ירח
מאת nerissa(אחרת)
13 בפברואר 2006
"אח, הסתכל על הירח..."
והוא היה מלא ומאיר וענק ותלוי בשמים השחורים, השקטים.
היא הלכה זהיר על העקבים הגבוהים, מבטה החושש מתרוצץ על הצללים של הסביבה הבלתי מוכרת. הם היו במושב. מקום הולדתו. חבר שגדל איתו נסע לשבוע לחו"ל עם משפחתו וביקש ממנו לשמור על המקום, להאכיל את הפרות והכלבים – לדאוג למשק. עד שיחזור. והיא – עירונית שכמותה, הגיעה לכאן כשהיא מחויטת ומגונדרת כאילו והיו בדרכם למועדון במרכז תל אביב. עקב נעלה העדינה שקע בעיסה מהבילה ובלתי מזוהה לרגליה. פניה העדינות התעוותו בגועל. היא שבה וגרשה יתושים שזמזמו סביב ראשה. הוא הדריך אותה בנייד איך להגיע לשם. והיא במיטב מחלצותיה, כל רצונה להרשים אותו במראה העדין והמאופק, דידתה לעבר הגורן, שם אמר שיחכה לה. גורן. עוד מילה ארכאית מוזרה שנתקלה בה רק בשיר ישראלי ישן נושן שעובד שוב על ידי אחת הלהקות העכשוויות.
הכל היה חשוך סביבה. מעט אורות זהרו מרחוק. רק אור הירח הבהיר הוביל אותה הלאה, לאורך שביל החצץ הגס הלאה – אל עבר ערימת החציר המפלצתית שעמדה מולה. האוויר היה חם וכבד סביבה, עמוס בריחות שהעלו בה קבס. לא היתה רגילה לריחות הכבדים האלה. פתאום התגעגעה לאוויר המחניק עמוס עשן המכוניות היקר והמוכר שהיתה רגילה אליו. לאור ניאון קורע את החשכה. השקט סביבה שהופר רק על ידי קולות קרקור וצרצור היה מחריש אוזניים. משהו נע בשיחים לצד השביל והיא מיהרה הלאה, מקפידה לדרוך על כריות רגליה מונעת מעקביה לשקוע בחצץ.
דמותו בקעה מהחושך. היא נעצרה מולו. בחנה אותו לאור הירח. כל כך קדמוני במראהו. היה לה מוזר לראות את האיש המרשים שלקח אותה תחתיו לפני מספר חודשים. המנכ"ל המחויט והמטופח היה לבוש עכשיו גופיה מרופטת מעל ג'ינס מהוהה. היא פתאום ראתה בו צד נינוח, ארצי – משהו שלא ראתה בו קודם. הוא היה עוצר נשימה בחספוס הזה, מרגיש בו נוח. הוא קרב אליה, מנשק אותה במצחה, מבטו המבודח עובר על שמלתה היקרה ונעליה העדינות.
"את... מאוד לבושה, הייתי אומר", אמר בעוקצנות.
היא שמחה שהחשכה הסתירה את לחייה המוצפות באודם.
"כן אדוני.. מתוך הרגל..." ועצרה.
"בואי ואקל עליך. התפשטי. לגמרי."
היא הרימה אליו מבט מבוהל, אז עברו עיניה על הסביבה הקרובה, השקטה, החשוכה.
"כאן?"
גבותיו התרוממו. לא הגיב רק נעץ בה מבט.
היא נשמה עמוקות, הניחה את תיקה על ערמת חציר מלבנית מאוגדת בחוט ניילון שחור. לאט התירה את החגורה שהקיפה את מתניה. עיניה היו מושפלות כשקילפה את בגדיה מעליה באיטיות, מרגישה את מבטו סוקר ובוחן אותה. הוא והירח. נשימתה החלה להאיץ. הריגוש הציף. דקה לאחר מכן היו מונחים שארית בגדיה לצד התיק, רק תחתוניה ונעליה עדיין על גופה.
"כן? לא שכחת משהו?"
"הכל?!"
"הכל."
"אבל... מלוכלך כאן, אדוני. אפשר להישאר עם.."
"הכל! אין כאן שום דבר שלא יורד אחר כך במים. ה-כ-ל. אני רוצה אותך עירומה."
