רפונזל
מאת barbie(אחרת)
6 בדצמבר 2005
''את יודעת שפחה, את קצת כמו רפונזל'', צוחק אדונה בעת שהיא למרגלותיו, עסוקה ומרוכזת כולה בכפות רגליו הנתונות בקערית מים בינונית ובתוכה שמני אמבט, מים חמימים, מגבת קטנה, ובצד מונחים שמני העיסוי שהכינה עבורו. מרימה אליו מבט מלא תימהון.
''רפונזל, אדוני?''
הוא מביט בה משועשע, מחייך ומלטף את ראשה. ''כן, רפונזל ''.
היא שותקת. מה חלף לו בראשו של אדוני? מהרהרת בינה לבין עצמה, מה לי ולנסיכת האגדות אשר הצילה את הנסיך בעזרת שיערה הארוך-ארוך-ארוך? ובכלל, זוהי אגדת ילדים. פמיניסטית לשם שינוי אמנם, אבל, עדיין, אגדת ילדים.
''יפה לך האיפוק, שפחה סקרנית ומאולפת שלי. כעת, רוצה הסבר?''
''אשמח מאוד, אדוני''.
היא נוטלת בעדינות רבה כף רגל אחת שלו ומוציאה מן המים, מייבשת במגבת הרכה, כל אצבע מייבשת בעדינות, כמעט ליטוף, כעת מעסה את כף הרגל, אצבע אחר אצבע אחר אצבע, קרסול, עקב, גב כף הרגל. מורחת שמן עיסוי ומעסה.
''רפונזל אמנם הצילה את הנסיך, אבל הכל היה בתנאים שלה. היא הייתה שבוייה במגדל שלה, וזו הייתה המציאות שלה. היא נכלאה שם, אבל זה גם המשל וגם הנמשל. חשבי על כך, היא הייתה שבוייה במגדל שלה. ואני יודע שיש לי שיפחה חכמה, אני לא צריך להסביר לך מה זה אומר, נכון?''
''שאני שבוייה בתוך עצמי.''
''נכון.''
''אבל אין לי שיער כזה ארוך'', היא מחייכת.
'''אל תתחכמי, שיפחה.''
''סליחה, אדוני.'' מבטו שיתק אותה לרגע, השפילה ראש ומבט, השתתקה.
רגעים ארוכים חולפים.
מטפלת במסירות, באהבה, ברוך בכף רגלו השנייה, מייבשת, מניחה את כפות רגליו על שרפרף שעליו מונחת כרית משי.
''הביאי לי כוס יין, שיפחה.''
''אני מורשית להביא גם לעצמי, בבקשה, אדוני?''
''התכוונתי להציע לך זאת בעצמי, אך מאחר שהיית חצופה - לא!''
'כן, אדוני'', משפילה מבטה שוב.
''ושפחה?''
''כן אדוני?''
''עשי זאת בזחילה, ושאף טיפה לא תיזל לך בדרך!''
''כן, אדוני.''
זוחלת אל המטבח, אל הארון, מוציאה את בקבוק היין החביב עליו, השמור במיוחד בשבילו. חושבת על הסיפור הטיפשי הזה, רפונזל. באגדת-הילדים רפונזל הוצגה כגיבורה, ואילו אדונה הציגה כקורבן, קורבן של עצמה. האם זו תפיסה גברית מעוותת קלאסית? או שמא להיות גיבורה ולהקריב בלי סוף זה העיוות האמיתי? ואולי הראייה של שחור-או-לבן היא המעוותת? אך לא מזמן, היא נזכרת, כשהייתה באחת מחנויות הספרים אשר נהגה לבקר בהן תדיר, ראתה את ''השדרוג'' של רפונזל. כעת מייצרים את רפונזל בדמות בובה צהובה בתלת-מימד.
''שפחה, את נותנת לי להמתין?!'' קולו העיר אותה ממחשבותיה. מוזגת את היין אל הכוס המהודרת שפעם קנתה בשבילו והאות הראשונה של שמו חרוטה עליה בכסף טהור .זוחלת לאט, בזהירות, שאף טיפה לא תישפך, משפילה מבט בעודה מגישה לו את היין.
כורעת על ברכיה, ראשה מושפל, ממתינה. לכל מה שיצווה. שונאת כל-כך את ההמתנות האלו, הן כה מביכות אותה, והוא, הוא יודע. ונהנה להשתעשע בה. מחויך, מביט בה .
''רוצה קצת ?''
''כן, אדוני.''
טובל אצבע ביין מקרב אל שפתיה. מפשקת מעט את שפתיה, מרחיק, מבטו מחויך, מרגישה מטופשת. המשחק הזה חוזר על עצמו מספר פעמים, עד שהוא מושך לפתע בשערה, בחוזקה, מושך אותה בכוח אליו, והיא, כהלך צמא במידבר, כמעט מתנפלת על גופו בנשיקות, מלטפת, מנשקת, כמעט שורטת את חזהו הרחב. סטירה, משפילה ראש, מתמכרת אל תחושת הכניעה המציפה לחלוטין את כל חושיה ומסחררת אותה. רק ממבטו באותו רגע הייתה יכולה להגיע לאורגזמה מטורפת, לו היה מרשה לה, כמובן. אותו מבט מכניע, מנצח, מבט שנהנה מכניעותה המתוקה, מבט שיודע... אותה, מבט שיודע שהיא יודעת את שליטתו המוחלטת בה.
