אפל הוא הלילה ורוחש
מאת מאסטר יקיר(שולט)
28 במאי 2005
פראי הוא הלילה ורוחש. קולות שתיקתך הנחנקת גועשים כמפלי מים, ונהר פחדייך הגואים מכשיל את כל ניסיונותייך להציב סכרים לרעידות ההתרגשות של גופך, ההולך ונכבש, המתקרב ומתכונן למסור את בשלותו לתשוקותיי. אני מביט בזה הגוף במבט נוקשה מתאווה, לא מסתיר את ריר חשקיי, ומנהל אותך בתנוחות, שהנחת הייצרית שלי מייצרת מתוך שלל הפנטזיות שלי.
את מתקלפת. מסירה את בגדי התום וחושפת זוג שדיים חצופים, מתגרים, ושתי פטמות חומות וחמימות, הנואקות למגע אצבעותיי. ירכייך נתפסות בערוותן החייכנית, המבוישת, החפה מעקצוצי שיער, ודופק הפעימות של תשוקתך מאבד מהירות, ובזיעתו, החל להזיל נטיפים בשרניים של תאווה.
שפתיי נוגסות את פטמותייך. גופך נוטף מערומים של ציות ואני טומן בו חיים אחרים. טומן בחייך ובכל פתחייך את המורא, את הכאב. את קדושת הנתינה והסגידה. הווייתך נרקמת בצבע החבל, אשר בקישוריו אני קובע אותך לרצונותיי – חסרת אונים והומייה בזיעה קרה. רקמת התמסרותך שזורה בחוטי מגעיי בך, שתי וערב של תאווה. בעלות. גאווה. אהבה... וריאותייך מטלטלות נשימות רטובות של פחד אל מרחב כניעתך.
כסוד כמוס עומד מעל כריעתך, מושך את תלתלייך, להרים את עינייך אל עיניי. רוכן במבט אל התמימות שהתכווצת להיות מתוך תשוקתך לציית, וסוחט את המבע המפעפע מעומק הלא מודע, התמה, החוקר ברסיסי דאגה, הבוטח ללא עוררין. את נפערת לעיניי הבוחנות. נפתחת לאצבעותיי החוקרות. נוטפת קילוחי תשוקות כזונה שלא למדה מהו שובע, ואני לוקח את השליטה על בית עינוגייך ומביא אותך לפרפר בין גמירה לאיפוק. גורם לגופך קצרים בייחום.
מושיב אותך על הרצפה. לוקח מוט עץ כשבשני צידיו מחוברים ווים. מניח אותו בחלק האחורי של ברכייך וכורך את החבל סביב צווארך המתוח. מסמן על חזך לולאות ומבליט את שדייך עד הזדקרות הפטמות. מעביר כל קצה של החבל בתוך הווים ומהדק את פרקי ידייך למוט, ומקבע אליו גם את רגלייך. את הקצוות הנותרים כורך שוב לצווארך, ובתנוחה הכפופה, חסרת האונים הזו, את מעניקה לי את התמסרותך.
אוחז בעורפך ובמוט ומשכיב אותך על גבך. קשורה. מקובעת למוט ולחבל. זוג מצבטים שפטמותייך עדיין לא הכירו מתהדקים עליהן בעוצמה, כשמדי פעם, אני מהדק את ההברגה ומושך כדי לבדוק את סף הכאב. מוסיף שלושה אטבים צבעוניים על כל שד, על מנת לתת אופי חגיגי לאירוע, ועוד שמונה מהם נצמדים אל שפתיי בית עינוגייך. העור המתוח של עכוזייך מטריף את כף ידי. אני מושיט אותה לליטוף חרישי ובהתפקע הגירוי, הם סופגים סדרת הצלפות מכאיבות וצובעות. צעקותייך פולשות ומחדירות תבלינים לעינוגי. אני מתאהב בהן וגורם לך להמשיך ולנגן לי אותן. ושוב מלטף. ושוב מהדק את המצבטים אל הפטמות המתייסרות. שולף את האטבים אחד אחר אחד תוך החדרת כאב במפגיע.
מתיר את החבל. משחרר אותך לאקט הבא. מסמן לך לעמוד על ברכייך ומתעלק לך על הפטמות. מהדק ומושך. מהדק ומשחרר. מסיר אותם מעל הפטמות, אשר אינן מוותרות על הזדקרותן השופעת. מלטף. מלקק. ובאחת מצליף עליהן בעוצמה. גניחת כאבך מתכרבלת במבואות ייחומך. מחבק אותך אל זרועותיי ומניח את ראשך על חזי, בצד השמאלי, בצד שאוהב אותך כל כך, וכאשר אני חש את עינוגך מן המגע, אני מקפד את גופך אל הרצפה.
פותח את דלת הכלוב. בועט בישבנך ומסמן לך להיכנס אל תוכו. בזחילה. נועל את הדלת במנעול מסיבי. מתיישב על הכורסה שלי ומושיט את רגלי אל סורגי הכלוב. לשונך הממושמעת מתחילה בליקוק הבוהן. עוברת מאצבע לאצבע במסירות בלתי מתפשרת. מלטף את עכוזייך בעזרת שוט רכיבה בעודך מתרפקת על כף רגלי. שוטפת אותה. אני מושך את רגלי ומותיר את פיך פעור לתדהמה.
