ערובה לשינה טובה: אפונה מתחת למזרן

כבר במהלך הסבל ידעתי, שהוא עוד יהפוך לפנטזיה.

לפעמים שנאתי כשהם היו עושים לי.
אבל אהבתי לדמיין, לרצות, לבקש.
במיוחד אהבתי לבקש כשידעתי שלא אקבל.
– לקבל אהבתי בעיקר כשידעתי שבמהרה אאבד. ואם במקרה התגלגלה לידי בעלות קבועה על דבר כזה – הייתי מוצאת דרך להתייתם ממנה, כדי שאוכל להתגעגע. העונג האמיתי שלי הוא בגעגועים, בערגה. נעים לי ההיעדר, יפה לעיני, יותר מאשר השלמות.
השסע הוא החלק היפה בבגד, ושטחי העור המוסתרים – המושכים ביותר.
המרחק אהוב עלי יותר מהאיחוד.
הפער הוא המשמעות.
ההנאה הגדולה ביותר? – ממה שאין לי.

הקושי מספק.
הוא מספר לי: את דבר חי. הוא מבדיל אותי. ממה? מהתהום.
מהמוות.
מבעלותם של אחרים עלי. מכניעה.
מכּניעה לחיים. מכּניעה לאַין. מכּניעה שהיא ההתמזגות. מההתמזגות שהיא שתיקת הרצון לשַפּר.

רק מיקומים לא נכונים יוצרים תחושה.
אבל גם להם, כעבור זמן, מתרגלים. והחיישנים מפסיקים להודיע, והעצבים מפסיקים להעביר, והרגש מתנוון אט אט, ושקט ושלווה פושטים. ואז, אז, צריך אז לסובב קצת את הסכין התקועה בבשר, להזיז את הישבן על הבליטות בכיסא, ולפגוש שוב בעוצמות האי נוחות בלא התנגדות מיוחדת.

אם לא היתה אפונה מתחת למזרן...
קל ביותר: לא היה סיפור.
אחר כך – לא היתה אהבה.