המבחן שלה : תנאי קבלה (2)

טיפות טיפות של אושר רקדו בתוכה באותו יום. אדונה אמור היה להגיע. ''נבלה ערב קצר אמנם, אך שקט וחביב. בלי מבחנים הפעם. אני פשוט רוצה לראותך'', אמר לה בשיחת הטלפון אמש, שהותירה אותה כה נרגשת ומצפה. כל אותו הבוקר הסתובבה לה ברחבי העיר, עיניה בורקות מהתרגשות, מחפשת אחר פריטי לבוש חדשים, לשמח את אדונה, לגרום לו להתגאות בה. את מסע הקניות הזה החלה דווקא במקום שהיה לה קשה מכל, חנות לבני נשים יוקרתית. היא החלה להסתבך שם עם מערכות התחרה השקופות, הביריות, הסטים החושפניים. הרגישה קצת כמו ילדה קטנה בפעם הראשונה שלה בלונה פארק, קצת חוששת מהמיתקנים הגבוהים, הצבעוניים, אך נוכחותו המלווה אותה, מבטו בתוך ראשה, קולו הנוסך בה שלווה, יראת כבוד וביטחון כאחד, העניקו לה תחושה מרוממת ונפלאה. היה זה ממש כאילו נמצא שם איתה. ואולם... לא ידעה מה לבחור. מה הוא יאהב?

לבסוף בחרה שלוש מערכות לבוש תחתונות שנראו לה מפתות במיוחד, אך עם זאת לא צעקניות מדי, לא רועשות מדי . שילמה באצבעות רועדות, אצבעותיה לופתות בחוזקה את השקית הלבנה הקטנה שבתוכה נחו הפריטים הסקסיים החדשים שלה. ''בשבילך אדוני...'' הרהרה כשיצאה בהתרגשות מהחנות, ובתנועה אחת מהירה, פרמה את צמתה הארוכה. פחד קינן בה. התרגשות. הרצון להיות אחרת בשבילו, טובה יותר, ראויה... הדהד בכל כולה.

בחנות השנייה כבר חששה פחות. היא ידעה שעליה לבחור מייד, לפני שתתחרט. חצאית מיני שחורה, הדוקה, קצרצרה, כזו שמעולם לא הייתה לה, סריג קל, שקוף, שרק בד החזייה שלו אטום, ועוד שתי מערכות לבוש נוספות. מכנסי ג'ינס , כאלו שתמיד חלמה עליהם ולא העזה וחולצת סטרפלס , ועוד כמה דברים שמצאה מושכים. בחנויות הנעליים וחנויות האיפור כבר שוטטה כמיומנת.היא ידעה היטב מה לבחור, וחיכתה כבר בציפייה להגיע הביתה, להתקלח ולמדוד את הפריטים החדשים.

היא הגיעה הביתה ומייד החלה להבריק אותו. מקרצפת ביסודיות את הרצפות, מנקה אבק, והמרץ גואה בה. ההתרגשות מפעפעת בה.

סופסוף נכנסה לחדר האמבטיה. מרשה לגופה לנוח, לשקוע בתוך המים העוטפים, הנעימים, לאחר שפיזרה בהם עלי ורדים טריים שקטפה בחשאי מאחת הגינות, ושמן אמבט ריחני, עוצמת את עיניה, מתמכרת לתחושה המרגיעה, המלטפת של המים.

הודעה מהבהבת: ''שינוי קל בתוכנית. אאחר בחצי שעה. ואגב, אני מגיע עם חבר .''
בום!!! מה זה?! השמיים התרסקו לה בתוך המוח? משהו נקרע שם בקרקעית הנפש, הפחד שיסע אותה לחלקי חלקיקים, קרע בה מיתרים חשופים.

חייבת להיות חזקה... בשבילו.. בשבילו.
חייבת לגרום לו להתגאות בה.
לבטוח... לבטוח... לבטוח...

היא הייתה כבר לבושה, מאופרת קלות, שערה פזור וגולש על כתפיה ,שמלה קצרה, לבנה, בד משי דק ועין מחליק על גופה, כתפיות דקיקות, חוטיני לבן זעיר לגופה, גרביונים שקופים וביריות תחרה לבנות. עונדת את עגילי הפנינה הזעירים שאמה נתנה לה אז, בהגיעה לגיל 18.
הנה היא מגיעה לבגרות מחדש.
איתו.
בזכותו.

הצלצול בדלת העיר אותה ממחשבותיה הנודדות, היא זינקה אל הדלת, ופתחה אותה בחיוך מאושר, אך סמוקה ומבוישת כולה. (עצם המחשבה שאדונה עומד לראותה, אולי, בביריות, בחוטיני, הבהילה וריגשה אותה.) אל הדירה נכנסו שני הגברים. אדונה, רחב כתפיים, מוצק ותמיר, וחברו, הנמוך ממנו מעט, היא מברכת אותם לשלום ומבטה מושפל.

