גישות תיאורטיות למזוכיזם
מאת מיתוסית(שולטת)
20 במרץ 2006
במרוצת השנים התפתחו מספר תיאוריות המנסות להסביר את תופעת המזוכיזם, חלקן מקובלות עד היום. חלק מתיאוריות אלו התמזגו בכור היתוך, וחלקן מהוות המשך או פיתוח של תיאוריות אחרות. ייתכן כי תיאוריות שונות עשויות להציע הסבר לאנשים שונים, בדומה לכל הפרעת אישיות, מחלת נפש או אף התפתחות אישיות נורמאלית.
1. מזוכיזם כאמצעי לביטוי בסביבה המדכאת מיניות נשית
בעקבות ספרו של המרקיז דה סאד, "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה", עולה סוג אחד של פרשנות למזוכיזם. למרות שז'וסטין, גיבורת הספר, מוצגת כקורבן, כלומר,היא אינה מוגדרת כמזוכיסטית, ניתן להשליך מכך על המציאות ולהסיק כי, ככל הנראה, ישנן נשים, שעקב ראיית עולם שמרנית ופוריטנית לגבי מיניותן בפרט ומיניות בכלל, השקפה שהינה לרוב תוצר של חינוך ודת (חינוך שרווח בתקופה בה הספר נכתב), חונכו שעליהן להיות טהורות, ושהבתוליות הנה ערך עליון המהווה ביטוי לטוהר מידות. נשים אלו אינן יכולות להפגין או לבטא את מיניותן על מנת שלא ייחשבו לנשים בלתי מהוגנות, והמזוכיזם עשוי להוות פתח כלשהו של מוצא עבורן, בכך שבאמצעותו הן לא באמת מקיימות יחסי מין ועושות דברים "פרועים" ו"לא מוסריים", אלא "מכריחים אותן".
ז'וסטין מתוארת כאישה א-מינית, טהורה, בתולה ושברירית, המצייתת לכל מוצא פיו של בועלה. היא אינה נהנית ממין, וכשהיא מגיעה למצבים שבהם היא אמורה ליהנות, היא מזייפת אורגזמה או מתעלפת. ז'וסטין אינה פוחדת מאונס אלא מפיתוי, כי האונס הינו כפייה ואינו באחריותה, בעוד שהפיתוי גורם לה לאיבוד שליטה עצמית (בנימיני, 2002). בסקרים רבים התגלה, שאחת הפנטזיות הנשיות הנפוצות ביותר היא פנטזיית האונס. מעריכים כי פנטזיה זו של מין בכפייה תוך שימוש באלימות נועדה למעשה לתת דרור ליצריהן המיניים המודחקים של הנשים, יצרים שאינם באים לידי ביטוי במציאות עקב השפעה חברתית וחינוך. אם כילדה הורגלה האישה להתבייש בגופה וביצריה המיניים, הרי שעם הזמן ייווצר ניתוק מהמיניות שימשך בבגרותה. במקרה כזה ישמש הבדס"מ כגשר. המזוכיסט עשוי לשחק את תפקיד הפסיבי על מנת לפעול על פי העיקרון של הנאה ללא אשמה.
2. פרשנות פרוידיאנית
לפי פרויד, הבעיה הכלכלית של המזוכיזם היא, שהוא נוגד את עקרון העונג שעל פיו אנו פועלים. (הכלכלה שפרויד מתייחס אליה היא כלכלת הליבידו). המזוכיסט מבקש אחר חוויה של כאב ועינוי פיזי או נפשי, בעוד שהדחף הטבעי הוא דווקא לרדוף אחר ההנאה והעונג ולברוח מהכאב והסבל. כך, המזוכיסט מדגים בהתנהגותו סוג של פרדוקס, שכן הוא רודף אחרי הכאב שאדם אחר נמלט ממנו. כפיתרון, פרויד מציע הבנה מעודנת יותר של עקרון העונג. במסה "מעבר לעקרון העונג", פרויד טוען כי יצר החיים, המכונה גם ליבידו או ארוס, מקוטב ליצר המוות או תנטוס. בנוסף, הוא מציב את עקרון העונג מול עקרון הנירוונה. אלו הם, כמובן, צמדי עקרונות מנוגדים. עקרון העונג הוא הדחף לחדור והוא משרת את יצר החיים, ואילו עקרון המוות משרת את יצר המוות.