''רפונזל שלי,'' הוא מושך בכוח, בחוזקה, בכאב, בשערה, ''צאי מהמגדל שלך, כי אין לך מה לחפש שם עוד. אני כבר יודע את כולך. את כל כולך. את שלי.''
''רפונזל, אדוני?''
הוא מביט בה משועשע, מחייך ומלטף את ראשה. ''כן, רפונזל ''.
היא שותקת. מה חלף לו בראשו של אדוני? מהרהרת בינה לבין עצמה, מה לי ולנסיכת האגדות אשר הצילה את הנסיך בעזרת שיערה הארוך-ארוך-ארוך? ובכלל, זוהי אגדת ילדים. פמיניסטית לשם שינוי אמנם, אבל, עדיין, אגדת ילדים.
''יפה לך האיפוק, שפחה סקרנית ומאולפת שלי. כעת, רוצה הסבר?''
''אשמח מאוד, אדוני''.
היא נוטלת בעדינות רבה כף רגל אחת שלו ומוציאה מן המים, מייבשת במגבת הרכה, כל אצבע מייבשת בעדינות, כמעט ליטוף, כעת מעסה את כף הרגל, אצבע אחר אצבע אחר אצבע, קרסול, עקב, גב כף הרגל. מורחת שמן עיסוי ומעסה.
''רפונזל אמנם הצילה את הנסיך, אבל הכל היה בתנאים שלה. היא הייתה שבוייה במגדל שלה, וזו הייתה המציאות שלה. היא נכלאה שם, אבל זה גם המשל וגם הנמשל. חשבי על כך, היא הייתה שבוייה במגדל שלה. ואני יודע שיש לי שיפחה חכמה, אני לא צריך להסביר לך מה זה אומר, נכון?''
''שאני שבוייה בתוך עצמי.''
''נכון.''
''אבל אין לי שיער כזה ארוך'', היא מחייכת.
'''אל תתחכמי, שיפחה.''
''סליחה, אדוני.'' מבטו שיתק אותה לרגע, השפילה ראש ומבט, השתתקה.
רגעים ארוכים חולפים.
מטפלת במסירות, באהבה, ברוך בכף רגלו השנייה, מייבשת, מניחה את כפות רגליו על שרפרף שעליו מונחת כרית משי.
''הביאי לי כוס יין, שיפחה.''
''אני מורשית להביא גם לעצמי, בבקשה, אדוני?''
''התכוונתי להציע לך זאת בעצמי, אך מאחר שהיית חצופה - לא!''
'כן, אדוני'', משפילה מבטה שוב.
''ושפחה?''
''כן אדוני?''
''עשי זאת בזחילה, ושאף טיפה לא תיזל לך בדרך!''
''כן, אדוני.''
זוחלת אל המטבח, אל הארון, מוציאה את בקבוק היין החביב עליו, השמור במיוחד בשבילו. חושבת על הסיפור הטיפשי הזה, רפונזל. באגדת-הילדים רפונזל הוצגה כגיבורה, ואילו אדונה הציגה כקורבן, קורבן של עצמה. האם זו תפיסה גברית מעוותת קלאסית? או שמא להיות גיבורה ולהקריב בלי סוף זה העיוות האמיתי? ואולי הראייה של שחור-או-לבן היא המעוותת? אך לא מזמן, היא נזכרת, כשהייתה באחת מחנויות הספרים אשר נהגה לבקר בהן תדיר, ראתה את ''השדרוג'' של רפונזל. כעת מייצרים את רפונזל בדמות בובה צהובה בתלת-מימד.
''שפחה, את נותנת לי להמתין?!'' קולו העיר אותה ממחשבותיה. מוזגת את היין אל הכוס המהודרת שפעם קנתה בשבילו והאות הראשונה של שמו חרוטה עליה בכסף טהור .זוחלת לאט, בזהירות, שאף טיפה לא תישפך, משפילה מבט בעודה מגישה לו את היין.
כורעת על ברכיה, ראשה מושפל, ממתינה. לכל מה שיצווה. שונאת כל-כך את ההמתנות האלו, הן כה מביכות אותה, והוא, הוא יודע. ונהנה להשתעשע בה. מחויך, מביט בה .
''רוצה קצת ?''
''כן, אדוני.''
טובל אצבע ביין מקרב אל שפתיה. מפשקת מעט את שפתיה, מרחיק, מבטו מחויך, מרגישה מטופשת. המשחק הזה חוזר על עצמו מספר פעמים, עד שהוא מושך לפתע בשערה, בחוזקה, מושך אותה בכוח אליו, והיא, כהלך צמא במידבר, כמעט מתנפלת על גופו בנשיקות, מלטפת, מנשקת, כמעט שורטת את חזהו הרחב. סטירה, משפילה ראש, מתמכרת אל תחושת הכניעה המציפה לחלוטין את כל חושיה ומסחררת אותה. רק ממבטו באותו רגע הייתה יכולה להגיע לאורגזמה מטורפת, לו היה מרשה לה, כמובן. אותו מבט מכניע, מנצח, מבט שנהנה מכניעותה המתוקה, מבט שיודע... אותה, מבט שיודע שהיא יודעת את שליטתו המוחלטת בה.
''רפונזל שלי,'' הוא מושך בכוח, בחוזקה, בכאב, בשערה, ''צאי מהמגדל שלך, כי אין לך מה לחפש שם עוד. אני כבר יודע את כולך. את כל כולך. את שלי.''
