לוקח אותך

"האם את חושבת שזה הדבר הנכון לעשות?" שאלתי אותה בפליאה מסוימת. היא לא ענתה, היססה לרגע, הביטה בי ואמרה בשלווה מסוימת: "לא יודעת, אבל חייבת לנסות". זה מלווה אותה שנים רבות, לא היה קל לה להגיע להחלטה, אבל הכוח שפעל בתוכה היה חזק ממנה. אט אט הבינה שאין מוצא אחר, וככל שחקרה ובדקה יותר ויותר נמשכה, והשיחות והקריאה, הנתיב היה כה ברור וכל כך מפחיד.

כל השאלות שצפות ועולות, כל התשובות שאינן מספקות, אבל זה לא משנה דבר.
כעת את כאן ואיתי, מצפה שאקח, אלמד. ואני לוקח, מעיר לגופך תחושות של מגע, ואת מתנשמת, לוקחת אוויר, עוצמת עינייך, ואת בפנים, כמו תמיד היית, ועשית זאת כמו גדולה, כמו שחלמת, כמו שרצית. והייתי איתך לכל אורך הדרך, והרגשת את הביטחון, נתת אמון, ולא חששת. כל כך הייתי מרוכז בך, מגלה אותך, מסיר שכבות, דברים שצברת על נשמתך במשך השנים. מסכות מחייכות שלך הפכו אבק. ואת היית את, כמו שרצית להיות, את שהיית בעבורי, את שרצית כה לתת, ואני שרציתי כה לקחת.