פינג פונג
מאת defluo{BDOC}
5 באוגוסט 2005
12.07.05
אנחנו באוטו. שעת ליל מאוחרת. אני אוהבת לנסוע בשעות האלה, חזרה לירושלים, דרך היער. השבילים מתפתלים, הגלגלים סבים מהלכם. רוח מאווששת את קינתה. האוטו נעצר, היא מרימה את ידית ההאנד-ברקס. אמצע הכביש והיא עוצרת. יוצאת מהמכונית, נשענת על מכסה המנוע. אני מוציאה את ראשי מהחלון. בוהה בכוכבים. ידית נמתחת, לשונית עוברת, הדלת נפתחת. אני יוצאת מהרכב. משתהה. אני אוהבת כשהצינה עוטפת את הגוף. מרגישים את זה סנטימטר מהעור. כמעט לא מוחשי אבל קיומה של הצינה שריר וקיים.
אני קרבה אליה. נשענת על מכסה המנוע, שתי ידיי פסוקות מרגישות יד ימין צד שמאל שלה.
אמצע הלילה. היא עייפה, ללא ספק. אבל לא איכפת לי.
"היום, את שותקת. עד שאתיר לך לדבר".
רגל מתערבבת בתוך רגל. אני מצמידה אותך אלי. מניחה את שתי ידייך על המכסה, מכסה עליהם בכפות ידי. ניצוץ מבליח בעינייך. סקרנית או עייפה, אני כבר לא יודעת. "עכשיו תעצמי עיניים" אני פוקדת.
"זו התנוחה שאני רוצה שתישארי בה. אסור לך לזוז עד שאני אומר לך שאת יכולה. אסור לך למחות, אסור לך לדבר. אסור לך שום דבר עד שאתיר לך לעשות". את לא עונה. ידיי מרחפות כסנטימטר מעל לידייך. אני מורידה ממך את התחתונים. משאירה אותך בשמלתך.
"אני לא הולכת להכאיב לך היום. זו לא הכוונה. אני לא צריכה להכאיב לך כדי שתצייתי לי. את תרצי לציית. כי אני אומרת לך. כי אני מבקשת אותך. אני מזכירה לך בפעם האחרונה שאסור לך לשנות את התנוחה, לפקוח את עינייך או לדבר. זה ברור?". היא מהנהנת.
יפה. אני מתפלאת שהיא בכלל משתפת פעולה. אחרי הכול זה לא משהו שתכננתי. אני נשארת צמודה אליה אבל רק טיפה. לא יותר מדי. אני לא ממש נוגעת בה, רק מרחפת סנטימטר מעל לעור החשוף, בשמלה. ככה דקות ארוכות אני בוחנת כל חלק וחלק ממנה. הידיים שלי מטיילות על כולה בלי באמת לגעת..
הלכתי. הורדתי את הסנדלים כדי שלא לעשות רעש בהליכה, שלא תדע אם אני באמת שם או לא. אחרי שהתרחקתי מספיק, הסתובבתי להביט בה. זו לא היא שמחכה.
למעשה, זו אני.
הזמן משתרך באיטיות. היא עדיין באותה התנוחה כפי שהותרתי אותה. אחכה מספיק זמן כדי שמכסה המנוע יתקרר קצת. לא יותר מדי זמן, אין בי את הסבלנות הזו, את המסוגלות. דקה אחרי דקה. אני מתבוננת בה. מתקרבת בלי להשמיע קול. מדהים איך כשאדם הופך מודע דיו לעצמו, הוא יכול להפוך מפיל בחנות חרסינה לבלרינה מתחסדת. דומה שהיא לא שמה לב לכך שאני קרבה אליה. העור שלה סומר מפאת הצינה המבורכת הזו. אני קרובה מספיק כדי לשמוע את הנשימות שלה. הידיים שלה רפויות ואני שוב מטיילת מעל. נוגעת לא נוגעת. אני תוהה אם היא שמה לב.
שוב מתרחקת.
שוב קרבה.
שוב מתרחקת.
כשאני קרבה אליה הפעם, אני מטיילת בשפתי על הגוף הרך. הענוג. בהתחלה הפנים. צוואר, חזה. אני כבר לא עומדת בפיתוי והשפתיים נצמדות אל הבד, אבל ברוך.
רגל ברגל שלובה, אני נצמדת אליה, ידי שלוחות רסן, ממאנות להקשיב למודע שלי, ואני לא שולטת בעצמי. לא באמת. אני מפסקת אותה. היא עדיין עוצמת עיניה, ידיה עדיין באותה התנוחה.
אני לא יכולה לחכות יותר. חודרת. היא נאנחת בקול ענוג. אנחה קצרה, קטנה. אנחה שלא נתתי את רשותי לה.
אני יוצאת ממנה בחדות וסוטרת לה בחוזקה על הפנים. היא נראית מופתעת אבל לא משנה את התנוחה.
אני לא אומרת לה מילה.
מפשקת אותה שוב. משתהה. היא כמהה אלי. היא רוצה כל כך אבל אסור לה לדבר. כי אני לא מרשה.
אני שומעת את כל האנחות שלא נאנחו, את כל מילות הזימה שהיא חושבת. מעניין אם היא שומעת את כל המילים שאני לא אומרת?
מוסיפה עוד, ממלאת אותה, זזה בתוכה, משתהה, בועלת, טועמת.
