששש...." ופיו נסתם ע"י כף רגלה הנתחבת לפיו.