פרויד מציע טיפולוגיה מרובעת של המזוכיזם:
א) מזוכיזם ארוגני - התניה גופנית שבעקבותיה תחושה של כאב יוצרת עונג מיני;
ב) מזוכיזם מוסרי - הנובע מרגש אשמה לא מודע ומתבטא בשאיפה להיענש או בנטייה להרס עצמי, כלומר הנטייה של האגו להעמיד עצמו במצבים שבהם הוא ייענש על ידי הסופר-אגו;
ג) מזוכיזם נשי - פרוורסיה, גילויים של נשיות אצל גברים. המזוכיסט רוצה שיתייחסו אליו כילד קטן, ובעיקר כזה שרוצה להיענש. באופן קיצוני, מזוכיסט מסוג זה ירצה לעבור סירוס, חדירה ולידה (שזו הגדרת המצב הנשי);
ד) מזוכיזם ראשוני – הנובע מחיבור בין המזוכיזם ליצר המוות. יצר המוות הוא היצר של האורגניזם לחדול, לא להיות. חיבור זה מייצר הן את הסדיזם הראשוני (האגרסיבי): הפנייה של האלימות כלפי חוץ, והן את המזוכיזם הראשוני.
פרויד סבר, בנוסף לכך, כי אם ילד בגיל מוקדם יחזה בהוריו מקיימים יחסי מין, הוא יתפוס חוויה זו כחוויה לא-בריאה ואלימה, ולפיכך יראה את היחסים המיניים במונחים סדיסטיים. הרצון להיכנע, לפי פרויד, נובע מתוך רגשות אשמה הגוברים על הנטיות לשלוט.
3. בדס"מ כמפלט מתפקידים חברתיים נוקשים
סאדו-מזוכיזם יכול להיות סוג של בריחה מהמציאות ואף להביא לידי התמכרות בדומה לאלכוהול, לסמים, להימורים ולמין. הבריחה נובעת מהלחצים הנפשיים האדירים המופעלים על הפרט בחייו. זו הסיבה, שבניגוד למצופה, ישנם מזוכיסטים רבים הבאים מעמדות כוח והשפעה בחברה, שכן זוהי דרכם להסיר מעליהם את המחסומים הטבעיים שיש לכולנו ולאבד שליטה, לאחר שהם אוחזים בה חזק כל כך רוב הזמן. כמו-כן, ישנם סדיסטיים רבים שבחיי היומיום שלהם הם אנשים שקטים ומופנמים, שאינם נתפסים בעיני החברה כאלימים וכמסוכנים אלא כיצורים בלתי מזיקים וטובי לב. וזוהי, לפיכך, דרכם לחוש תחושת עוצמה, להעצים את ביטחונם העצמי ולקיים מעין עולם פנטסטי השונה מהעולם החיצון. מכאן נובע כי האישיות והאופי, ובכלל זה הדימוי של הפרט בעיני החברה, אינם בהכרח מקיימים קשר ישיר עם הנטייה המינית הסאדו-מזוכיסטית. זהו המקום להשתחרר מעכבות מיניות ולתת דרור ליצרים.
4. שטקל: סאדו-מזוכיזם כקיבעון ילדות
לפי שטקל, שורשיה של תופעת הסאדו-מזוכיזם נעוצים בילדות, וכמו כן קיימת נטייה לפרפיליה זו. הדגש בגישה זו הוא על סדיזם השורד אחרי תקופת הילדות, והופך, כתוצאה מרגשות אשם, למזוכיזם, אך נותר מעוגן בתת מודע. שטקל טוען שראשית הפרפיליה היא בשנות הילדות המוקדמות, ושהיא נתפסת כנטייה מולדת בגלל שהגורמים לה הודחקו.