היא עשתה כדבריו. הוא התיישב בנינוחות למרגלות הגורן. בוחן אותה רועדת בריגוש מולו. הלילה היה חם. הרעד שראה לא היה קור. הוא חייך. נראתה כבובת פורצלן באור הירח הכחלחל. כל כך לא שייכת. כל כך שייכת ועוד לא יודעת.
"את יפיפייה כך..." המשפט שאמר בשקט הספיק כדי למתוח את כתפיה ולהרגיע אותה. "עכשיו משחקים." היא נמתחה מולו, ממתינה. "התכוונתי – משחקים!" הוא צחק. קם ממקומו, אחז בידה ומשך אותה אחריו. היא מעדה מעט ופסעה הלאה, על מצע החציר היבש.
"בואי. נטפס." והוא החל לטפס על ערימות החציר שהיו מעורמות האחת על השנייה כמדרגות.
"אבל.. זה דוקר!"
הוא הסתובב אליה במבט שואל. "אז?"
"אה... כלום", והיא נאנחה והחלה לטפס אחריו קני החציר החדים ננעצים בגופה העדין. היא נאנקה אבל המשיכה הלאה, נזהרת שרק כפות ידיה ורגליה יגעו בחציר העוקץ והמגרד.
"יופי, ילדה. המשיכי כך. עוד מעט מתחיל הכיף." עיניו היו מצומצמות כשהסתכל בה, במאמציה לטפס מבלי לשרוט עצמה.
הם ניצבו על משטח חציר כמחצית הדרך לפסגת הגורן.
"עכשיו הגלגולים" אמר לה.
"גלגולים?" עיניה נקרעו לרווחה כשהצביע מעבר למשטח. מהמקום בו עמדו ועד לקרקע היתה ערימת חציר מפוזר. לא מאוגד. מדרון של חציר שהסתיים במשטח מרופד היטב למרגלות הגורן.
"קדימה. אני ראשון – את אחרי. אחכה לך למטה. את תשתחררי היום מהעיר שבתוכך." הוא צחק וברגע אחד נעלם מעיניה. בצעקה זרק עצמו אל הערימה, מתגלגל עליה כמו ילד עד למטה.
"קדימה!" צעק מלמטה.
"אבל... אני עירומה. אני אשרט.. אני.."
"אמרתי: קדימה!"
זהיר זהיר התיישבה על שפת המדרון. כשהניחה רגליה היחפות על תחילת המדרון הרגישה את הלחות.היא חייכה. בהחלטה פתאומית נשכבה על צדה ודחפה עצמה. החציר היה לח. הוא הכין אותו כך שלא היה יבש ושורט. כשהתגלגלה למרגלות אדונה בקושי נשמה. לבה הלם הקרבה. הריגוש כמעט מקפיץ את לבה מכלובו.
"אני לא שמעתי אותך." הוא צחק והרים אותה על רגליה, שערה נפרץ מאחיזתה של הסיכה וגלש על כתפיה. היא ניסתה לאסוף אותו שוב אבל הוא עצר. "ככה. משוחרר." הוא אמר ברכות. "עכשיו טפסי לשם שוב וקפצי שוב. עד שלא אשמע ממך צעקה חזקה כשאת קופצת – את תעשי זאת שוב ושוב."
היא טיפסה בפעם השלישית, גופה מגרד ושרוט על אף שהחציר היה לח. התנשמה בכבדות, שריריה עייפים מהטיפוס. עכשיו תצעק. עכשיו תצעק ויהי מה! היא עמדה בקצה המדרון, מביטה אליו מטה. הוא ישב נינוח על אחת מחבילות החציר, פניו מורמות אליה, הרגישה את מבטו חומד את גופה לאור הירח. עוצמה החלה לחלחל פנימה. מבטה התרומם והשקיף סביבה. ממרומי מקומה ראתה את קרני הירח שוטפות את גגות הבתים הרחוקים, את הגג הגלי של הרפת. אור הירח זהר אליה מעליו של שטח ירוק אפל שנמתח עד לאופק, נפרש מאחורי מבני הרפת. המראה היה עוצר נשימה. מסתורי.