אדונה מבקש קפה, היא כבר יודעת איך הוא אוהב את הקפה שלו. שחור, חזק, כפית סוכר אחת שטוחה. איננה יודעת כיצד לפנות אל חברו, מהססת.
''כיצד תשתה את הקפה שלך?''
''כפית וחצי סוכר, תודה.''
הם משוחחים ביניהם. היא מנסה לכבוש את הצעקה שרוצה לעלות בה. פוחדת.
נרגשת.
כל כך חיכתה להיות לבד עם אדונה.
היא מגישה את הקפה, וקרואסונים חמים.
''לא התבקשת...'' מעיר אדונה, בחיוך.
היא משפילה מבט.
אדונה מסמן לה במבטו לבוא ולשבת למרגלותיו.
היא מתיישבת, מקפלת את ברכיה והוא מלטף את שערה וממשיך לשוחח עם חברו, בענייני עבודה. היא שקטה מאוד. אך הוא חש ברעד הזה... הבלתי ניראה, בקצות נשמתה.

''אגב," הוא שואל את חברו, "איך הקפה שלך?'' חיוך שובב עולה על שפתיו הנאות.
''המם... מעט מתוק מדי לטעמי, אבל לא נורא '' החבר מחויך, מביט בה משועשע.
היא מאדימה כולה. כל כך רוצה הייתה עכשיו לקבור את ראשה בין רגליו.
''מתוק מדי?! '' ממשיך אדונה במשחק.
והיא... יודעת שזה משחק, אבל גם יודעת שהמחיר יהיה אמיתי.
''א... אני אשמח להכין לך קפה חדש'' היא אומרת ורוצה לקום.
''אל תזוזי.'' מבטו וקולו של אדונה שותלים אותה.

בום.
עוד פעם השמיים נופלים אל קרקעית הנשמה.

''אני חושב," אומר אדונה, "שאני מרשה לך להעניש את שיפחתי, על אף שהיא יקרה לי מאוד ועל אף שאני יודע שהיא מסוגלת להרבה יותר.'' מבטו שוב מגמד אותה.
''הביאי את השוט. זה ש א ת אוהבת'' מדגיש אדונה. הוא כמובן מתכוון לשוט שרכשה עבורו במתנה , לא מזמן.
היא מביאה שוט ארוך, בעל זנבות ארוכים וגמישים, בגוון תכלת-טורקיז ומגישה אותו לאדונה.
''על ארבע,'' אומר אדונה.
לא כך ציפתה שיראה הערב שלה עם אדונה.
לא לכבוד אותו חבר נערכה.

הכאב, העלבון, האכזבה, הייאוש, מכסים ושוטפים אותה. תחושה איומה של בחילה במעלה גרונה, מתפתלת בכל גופה. היא מתנתקת. את קולותיהם של אדונה וחברו שומעת כמו מרחוק, כמו הד. היא כבר לא שם. גופה סופג את הכאב שאחר, גבר זר ולא אדונה, מצליף בה. היא שומעת את אדונה דורש ממנה להפשיל את שמלתה ונזכרת בחווה הגדולה אצל סבא וסבתא... פרות... כבשים... כולם עומדים בבהייה מטומטמת משהו, מלחכים עשב, לא זזים. אחוריהם מופנים אל כל העוברים והשבים, והבהייה המטומטמת נמשכת.

היא מפשילה את שמלתה, כי אלו הפקודות שהמוח משדר ליד באותו רגע וסופגת את הכאב. ''הופה... תתחדשי, שיפחה יפה שלי.'' תחושת הקבס הנוראה ממשיכה להציף אותה. היא הייתה בורחת לו הייתה יכולה לזוז. או להניע את אחד מאיבריה. או להפעיל את מוחה.

לפתע, נפסקו ההצלפות.
חברו של אדונה ניגש אליה, מתבונן בה.
''היא חיוורת לחלוטין," הוא אומר, "אני מציע שתשתה מעט מים.''

אדונה קורא לה. ''בואי.''
היא לא מצליחה לזוז.
''שמעת אותי.''
נאחזת בשאריות של היגיון ושפיות וזוחלת אליו. הוא מרים באצבעו את סנטרה.
''אני כבר אסתדר, נדבר.'' היא שומעת אותו.
חולשה. בכל הגוף חולשה.
לא נעימה כזו, כמו לפני שינה, חולשה אחרת, כואבת, משונה.
''שתי מים. עכשיו.'' זה נשמע כמו פקודה אבל שפתיה לא מצליחות להגיע אל שולי הכוס.
הוא מרים אותה ועוטף אותה.
מחבק חזק. מצמיד אותה אליו.
היא לא יודעת כלום ולא מרגישה דבר, רק מקשיבה לקצב נשימותיו. זה כל מה שקיים עבורה כרגע.
רק יותר מאוחר היא תנתח דברים, כמו הפחד לאכזב מול המחיר הנפשי, ומה מקומה בכלל בעולם הזה, בעולם השליטה, או... בכלל. תלושה, הזויה שכמותה.

אבל, כרגע שומדבר לא משנה.
רק קצב נשימותיו.