הילד מגיע לקיבעון של הגישה הסדיסטית אם הוא חש שאינו אהוב באופן מספק, והצורך שלו באהבת הוריו מביא אותו לידי כך, שהוא יכפה על האובייקט הרצוי שיאהב אותו. (בשלב בוגר יותר הוא עשוי לבצע העתקה מהוריו אל האובייקט). למרות טענותיו, שטקל מציין כי כמו במקרים של הומוסקסואלים (כאשר הומוסקסואליות עדיין נחשבה לפרפיליה), ישנו קושי למצוא באנליזה את ההתנסות הראשונית המובילה לגיבוש הסאדו-מזוכיזם. כמו כן, לפי שטקל, מזוכיסטים רבים הוכו בילדותם על ידי הוריהם, מוריהם או דמויות מרכזיות בחייהם. הילדים פחדו מהכאב ומהענישה - הפחד יצר ריגוש, שתורגם להנאה, ומיד לאחר מכן לתשוקה מינית. המזוכיסט חווה תסביך נחיתות וחש עצמו כילד - על כן הוא מבקש לשחזר את תחושת חוסר האונים, ההשפלה, העונש והרצון להיות כלי לרצונו של הסדיסט, וכל זאת מבלי להגיע לקיום יחסי מין "נורמאלים". המזוכיזם, במילים אחרות, גורם לו למעשה לשחזר כביכול את עברו ולהתחיל את חייו מחדש, בנקודה בה החלה התגובה הפתולוגית שלו. יחד עם זאת, שטקל מסייג השערה זו, מאחר ומחד גיסא, ישנם מזוכיסטים הטוענים שמעולם לא הוכו, ומאידך גיסא, ישנם אנשים רבים שהוכו בילדותם ובכל זאת לא הפכו למזוכיסטים, מאחר ולא התייחסו לגירויים אלו כמיניים.
שטקל טוען כי הסאדו-מזוכיסטים מנסים להעניש את עצמם ואינם מסוגלים לחוש רגשי אהבה. חלקם אף מפריד בין קיום יחסי מין לבין הפעילות הסאדו-מזוכיסטית, וזאת למרות שהם עשויים להתגרות מינית כתוצאה מפעילות זו. זוגות סאדו-מזוכיסטים שנישאים, כך הוא מעיד מניסיונו, הנם אומללים ונפרדים במוקדם או במאוחר. שטקל מדגיש כי בסאדו-מזוכיזם, העניין העיקרי אינו גרימת הכאב וההשפלה, אלא יצירת הקשר הרגשי. גם הסדיסט וגם המזוכיסט מחפשים את צורת ההתנגדות החזקה ביותר - של הצד השני או של עצמם. המזוכיסט נאבק בהתנגדות שלו עצמו לפרפיליה שלו ומתעב עצמו בגינה, אולם הדחף להנאה גובר על הסלידה, והוא סובל מקונפליקט בין הרצון לשלוט לבין הרצון להישלט.
שטקל מאפיין את הסאדו-מזוכיסטיים האמיתיים כאימפוטנטים מבחינה נפשית: הם "הוזים בהקיץ" ואינם מסוגלים ומוכנים להתמודד עם המציאות. לדבריו, רבים מהמזוכיסטים הנם בעלי יסוד הומוסקסואלי מודחק, וכולם הנם מאוננים קיצוניים. מאחר וחלק מהמזוכיסטים אינם רואים עצמם כראויים לאהבה ולקיום יחסי מין, הם בוחרים ללכת לזונות ולהתפרק אצלן, לעיתים קרובות בעזרת אוננות בלבד. לשיטתו של שטקל, פרפיליה זו דורשת טיפול והחלמה, שכן, כאמור, הסאדו-מזוכיסט נעצר בשלב אינפנטילי, בורח מבעיות של מבוגרים וחווה רגרסיה לילדות.