לא ידעה מאיפה בקע הצחוק. ממעמקיה. מבלי יכולת לעצור בו התגלגל הצחוק החוצה, חזק. מצלצל. מתגלגל אל האוויר סביבה. היא פרסה ידיה לצדדים, נשמה עמוק, הרגישה את הנשיפה אוספת צליל בדרכה – וזה פרץ. צעקה חזקה, לא מהססת, משוחררת. והיא זינקה מטה, צועקת וצוחקת חליפות. כשנחתה לרגליו והתרוממה, מנערת מעצמה את שרידי החציר – עיניה נצצו. היא עדיין צחקה. פניה קרנו אליו. בלי אומר התרומם ואסף אותה אליו, מחבק ומנשק אותה. אחיזתו העמיקה. באחת סובב אותה זורק אותה אל חבילת הקש, משעין כפות ידיה על החציר, מושך אגנה אליו. צחוקה נבלע באנקת התרגשות.
היא עדיין חייכה כששמעה את רחש חגורתו ומכנסיו. חיוכה העמיק לכדי עונג כשהרגישה בו חודר אליה בכוח. בלי הכנות. כובש אותה בחייתיות. היא לא יכולה היתה לעצור בקריאות העונג שלה. כאילו גם הן השתחררו עם הזעקה והצחוק. כאילו גם הן התגלגלו במדרון. תמיד היתה שקטה בסקס. בולעת את העונג שלה פנימה. רק מעט אנחות בקעו מפיה. מרוסנות. ועכשיו יללה את העונג שלה החוצה.
"תנבחי, ילדה. יללי אל הירח!"
וממקום לא הכירה בעצמה קודם, היא יללה. יללה במלוא גרונה כשאגנו מכה בשלה מאחור. והיא שמעה אותם מצטרפים. כלבי החצר מסביבה, יוצרים איתה הרמוניה. מוזיקה של ירח. היא יללה איתם תאווה פראית, ראשה מורם, פניה שטופות באור , שערה סוער סביבה עם נגיחותיו של אדונה.
כשכרבל אותה בין זרועותיו, לחש לה.
"אמרתי לך שתלמדי לנבוח ולילל..."
והוא היה מלא ומאיר וענק ותלוי בשמים השחורים, השקטים.
היא הלכה זהיר על העקבים הגבוהים, מבטה החושש מתרוצץ על הצללים של הסביבה הבלתי מוכרת. הם היו במושב. מקום הולדתו. חבר שגדל איתו נסע לשבוע לחו"ל עם משפחתו וביקש ממנו לשמור על המקום, להאכיל את הפרות והכלבים – לדאוג למשק. עד שיחזור. והיא – עירונית שכמותה, הגיעה לכאן כשהיא מחויטת ומגונדרת כאילו והיו בדרכם למועדון במרכז תל אביב. עקב נעלה העדינה שקע בעיסה מהבילה ובלתי מזוהה לרגליה. פניה העדינות התעוותו בגועל. היא שבה וגרשה יתושים שזמזמו סביב ראשה. הוא הדריך אותה בנייד איך להגיע לשם. והיא במיטב מחלצותיה, כל רצונה להרשים אותו במראה העדין והמאופק, דידתה לעבר הגורן, שם אמר שיחכה לה. גורן. עוד מילה ארכאית מוזרה שנתקלה בה רק בשיר ישראלי ישן נושן שעובד שוב על ידי אחת הלהקות העכשוויות.
הכל היה חשוך סביבה. מעט אורות זהרו מרחוק. רק אור הירח הבהיר הוביל אותה הלאה, לאורך שביל החצץ הגס הלאה – אל עבר ערימת החציר המפלצתית שעמדה מולה. האוויר היה חם וכבד סביבה, עמוס בריחות שהעלו בה קבס. לא היתה רגילה לריחות הכבדים האלה. פתאום התגעגעה לאוויר המחניק עמוס עשן המכוניות היקר והמוכר שהיתה רגילה אליו. לאור ניאון קורע את החשכה. השקט סביבה שהופר רק על ידי קולות קרקור וצרצור היה מחריש אוזניים. משהו נע בשיחים לצד השביל והיא מיהרה הלאה, מקפידה לדרוך על כריות רגליה מונעת מעקביה לשקוע בחצץ.