מדליק נר. מכוון את צריבת שעוותו אל גבך הכפוף בתוך הכלוב. צובע אותו בנקודות של צהוב, ירוק, כחול ואדום ומזרים את השעווה אל ישבנך. פוקד עלייך לרקוד את ריקוד האש, אותו אני כל כך אוהב. גופך מניע את עצמו בקצב העינוגים שלי. ביד אחת מטפטף ובשניה מאדים שוב את עכוזייך. וצורב אותם. צורב אותם בלהבת תשוקותיי המתגברת. פוקד עלייך להסתובב בתוך הכלוב. להחליף את מיקומו של ראשך במיקומם של הרגליים. את מתמרנת את גופך אך בקושי בתוך הצפיפות, ואני פותח את הדלת לזחילתך החוצה.
מאשר לך לשתות מים ולהדליק סיגריה. אצבעותיי, שלא יודעות מנוח, מתגנבות שוב אל פטמותייך. כפותיי מעוררות את הצבע הצהוב שנותר עדיין מאחד הסשנים הקודמים. עיניי אונסות את החבלים. קם ולוקח את אחד מהם. פוקד עלייך לעמוד ומקשט את חזך וגופך בצורות הנדסיות. יוצר שרשרת עבה וקשיחה מלולאות מחוברות אחת לשנייה ומצמיד אותה אל השפתיים המיוחמות שלך, עובר דרך פי טבעתך החשוף, מותח את החבל אל הגב. מחבק אותך אלי קשורה ומתמסרת ולפתע עולה בדמיוני קשירה אחרת. פורם את גופך הכנוע להנאותיי ולוקח שני חבלים. לבן ושחור ומעצב לבוש חדש לגופך, על פי מידותייך.
כעת את קשורה לרצונותיי. מעוצבת בתנאים של אסירה נחשקת. תפורה בגווני ההצלפות, העוטים את גופך הכנוע, אשר מנסה להיאחז בכל אפשרות של תזוזה, אך בכל ניסיון של תנועה, גם את מבינה, שההתמסרות יפה לך ואת נכנעת לאין האונים, הסוחף אותך לריגושי אין קץ. את מותירה את גופך למשמורתי ויוצאת להילטף ברוך ענני הספייס, בתום מרחבי הנפש המרחפת שלך.
פורם אותך מבגדי הקשירה החדשים שלך, בודק את מסלול הטפטופים של הכוס שלך על החבל הרטוב. מאלץ אותך, בשארית ייחומך, להפשיט את פלג גופי, היכן שהתחתונים חישבו להיקרע. מושיב אותך לאנחות על שיפוד החשקים שלי והגניחות שלנו יוצאות יחדיו למסע התעוררות, בקצב של התשוקות הרועמות.
את מתקלפת. מסירה את בגדי התום וחושפת זוג שדיים חצופים, מתגרים, ושתי פטמות חומות וחמימות, הנואקות למגע אצבעותיי. ירכייך נתפסות בערוותן החייכנית, המבוישת, החפה מעקצוצי שיער, ודופק הפעימות של תשוקתך מאבד מהירות, ובזיעתו, החל להזיל נטיפים בשרניים של תאווה.
שפתיי נוגסות את פטמותייך. גופך נוטף מערומים של ציות ואני טומן בו חיים אחרים. טומן בחייך ובכל פתחייך את המורא, את הכאב. את קדושת הנתינה והסגידה. הווייתך נרקמת בצבע החבל, אשר בקישוריו אני קובע אותך לרצונותיי – חסרת אונים והומייה בזיעה קרה. רקמת התמסרותך שזורה בחוטי מגעיי בך, שתי וערב של תאווה. בעלות. גאווה. אהבה... וריאותייך מטלטלות נשימות רטובות של פחד אל מרחב כניעתך.
כסוד כמוס עומד מעל כריעתך, מושך את תלתלייך, להרים את עינייך אל עיניי. רוכן במבט אל התמימות שהתכווצת להיות מתוך תשוקתך לציית, וסוחט את המבע המפעפע מעומק הלא מודע, התמה, החוקר ברסיסי דאגה, הבוטח ללא עוררין. את נפערת לעיניי הבוחנות. נפתחת לאצבעותיי החוקרות. נוטפת קילוחי תשוקות כזונה שלא למדה מהו שובע, ואני לוקח את השליטה על בית עינוגייך ומביא אותך לפרפר בין גמירה לאיפוק. גורם לגופך קצרים בייחום.
מושיב אותך על הרצפה. לוקח מוט עץ כשבשני צידיו מחוברים ווים. מניח אותו בחלק האחורי של ברכייך וכורך את החבל סביב צווארך המתוח. מסמן על חזך לולאות ומבליט את שדייך עד הזדקרות הפטמות. מעביר כל קצה של החבל בתוך הווים ומהדק את פרקי ידייך למוט, ומקבע אליו גם את רגלייך. את הקצוות הנותרים כורך שוב לצווארך, ובתנוחה הכפופה, חסרת האונים הזו, את מעניקה לי את התמסרותך.