ולבסוף, חלק מההומוסקסואלים המודחקים הופכים לסדיסטים בגלל שנאתם לנשים - הם נהנים לראותן סובלות. המזוכיזם הנו נשי בטבעו ולכן ישנם מזוכיסטים רבים החשים רצון להדמות לאישה, להתלבש כמותה ולהיחדר כמותה. הם רוצים שהסדיסטית תתעלל באיבר המין שלהם, דבר המשקף רצון נסתר לסירוס.
1. מזוכיזם כאמצעי לביטוי בסביבה המדכאת מיניות נשית
בעקבות ספרו של המרקיז דה סאד, "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה", עולה סוג אחד של פרשנות למזוכיזם. למרות שז'וסטין, גיבורת הספר, מוצגת כקורבן, כלומר,היא אינה מוגדרת כמזוכיסטית, ניתן להשליך מכך על המציאות ולהסיק כי, ככל הנראה, ישנן נשים, שעקב ראיית עולם שמרנית ופוריטנית לגבי מיניותן בפרט ומיניות בכלל, השקפה שהינה לרוב תוצר של חינוך ודת (חינוך שרווח בתקופה בה הספר נכתב), חונכו שעליהן להיות טהורות, ושהבתוליות הנה ערך עליון המהווה ביטוי לטוהר מידות. נשים אלו אינן יכולות להפגין או לבטא את מיניותן על מנת שלא ייחשבו לנשים בלתי מהוגנות, והמזוכיזם עשוי להוות פתח כלשהו של מוצא עבורן, בכך שבאמצעותו הן לא באמת מקיימות יחסי מין ועושות דברים "פרועים" ו"לא מוסריים", אלא "מכריחים אותן".
ז'וסטין מתוארת כאישה א-מינית, טהורה, בתולה ושברירית, המצייתת לכל מוצא פיו של בועלה. היא אינה נהנית ממין, וכשהיא מגיעה למצבים שבהם היא אמורה ליהנות, היא מזייפת אורגזמה או מתעלפת. ז'וסטין אינה פוחדת מאונס אלא מפיתוי, כי האונס הינו כפייה ואינו באחריותה, בעוד שהפיתוי גורם לה לאיבוד שליטה עצמית (בנימיני, 2002). בסקרים רבים התגלה, שאחת הפנטזיות הנשיות הנפוצות ביותר היא פנטזיית האונס. מעריכים כי פנטזיה זו של מין בכפייה תוך שימוש באלימות נועדה למעשה לתת דרור ליצריהן המיניים המודחקים של הנשים, יצרים שאינם באים לידי ביטוי במציאות עקב השפעה חברתית וחינוך. אם כילדה הורגלה האישה להתבייש בגופה וביצריה המיניים, הרי שעם הזמן ייווצר ניתוק מהמיניות שימשך בבגרותה. במקרה כזה ישמש הבדס"מ כגשר. המזוכיסט עשוי לשחק את תפקיד הפסיבי על מנת לפעול על פי העיקרון של הנאה ללא אשמה.
2. פרשנות פרוידיאנית
לפי פרויד, הבעיה הכלכלית של המזוכיזם היא, שהוא נוגד את עקרון העונג שעל פיו אנו פועלים. (הכלכלה שפרויד מתייחס אליה היא כלכלת הליבידו). המזוכיסט מבקש אחר חוויה של כאב ועינוי פיזי או נפשי, בעוד שהדחף הטבעי הוא דווקא לרדוף אחר ההנאה והעונג ולברוח מהכאב והסבל. כך, המזוכיסט מדגים בהתנהגותו סוג של פרדוקס, שכן הוא רודף אחרי הכאב שאדם אחר נמלט ממנו. כפיתרון, פרויד מציע הבנה מעודנת יותר של עקרון העונג. במסה "מעבר לעקרון העונג", פרויד טוען כי יצר החיים, המכונה גם ליבידו או ארוס, מקוטב ליצר המוות או תנטוס. בנוסף, הוא מציב את עקרון העונג מול עקרון הנירוונה. אלו הם, כמובן, צמדי עקרונות מנוגדים. עקרון העונג הוא הדחף לחדור והוא משרת את יצר החיים, ואילו עקרון המוות משרת את יצר המוות.
