שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

ערובה לשינה טובה: אפונה מתחת למזרן

מאת ורה     16 באוג 05 1401
כבר במהלך הסבל ידעתי, שהוא עוד יהפוך לפנטזיה.

לפעמים שנאתי כשהם היו עושים לי.
אבל אהבתי לדמיין, לרצות, לבקש.
במיוחד אהבתי לבקש כשידעתי שלא אקבל.
– לקבל אהבתי בעיקר כשידעתי שבמהרה אאבד. ואם במקרה התגלגלה לידי בעלות קבועה על דבר כזה – הייתי מוצאת דרך להתייתם ממנה, כדי שאוכל להתגעגע. העונג האמיתי שלי הוא בגעגועים, בערגה. נעים לי ההיעדר, יפה לעיני, יותר מאשר השלמות.
השסע הוא החלק היפה בבגד, ושטחי העור המוסתרים – המושכים ביותר.
המרחק אהוב עלי יותר מהאיחוד.
הפער הוא המשמעות.
ההנאה הגדולה ביותר? – ממה שאין לי.

הקושי מספק.
הוא מספר לי: את דבר חי. הוא מבדיל אותי. ממה? מהתהום.
מהמוות.
מבעלותם של אחרים עלי. מכניעה.
מכּניעה לחיים. מכּניעה לאַין. מכּניעה שהיא ההתמזגות. מההתמזגות שהיא שתיקת הרצון לשַפּר.

רק מיקומים לא נכונים יוצרים תחושה.
אבל גם להם, כעבור זמן, מתרגלים. והחיישנים מפסיקים להודיע, והעצבים מפסיקים להעביר, והרגש מתנוון אט אט, ושקט ושלווה פושטים. ואז, אז, צריך אז לסובב קצת את הסכין התקועה בבשר, להזיז את הישבן על הבליטות בכיסא, ולפגוש שוב בעוצמות האי נוחות בלא התנגדות מיוחדת.

אם לא היתה אפונה מתחת למזרן...
קל ביותר: לא היה סיפור.
אחר כך – לא היתה אהבה.

האלילה לילך​(שולטת){LL}
...
וואו, מדהים...!
16/08/05 20:59
חתולת הלילה
כאב וכאב נפשי
הכרתי כמה נשלטות שהיו צריכות את הכאב הנפשי לא פחות (ואולי אף יותר) מהכאב הפיזי. וכמו בפיזי, כך בנפשי, הצורך הלך והתעצם, עד שמהצד זה נראה שהן צריכות ממש התעללות רגשית. זה כבר לא היה גרגיר אפונה אחד, זו היתה חבילת סנפרוסט מפוזרת יפה יפה תחת המזרן. מהדברים שאת שמה בפיה של המספרת, בצורה אמינה מאוד, זה נראה אותו כיוון. איפה, את חושבת, נמצא הגבול שלה?
16/08/05 22:27
עקרבית​(נשלטת)
ורה,
כל כך רואים את הכאב במה שאת כותבת.. זה נכתב מאוד יפה. אהבתי.
17/08/05 10:39
OMEN{בובת זונה}
אין מילים....
בעצם יש! מדהים!!!!
18/08/05 00:13
sera
וואו וואו וואו
מורידה בפניך את הכובע מילים שחוברו יחדיו- יוצרות להן פסיפס מדהים מהחיים. לכשקראתי, לא רק עולם הבדס"מ עלה בראשי,אלא בכלל , תיארת לדעתי את מנוע חיינו. וזו רק דעתי. את מדהימה,נבונה,פיקחת ובהירה. תודה לך.
18/08/05 15:03
שרוניתלי(האה)
מקורי..מעורר מחשבה.
ובעיקר מעורר תהיות- האם באמת אנחנו זקוקים תמיד לדקירות הקטנות (או הגדולות יותר), כדי לזכור את מהותנו...את הטוב שנפל בחלקנו.. את סיבת קיומנו? האם לא נדע כשנהיה שם? באם לא יכאב לנו משהו אז לא נרגיש דבר? אולי דווקא כל דבר שיעשה לנו הרגשה טובה ונכונה, ילמד ויקדם אותנו הלאה?
19/08/05 14:40
ורה
..
תודה רבה.
19/08/05 21:24
נשלט חמוד וסוטה​(נשלט)
אני כל כך כל כך מתחבר לזה...
18/02/20 07:03