דמותו בקעה מהחושך. היא נעצרה מולו. בחנה אותו לאור הירח. כל כך קדמוני במראהו. היה לה מוזר לראות את האיש המרשים שלקח אותה תחתיו לפני מספר חודשים. המנכ"ל המחויט והמטופח היה לבוש עכשיו גופיה מרופטת מעל ג'ינס מהוהה. היא פתאום ראתה בו צד נינוח, ארצי – משהו שלא ראתה בו קודם. הוא היה עוצר נשימה בחספוס הזה, מרגיש בו נוח. הוא קרב אליה, מנשק אותה במצחה, מבטו המבודח עובר על שמלתה היקרה ונעליה העדינות.
"את... מאוד לבושה, הייתי אומר", אמר בעוקצנות.
היא שמחה שהחשכה הסתירה את לחייה המוצפות באודם.
"כן אדוני.. מתוך הרגל..." ועצרה.
"בואי ואקל עליך. התפשטי. לגמרי."
היא הרימה אליו מבט מבוהל, אז עברו עיניה על הסביבה הקרובה, השקטה, החשוכה.
"כאן?"
גבותיו התרוממו. לא הגיב רק נעץ בה מבט.
היא נשמה עמוקות, הניחה את תיקה על ערמת חציר מלבנית מאוגדת בחוט ניילון שחור. לאט התירה את החגורה שהקיפה את מתניה. עיניה היו מושפלות כשקילפה את בגדיה מעליה באיטיות, מרגישה את מבטו סוקר ובוחן אותה. הוא והירח. נשימתה החלה להאיץ. הריגוש הציף. דקה לאחר מכן היו מונחים שארית בגדיה לצד התיק, רק תחתוניה ונעליה עדיין על גופה.
"כן? לא שכחת משהו?"
"הכל?!"
"הכל."
"אבל... מלוכלך כאן, אדוני. אפשר להישאר עם.."
"הכל! אין כאן שום דבר שלא יורד אחר כך במים. ה-כ-ל. אני רוצה אותך עירומה."
היא עשתה כדבריו. הוא התיישב בנינוחות למרגלות הגורן. בוחן אותה רועדת בריגוש מולו. הלילה היה חם. הרעד שראה לא היה קור. הוא חייך. נראתה כבובת פורצלן באור הירח הכחלחל. כל כך לא שייכת. כל כך שייכת ועוד לא יודעת.
"את יפיפייה כך..." המשפט שאמר בשקט הספיק כדי למתוח את כתפיה ולהרגיע אותה. "עכשיו משחקים." היא נמתחה מולו, ממתינה. "התכוונתי – משחקים!" הוא צחק. קם ממקומו, אחז בידה ומשך אותה אחריו. היא מעדה מעט ופסעה הלאה, על מצע החציר היבש.
"בואי. נטפס." והוא החל לטפס על ערימות החציר שהיו מעורמות האחת על השנייה כמדרגות.
"אבל.. זה דוקר!"
הוא הסתובב אליה במבט שואל. "אז?"
"אה... כלום", והיא נאנחה והחלה לטפס אחריו קני החציר החדים ננעצים בגופה העדין. היא נאנקה אבל המשיכה הלאה, נזהרת שרק כפות ידיה ורגליה יגעו בחציר העוקץ והמגרד.
"יופי, ילדה. המשיכי כך. עוד מעט מתחיל הכיף." עיניו היו מצומצמות כשהסתכל בה, במאמציה לטפס מבלי לשרוט עצמה.
הם ניצבו על משטח חציר כמחצית הדרך לפסגת הגורן.
"עכשיו הגלגולים" אמר לה.
"גלגולים?" עיניה נקרעו לרווחה כשהצביע מעבר למשטח. מהמקום בו עמדו ועד לקרקע היתה ערימת חציר מפוזר. לא מאוגד. מדרון של חציר שהסתיים במשטח מרופד היטב למרגלות הגורן.
"קדימה. אני ראשון – את אחרי. אחכה לך למטה. את תשתחררי היום מהעיר שבתוכך." הוא צחק וברגע אחד נעלם מעיניה. בצעקה זרק עצמו אל הערימה, מתגלגל עליה כמו ילד עד למטה.
