שלוש מילים אחרונות (מתח ואימה)
מאת huan
3 במרץ 2006
השעון הכה חצות. לבוש בחלוק ישן, הוא ישב בכורסת העור האהובה והישנה שלו מול האח המבוערת וקרא ספר עב כרס בכריכה מרופטת. למרגלותיו על שטיח הדוב ישבה היא, עירומה לגמרי פרט לקולר עור דק סביב צווארה. היה שקט, ופרט לטפטוף הגשם על הגג, פצפוץ העצים באח וקולות הרשרוש של הספר, לא נשמעו עוד רעשים בחדר.
הוא הפך דף והשתעל קלות, היא סובבה את ראשה ועיניה הגדולות והחומות, שעד עכשיו בחנו את מופעי האש באח, התרכזו בו. הוא הוריד את הספר והסתכל לתוך העיניים הגדולות והאוהבות שלה.
"הייתי רוצה שתמותי", אמר.
קולות תיפוף הגשם על הגג התחזקו.
"אדוני?"
הוא לא ענה ונראה שהתרכז שוב בקריאה.
רעד עבר בגופה, "אדוני?"
הוא ניתק את מבטו מהספר חייך וחזר לקרוא.
חיוך התפשט על פניה היא התחככה ברגלו והסיטה את מבטה חזרה על האש. גיץ אחד ויחיד עף מהאח ונחת על הרצפה ליד.
"כמו כוכב שביט" היא חשבה, נשכבה על השטיח ועצמה את עיניה.
הבוקר למחרת היה סגרירי ואפור והחיים בבית הלבנים העתיק בקצה הרחוב השתנו.
מה שהיה עד לפני כמה שעות תמצית האהבה וההרמוניה, הפך באותו בוקר למשהו אחר, קר מרוחק ואדיש. הוא לא נכח בארוחות המשותפות והעדיף לאכול בחוץ. גם הסשן הרגיל של אחרי ארוחת הערב לא היה, ובמקום זה הוא נעל את עצמו בחדר עם האח והשאיר אותה בחוץ. והיא... היא נדחסה לתוך אחת פינות הסלון ובכתה, וכשהדמעות נגמרו היא פרשה למיטה הריקה והקרה ואחרי כמה דקות נרדמה.
זו הפכה להיות השגרה החדשה, וכאשר ימים הפכו לשבועות, היא לא יכלה לא לחשוב על אותו ערב בו הכל התהפך, והמילים שלו הדהדו בראשה.
היא חזרה לחתוך את עצמה והכיור במקלחת בקומה הראשונה נמלא בשאריות של דם קרוש.
הוא הסתכל על זה רק פעם אחת ועבר להשתמש בחדר המקלחת השני.
עברו חודשיים ושישה ימים.
אחר הצהריים היא מילאה את האמבטיה בקומה השנייה, תלתה פתק: "אני אוהבת אותך" על הדלת ונשכבה. המים היו חמים ונעימים ואור הנרות שפיזרה בחדר נתן לו הרגשה של ביתיות, ביטחון ושלווה, ולמרות זאת עמדו לה דמעות בעיניים.
"אני אוהבת אותך", אמרה.
היא חזרה על המשפט שוב ושוב. בהתחלה בשקט, יותר חזק ויותר חזק עד שקולה הפך לצעקה, ואז שוב בשקט שהפך ללחישה.
היא שמעה צעדים והוא ניכנס לחדר האמבטיה. הזמן כאילו נעצר. עיניהם נפגשו. היא לקחה את סכין הגילוח שהכינה מבעוד מועד וחתכה לעצמה את הורידים בשתי הידיים. "אני אוהבת אותך" אמרה בפעם האחרונה ועצמה את עיניה.
היא התעוררה.
בהתחלה היא לא הבינה איפה היא נמצאת. הכל היה מטושטש.
החדר ניראה מוכר להפליא האח, כורסת העור...
היא שמעה נקישת צעדים על ריצפת הפרקט. תווי פניו של גבר הצטיירו לנגד עיניה. היא הרגישה את נשמתו החמה על לחיה ואת הנשיקה במצח.
"אני שמח שהתעוררת" אמר הקול אותו לא זכתה לשמוע שבועות, היא חייכה.
"איבדת הרבה דם, את צריכה לנוח" אמר.