פרויד מציע טיפולוגיה מרובעת של המזוכיזם:
א) מזוכיזם ארוגני - התניה גופנית שבעקבותיה תחושה של כאב יוצרת עונג מיני;
ב) מזוכיזם מוסרי - הנובע מרגש אשמה לא מודע ומתבטא בשאיפה להיענש או בנטייה להרס עצמי, כלומר הנטייה של האגו להעמיד עצמו במצבים שבהם הוא ייענש על ידי הסופר-אגו;
ג) מזוכיזם נשי - פרוורסיה, גילויים של נשיות אצל גברים. המזוכיסט רוצה שיתייחסו אליו כילד קטן, ובעיקר כזה שרוצה להיענש. באופן קיצוני, מזוכיסט מסוג זה ירצה לעבור סירוס, חדירה ולידה (שזו הגדרת המצב הנשי);
ד) מזוכיזם ראשוני – הנובע מחיבור בין המזוכיזם ליצר המוות. יצר המוות הוא היצר של האורגניזם לחדול, לא להיות. חיבור זה מייצר הן את הסדיזם הראשוני (האגרסיבי): הפנייה של האלימות כלפי חוץ, והן את המזוכיזם הראשוני.
פרויד סבר, בנוסף לכך, כי אם ילד בגיל מוקדם יחזה בהוריו מקיימים יחסי מין, הוא יתפוס חוויה זו כחוויה לא-בריאה ואלימה, ולפיכך יראה את היחסים המיניים במונחים סדיסטיים. הרצון להיכנע, לפי פרויד, נובע מתוך רגשות אשמה הגוברים על הנטיות לשלוט.
3. בדס"מ כמפלט מתפקידים חברתיים נוקשים
סאדו-מזוכיזם יכול להיות סוג של בריחה מהמציאות ואף להביא לידי התמכרות בדומה לאלכוהול, לסמים, להימורים ולמין. הבריחה נובעת מהלחצים הנפשיים האדירים המופעלים על הפרט בחייו. זו הסיבה, שבניגוד למצופה, ישנם מזוכיסטים רבים הבאים מעמדות כוח והשפעה בחברה, שכן זוהי דרכם להסיר מעליהם את המחסומים הטבעיים שיש לכולנו ולאבד שליטה, לאחר שהם אוחזים בה חזק כל כך רוב הזמן. כמו-כן, ישנם סדיסטיים רבים שבחיי היומיום שלהם הם אנשים שקטים ומופנמים, שאינם נתפסים בעיני החברה כאלימים וכמסוכנים אלא כיצורים בלתי מזיקים וטובי לב. וזוהי, לפיכך, דרכם לחוש תחושת עוצמה, להעצים את ביטחונם העצמי ולקיים מעין עולם פנטסטי השונה מהעולם החיצון. מכאן נובע כי האישיות והאופי, ובכלל זה הדימוי של הפרט בעיני החברה, אינם בהכרח מקיימים קשר ישיר עם הנטייה המינית הסאדו-מזוכיסטית. זהו המקום להשתחרר מעכבות מיניות ולתת דרור ליצרים.
4. שטקל: סאדו-מזוכיזם כקיבעון ילדות
לפי שטקל, שורשיה של תופעת הסאדו-מזוכיזם נעוצים בילדות, וכמו כן קיימת נטייה לפרפיליה זו. הדגש בגישה זו הוא על סדיזם השורד אחרי תקופת הילדות, והופך, כתוצאה מרגשות אשם, למזוכיזם, אך נותר מעוגן בתת מודע. שטקל טוען שראשית הפרפיליה היא בשנות הילדות המוקדמות, ושהיא נתפסת כנטייה מולדת בגלל שהגורמים לה הודחקו.