אוחז בעורפך ובמוט ומשכיב אותך על גבך. קשורה. מקובעת למוט ולחבל. זוג מצבטים שפטמותייך עדיין לא הכירו מתהדקים עליהן בעוצמה, כשמדי פעם, אני מהדק את ההברגה ומושך כדי לבדוק את סף הכאב. מוסיף שלושה אטבים צבעוניים על כל שד, על מנת לתת אופי חגיגי לאירוע, ועוד שמונה מהם נצמדים אל שפתיי בית עינוגייך. העור המתוח של עכוזייך מטריף את כף ידי. אני מושיט אותה לליטוף חרישי ובהתפקע הגירוי, הם סופגים סדרת הצלפות מכאיבות וצובעות. צעקותייך פולשות ומחדירות תבלינים לעינוגי. אני מתאהב בהן וגורם לך להמשיך ולנגן לי אותן. ושוב מלטף. ושוב מהדק את המצבטים אל הפטמות המתייסרות. שולף את האטבים אחד אחר אחד תוך החדרת כאב במפגיע.
מתיר את החבל. משחרר אותך לאקט הבא. מסמן לך לעמוד על ברכייך ומתעלק לך על הפטמות. מהדק ומושך. מהדק ומשחרר. מסיר אותם מעל הפטמות, אשר אינן מוותרות על הזדקרותן השופעת. מלטף. מלקק. ובאחת מצליף עליהן בעוצמה. גניחת כאבך מתכרבלת במבואות ייחומך. מחבק אותך אל זרועותיי ומניח את ראשך על חזי, בצד השמאלי, בצד שאוהב אותך כל כך, וכאשר אני חש את עינוגך מן המגע, אני מקפד את גופך אל הרצפה.
פותח את דלת הכלוב. בועט בישבנך ומסמן לך להיכנס אל תוכו. בזחילה. נועל את הדלת במנעול מסיבי. מתיישב על הכורסה שלי ומושיט את רגלי אל סורגי הכלוב. לשונך הממושמעת מתחילה בליקוק הבוהן. עוברת מאצבע לאצבע במסירות בלתי מתפשרת. מלטף את עכוזייך בעזרת שוט רכיבה בעודך מתרפקת על כף רגלי. שוטפת אותה. אני מושך את רגלי ומותיר את פיך פעור לתדהמה.
מדליק נר. מכוון את צריבת שעוותו אל גבך הכפוף בתוך הכלוב. צובע אותו בנקודות של צהוב, ירוק, כחול ואדום ומזרים את השעווה אל ישבנך. פוקד עלייך לרקוד את ריקוד האש, אותו אני כל כך אוהב. גופך מניע את עצמו בקצב העינוגים שלי. ביד אחת מטפטף ובשניה מאדים שוב את עכוזייך. וצורב אותם. צורב אותם בלהבת תשוקותיי המתגברת. פוקד עלייך להסתובב בתוך הכלוב. להחליף את מיקומו של ראשך במיקומם של הרגליים. את מתמרנת את גופך אך בקושי בתוך הצפיפות, ואני פותח את הדלת לזחילתך החוצה.
מאשר לך לשתות מים ולהדליק סיגריה. אצבעותיי, שלא יודעות מנוח, מתגנבות שוב אל פטמותייך. כפותיי מעוררות את הצבע הצהוב שנותר עדיין מאחד הסשנים הקודמים. עיניי אונסות את החבלים. קם ולוקח את אחד מהם. פוקד עלייך לעמוד ומקשט את חזך וגופך בצורות הנדסיות. יוצר שרשרת עבה וקשיחה מלולאות מחוברות אחת לשנייה ומצמיד אותה אל השפתיים המיוחמות שלך, עובר דרך פי טבעתך החשוף, מותח את החבל אל הגב. מחבק אותך אלי קשורה ומתמסרת ולפתע עולה בדמיוני קשירה אחרת. פורם את גופך הכנוע להנאותיי ולוקח שני חבלים. לבן ושחור ומעצב לבוש חדש לגופך, על פי מידותייך.
כעת את קשורה לרצונותיי. מעוצבת בתנאים של אסירה נחשקת. תפורה בגווני ההצלפות, העוטים את גופך הכנוע, אשר מנסה להיאחז בכל אפשרות של תזוזה, אך בכל ניסיון של תנועה, גם את מבינה, שההתמסרות יפה לך ואת נכנעת לאין האונים, הסוחף אותך לריגושי אין קץ. את מותירה את גופך למשמורתי ויוצאת להילטף ברוך ענני הספייס, בתום מרחבי הנפש המרחפת שלך.
פורם אותך מבגדי הקשירה החדשים שלך, בודק את מסלול הטפטופים של הכוס שלך על החבל הרטוב. מאלץ אותך, בשארית ייחומך, להפשיט את פלג גופי, היכן שהתחתונים חישבו להיקרע. מושיב אותך לאנחות על שיפוד החשקים שלי והגניחות שלנו יוצאות יחדיו למסע התעוררות, בקצב של התשוקות הרועמות.