היא באמת הייתה מאוד עייפה. הוא הגיש כוס לשפתיה והיא שתתה את הנוזל האדום שהתגלה כיין אדום חם. היא נאנחה, עצמה את עיניה שוב, ונרדמה.
האהבה חזרה לבית, ארוחות במיטה, שעות סיפור. היא הלכה והתחזקה מיום ליום והצבע חזר ללחייה.
יום אחד, כשהיא שכבה על הספה בחדר עם האח הוא ניכנס והכניס כן ציור גדול ועתיק.
"אני הולך לצייר אותך, את זוכה להיות החברה החדשה באוסף הסאביות שלי" אמר.
היא חייכה חיוך גדול.
הא הכירה את האוסף הזה. היו בו ארבע תמונות של יפיפיות, של הסאביות לשעבר.
היא לא הכירה אותן, הן עזבו את הארץ עוד לפני שהספיקה לתת את ההצצה הראשונה באתר הבדס"מ הראשון שלה.
"תתיישבי על הספה איך שנוח לך. את תצטרכי לשבת ככה לפחות כמה שעות".
היא התיישבה וקפאה.
כמה זמן עבר היא לא ידעה, כל מה שהרגישה זה את התחושה הלא נעימה בגוף אחרי שלא הזזת אותו הרבה זמן.
לבסוף הוא הניח את המכחול והיה ניראה שהוא מרוצה.
הוא הסתובב עם הגב אליה ומזג יין. כוס אחת לקח לעצמו ואת הכוס השנייה הגיש לה.
"שתי", הוא אמר.
ליין היה טעם מוזר. הכוס נשמטה מידה והתנפצה לרסיסים.
היא ניסתה לרדת מהספה ונפלה על הברכיים. היא אחזה ברגליו ובשארית כוחותיה חיבקה אותם חזק. העצב והאושר עלו בחיוכה, היא נפלה לרצפה.
הדבר האחרון ששמעה היה מילותיו: "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".
למחרת, בכל אתרי הבדס"מ הופיעה הודעה בזו הלשון:
"דום מנוסה עם 10 שנות ניסיון מחפש סאבית חדשה, בעקבות נסיעת הסאבית הקודמת לחוץ לארץ.
ניסיון לא הכרחי ואפילו לא רצוי".
כעבור עוד כמה ימים תמונה חדשה נוספה לגלריית התמונות במסדרון שבקומה השנייה. זו הייתה תמונה יפיפייה של אישה בשנות ה-20 עם שיער אפרפר ועיניים גדולות וחומות.
הוא הפך דף והשתעל קלות, היא סובבה את ראשה ועיניה הגדולות והחומות, שעד עכשיו בחנו את מופעי האש באח, התרכזו בו. הוא הוריד את הספר והסתכל לתוך העיניים הגדולות והאוהבות שלה.
"הייתי רוצה שתמותי", אמר.
קולות תיפוף הגשם על הגג התחזקו.
"אדוני?"
הוא לא ענה ונראה שהתרכז שוב בקריאה.
רעד עבר בגופה, "אדוני?"
הוא ניתק את מבטו מהספר חייך וחזר לקרוא.
חיוך התפשט על פניה היא התחככה ברגלו והסיטה את מבטה חזרה על האש. גיץ אחד ויחיד עף מהאח ונחת על הרצפה ליד.
"כמו כוכב שביט" היא חשבה, נשכבה על השטיח ועצמה את עיניה.
הבוקר למחרת היה סגרירי ואפור והחיים בבית הלבנים העתיק בקצה הרחוב השתנו.
מה שהיה עד לפני כמה שעות תמצית האהבה וההרמוניה, הפך באותו בוקר למשהו אחר, קר מרוחק ואדיש. הוא לא נכח בארוחות המשותפות והעדיף לאכול בחוץ. גם הסשן הרגיל של אחרי ארוחת הערב לא היה, ובמקום זה הוא נעל את עצמו בחדר עם האח והשאיר אותה בחוץ. והיא... היא נדחסה לתוך אחת פינות הסלון ובכתה, וכשהדמעות נגמרו היא פרשה למיטה הריקה והקרה ואחרי כמה דקות נרדמה.
זו הפכה להיות השגרה החדשה, וכאשר ימים הפכו לשבועות, היא לא יכלה לא לחשוב על אותו ערב בו הכל התהפך, והמילים שלו הדהדו בראשה.