אני באקסטאזה. ואז,
אני פוקדת עליה להיאנח.
אנחנו באוטו. שעת ליל מאוחרת. אני אוהבת לנסוע בשעות האלה, חזרה לירושלים, דרך היער. השבילים מתפתלים, הגלגלים סבים מהלכם. רוח מאווששת את קינתה. האוטו נעצר, היא מרימה את ידית ההאנד-ברקס. אמצע הכביש והיא עוצרת. יוצאת מהמכונית, נשענת על מכסה המנוע. אני מוציאה את ראשי מהחלון. בוהה בכוכבים. ידית נמתחת, לשונית עוברת, הדלת נפתחת. אני יוצאת מהרכב. משתהה. אני אוהבת כשהצינה עוטפת את הגוף. מרגישים את זה סנטימטר מהעור. כמעט לא מוחשי אבל קיומה של הצינה שריר וקיים.
אני קרבה אליה. נשענת על מכסה המנוע, שתי ידיי פסוקות מרגישות יד ימין צד שמאל שלה.
אמצע הלילה. היא עייפה, ללא ספק. אבל לא איכפת לי.
"היום, את שותקת. עד שאתיר לך לדבר".
רגל מתערבבת בתוך רגל. אני מצמידה אותך אלי. מניחה את שתי ידייך על המכסה, מכסה עליהם בכפות ידי. ניצוץ מבליח בעינייך. סקרנית או עייפה, אני כבר לא יודעת. "עכשיו תעצמי עיניים" אני פוקדת.
"זו התנוחה שאני רוצה שתישארי בה. אסור לך לזוז עד שאני אומר לך שאת יכולה. אסור לך למחות, אסור לך לדבר. אסור לך שום דבר עד שאתיר לך לעשות". את לא עונה. ידיי מרחפות כסנטימטר מעל לידייך. אני מורידה ממך את התחתונים. משאירה אותך בשמלתך.
"אני לא הולכת להכאיב לך היום. זו לא הכוונה. אני לא צריכה להכאיב לך כדי שתצייתי לי. את תרצי לציית. כי אני אומרת לך. כי אני מבקשת אותך. אני מזכירה לך בפעם האחרונה שאסור לך לשנות את התנוחה, לפקוח את עינייך או לדבר. זה ברור?". היא מהנהנת.
יפה. אני מתפלאת שהיא בכלל משתפת פעולה. אחרי הכול זה לא משהו שתכננתי. אני נשארת צמודה אליה אבל רק טיפה. לא יותר מדי. אני לא ממש נוגעת בה, רק מרחפת סנטימטר מעל לעור החשוף, בשמלה. ככה דקות ארוכות אני בוחנת כל חלק וחלק ממנה. הידיים שלי מטיילות על כולה בלי באמת לגעת..
הלכתי. הורדתי את הסנדלים כדי שלא לעשות רעש בהליכה, שלא תדע אם אני באמת שם או לא. אחרי שהתרחקתי מספיק, הסתובבתי להביט בה. זו לא היא שמחכה.
למעשה, זו אני.
הזמן משתרך באיטיות. היא עדיין באותה התנוחה כפי שהותרתי אותה. אחכה מספיק זמן כדי שמכסה המנוע יתקרר קצת. לא יותר מדי זמן, אין בי את הסבלנות הזו, את המסוגלות. דקה אחרי דקה. אני מתבוננת בה. מתקרבת בלי להשמיע קול. מדהים איך כשאדם הופך מודע דיו לעצמו, הוא יכול להפוך מפיל בחנות חרסינה לבלרינה מתחסדת. דומה שהיא לא שמה לב לכך שאני קרבה אליה. העור שלה סומר מפאת הצינה המבורכת הזו. אני קרובה מספיק כדי לשמוע את הנשימות שלה. הידיים שלה רפויות ואני שוב מטיילת מעל. נוגעת לא נוגעת. אני תוהה אם היא שמה לב.
שוב מתרחקת.
שוב קרבה.
שוב מתרחקת.
כשאני קרבה אליה הפעם, אני מטיילת בשפתי על הגוף הרך. הענוג. בהתחלה הפנים. צוואר, חזה. אני כבר לא עומדת בפיתוי והשפתיים נצמדות אל הבד, אבל ברוך.
רגל ברגל שלובה, אני נצמדת אליה, ידי שלוחות רסן, ממאנות להקשיב למודע שלי, ואני לא שולטת בעצמי. לא באמת. אני מפסקת אותה. היא עדיין עוצמת עיניה, ידיה עדיין באותה התנוחה.
אני לא יכולה לחכות יותר. חודרת. היא נאנחת בקול ענוג. אנחה קצרה, קטנה. אנחה שלא נתתי את רשותי לה.
אני יוצאת ממנה בחדות וסוטרת לה בחוזקה על הפנים. היא נראית מופתעת אבל לא משנה את התנוחה.
אני לא אומרת לה מילה.
מפשקת אותה שוב. משתהה. היא כמהה אלי. היא רוצה כל כך אבל אסור לה לדבר. כי אני לא מרשה.
אני שומעת את כל האנחות שלא נאנחו, את כל מילות הזימה שהיא חושבת. מעניין אם היא שומעת את כל המילים שאני לא אומרת?
מוסיפה עוד, ממלאת אותה, זזה בתוכה, משתהה, בועלת, טועמת.
אני באקסטאזה. ואז,
אני פוקדת עליה להיאנח.