"קדימה!" צעק מלמטה.
"אבל... אני עירומה. אני אשרט.. אני.."
"אמרתי: קדימה!"
זהיר זהיר התיישבה על שפת המדרון. כשהניחה רגליה היחפות על תחילת המדרון הרגישה את הלחות.היא חייכה. בהחלטה פתאומית נשכבה על צדה ודחפה עצמה. החציר היה לח. הוא הכין אותו כך שלא היה יבש ושורט. כשהתגלגלה למרגלות אדונה בקושי נשמה. לבה הלם הקרבה. הריגוש כמעט מקפיץ את לבה מכלובו.
"אני לא שמעתי אותך." הוא צחק והרים אותה על רגליה, שערה נפרץ מאחיזתה של הסיכה וגלש על כתפיה. היא ניסתה לאסוף אותו שוב אבל הוא עצר. "ככה. משוחרר." הוא אמר ברכות. "עכשיו טפסי לשם שוב וקפצי שוב. עד שלא אשמע ממך צעקה חזקה כשאת קופצת – את תעשי זאת שוב ושוב."
היא טיפסה בפעם השלישית, גופה מגרד ושרוט על אף שהחציר היה לח. התנשמה בכבדות, שריריה עייפים מהטיפוס. עכשיו תצעק. עכשיו תצעק ויהי מה! היא עמדה בקצה המדרון, מביטה אליו מטה. הוא ישב נינוח על אחת מחבילות החציר, פניו מורמות אליה, הרגישה את מבטו חומד את גופה לאור הירח. עוצמה החלה לחלחל פנימה. מבטה התרומם והשקיף סביבה. ממרומי מקומה ראתה את קרני הירח שוטפות את גגות הבתים הרחוקים, את הגג הגלי של הרפת. אור הירח זהר אליה מעליו של שטח ירוק אפל שנמתח עד לאופק, נפרש מאחורי מבני הרפת. המראה היה עוצר נשימה. מסתורי.
לא ידעה מאיפה בקע הצחוק. ממעמקיה. מבלי יכולת לעצור בו התגלגל הצחוק החוצה, חזק. מצלצל. מתגלגל אל האוויר סביבה. היא פרסה ידיה לצדדים, נשמה עמוק, הרגישה את הנשיפה אוספת צליל בדרכה – וזה פרץ. צעקה חזקה, לא מהססת, משוחררת. והיא זינקה מטה, צועקת וצוחקת חליפות. כשנחתה לרגליו והתרוממה, מנערת מעצמה את שרידי החציר – עיניה נצצו. היא עדיין צחקה. פניה קרנו אליו. בלי אומר התרומם ואסף אותה אליו, מחבק ומנשק אותה. אחיזתו העמיקה. באחת סובב אותה זורק אותה אל חבילת הקש, משעין כפות ידיה על החציר, מושך אגנה אליו. צחוקה נבלע באנקת התרגשות.
היא עדיין חייכה כששמעה את רחש חגורתו ומכנסיו. חיוכה העמיק לכדי עונג כשהרגישה בו חודר אליה בכוח. בלי הכנות. כובש אותה בחייתיות. היא לא יכולה היתה לעצור בקריאות העונג שלה. כאילו גם הן השתחררו עם הזעקה והצחוק. כאילו גם הן התגלגלו במדרון. תמיד היתה שקטה בסקס. בולעת את העונג שלה פנימה. רק מעט אנחות בקעו מפיה. מרוסנות. ועכשיו יללה את העונג שלה החוצה.
"תנבחי, ילדה. יללי אל הירח!"
וממקום לא הכירה בעצמה קודם, היא יללה. יללה במלוא גרונה כשאגנו מכה בשלה מאחור. והיא שמעה אותם מצטרפים. כלבי החצר מסביבה, יוצרים איתה הרמוניה. מוזיקה של ירח. היא יללה איתם תאווה פראית, ראשה מורם, פניה שטופות באור , שערה סוער סביבה עם נגיחותיו של אדונה.
כשכרבל אותה בין זרועותיו, לחש לה.
"אמרתי לך שתלמדי לנבוח ולילל..."