הילד מגיע לקיבעון של הגישה הסדיסטית אם הוא חש שאינו אהוב באופן מספק, והצורך שלו באהבת הוריו מביא אותו לידי כך, שהוא יכפה על האובייקט הרצוי שיאהב אותו. (בשלב בוגר יותר הוא עשוי לבצע העתקה מהוריו אל האובייקט). למרות טענותיו, שטקל מציין כי כמו במקרים של הומוסקסואלים (כאשר הומוסקסואליות עדיין נחשבה לפרפיליה), ישנו קושי למצוא באנליזה את ההתנסות הראשונית המובילה לגיבוש הסאדו-מזוכיזם. כמו כן, לפי שטקל, מזוכיסטים רבים הוכו בילדותם על ידי הוריהם, מוריהם או דמויות מרכזיות בחייהם. הילדים פחדו מהכאב ומהענישה - הפחד יצר ריגוש, שתורגם להנאה, ומיד לאחר מכן לתשוקה מינית. המזוכיסט חווה תסביך נחיתות וחש עצמו כילד - על כן הוא מבקש לשחזר את תחושת חוסר האונים, ההשפלה, העונש והרצון להיות כלי לרצונו של הסדיסט, וכל זאת מבלי להגיע לקיום יחסי מין "נורמאלים". המזוכיזם, במילים אחרות, גורם לו למעשה לשחזר כביכול את עברו ולהתחיל את חייו מחדש, בנקודה בה החלה התגובה הפתולוגית שלו. יחד עם זאת, שטקל מסייג השערה זו, מאחר ומחד גיסא, ישנם מזוכיסטים הטוענים שמעולם לא הוכו, ומאידך גיסא, ישנם אנשים רבים שהוכו בילדותם ובכל זאת לא הפכו למזוכיסטים, מאחר ולא התייחסו לגירויים אלו כמיניים.
שטקל טוען כי הסאדו-מזוכיסטים מנסים להעניש את עצמם ואינם מסוגלים לחוש רגשי אהבה. חלקם אף מפריד בין קיום יחסי מין לבין הפעילות הסאדו-מזוכיסטית, וזאת למרות שהם עשויים להתגרות מינית כתוצאה מפעילות זו. זוגות סאדו-מזוכיסטים שנישאים, כך הוא מעיד מניסיונו, הנם אומללים ונפרדים במוקדם או במאוחר. שטקל מדגיש כי בסאדו-מזוכיזם, העניין העיקרי אינו גרימת הכאב וההשפלה, אלא יצירת הקשר הרגשי. גם הסדיסט וגם המזוכיסט מחפשים את צורת ההתנגדות החזקה ביותר - של הצד השני או של עצמם. המזוכיסט נאבק בהתנגדות שלו עצמו לפרפיליה שלו ומתעב עצמו בגינה, אולם הדחף להנאה גובר על הסלידה, והוא סובל מקונפליקט בין הרצון לשלוט לבין הרצון להישלט.
שטקל מאפיין את הסאדו-מזוכיסטיים האמיתיים כאימפוטנטים מבחינה נפשית: הם "הוזים בהקיץ" ואינם מסוגלים ומוכנים להתמודד עם המציאות. לדבריו, רבים מהמזוכיסטים הנם בעלי יסוד הומוסקסואלי מודחק, וכולם הנם מאוננים קיצוניים. מאחר וחלק מהמזוכיסטים אינם רואים עצמם כראויים לאהבה ולקיום יחסי מין, הם בוחרים ללכת לזונות ולהתפרק אצלן, לעיתים קרובות בעזרת אוננות בלבד. לשיטתו של שטקל, פרפיליה זו דורשת טיפול והחלמה, שכן, כאמור, הסאדו-מזוכיסט נעצר בשלב אינפנטילי, בורח מבעיות של מבוגרים וחווה רגרסיה לילדות.
ולבסוף, חלק מההומוסקסואלים המודחקים הופכים לסדיסטים בגלל שנאתם לנשים - הם נהנים לראותן סובלות. המזוכיזם הנו נשי בטבעו ולכן ישנם מזוכיסטים רבים החשים רצון להדמות לאישה, להתלבש כמותה ולהיחדר כמותה. הם רוצים שהסדיסטית תתעלל באיבר המין שלהם, דבר המשקף רצון נסתר לסירוס.