היא חזרה לחתוך את עצמה והכיור במקלחת בקומה הראשונה נמלא בשאריות של דם קרוש.
הוא הסתכל על זה רק פעם אחת ועבר להשתמש בחדר המקלחת השני.
עברו חודשיים ושישה ימים.
אחר הצהריים היא מילאה את האמבטיה בקומה השנייה, תלתה פתק: "אני אוהבת אותך" על הדלת ונשכבה. המים היו חמים ונעימים ואור הנרות שפיזרה בחדר נתן לו הרגשה של ביתיות, ביטחון ושלווה, ולמרות זאת עמדו לה דמעות בעיניים.
"אני אוהבת אותך", אמרה.
היא חזרה על המשפט שוב ושוב. בהתחלה בשקט, יותר חזק ויותר חזק עד שקולה הפך לצעקה, ואז שוב בשקט שהפך ללחישה.
היא שמעה צעדים והוא ניכנס לחדר האמבטיה. הזמן כאילו נעצר. עיניהם נפגשו. היא לקחה את סכין הגילוח שהכינה מבעוד מועד וחתכה לעצמה את הורידים בשתי הידיים. "אני אוהבת אותך" אמרה בפעם האחרונה ועצמה את עיניה.
היא התעוררה.
בהתחלה היא לא הבינה איפה היא נמצאת. הכל היה מטושטש.
החדר ניראה מוכר להפליא האח, כורסת העור...
היא שמעה נקישת צעדים על ריצפת הפרקט. תווי פניו של גבר הצטיירו לנגד עיניה. היא הרגישה את נשמתו החמה על לחיה ואת הנשיקה במצח.
"אני שמח שהתעוררת" אמר הקול אותו לא זכתה לשמוע שבועות, היא חייכה.
"איבדת הרבה דם, את צריכה לנוח" אמר.
היא באמת הייתה מאוד עייפה. הוא הגיש כוס לשפתיה והיא שתתה את הנוזל האדום שהתגלה כיין אדום חם. היא נאנחה, עצמה את עיניה שוב, ונרדמה.
האהבה חזרה לבית, ארוחות במיטה, שעות סיפור. היא הלכה והתחזקה מיום ליום והצבע חזר ללחייה.
יום אחד, כשהיא שכבה על הספה בחדר עם האח הוא ניכנס והכניס כן ציור גדול ועתיק.
"אני הולך לצייר אותך, את זוכה להיות החברה החדשה באוסף הסאביות שלי" אמר.
היא חייכה חיוך גדול.
הא הכירה את האוסף הזה. היו בו ארבע תמונות של יפיפיות, של הסאביות לשעבר.
היא לא הכירה אותן, הן עזבו את הארץ עוד לפני שהספיקה לתת את ההצצה הראשונה באתר הבדס"מ הראשון שלה.
"תתיישבי על הספה איך שנוח לך. את תצטרכי לשבת ככה לפחות כמה שעות".
היא התיישבה וקפאה.
כמה זמן עבר היא לא ידעה, כל מה שהרגישה זה את התחושה הלא נעימה בגוף אחרי שלא הזזת אותו הרבה זמן.
לבסוף הוא הניח את המכחול והיה ניראה שהוא מרוצה.
הוא הסתובב עם הגב אליה ומזג יין. כוס אחת לקח לעצמו ואת הכוס השנייה הגיש לה.
"שתי", הוא אמר.
ליין היה טעם מוזר. הכוס נשמטה מידה והתנפצה לרסיסים.
היא ניסתה לרדת מהספה ונפלה על הברכיים. היא אחזה ברגליו ובשארית כוחותיה חיבקה אותם חזק. העצב והאושר עלו בחיוכה, היא נפלה לרצפה.
הדבר האחרון ששמעה היה מילותיו: "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים".
למחרת, בכל אתרי הבדס"מ הופיעה הודעה בזו הלשון:
"דום מנוסה עם 10 שנות ניסיון מחפש סאבית חדשה, בעקבות נסיעת הסאבית הקודמת לחוץ לארץ.
ניסיון לא הכרחי ואפילו לא רצוי".
כעבור עוד כמה ימים תמונה חדשה נוספה לגלריית התמונות במסדרון שבקומה השנייה. זו הייתה תמונה יפיפייה של אישה בשנות ה-20 עם שיער אפרפר ועיניים גדולות וחומות.
