רק דמעה אחת
מאת שרון סיסי(נשלט){Queencie}
3 במרץ 2006
דפנה רצתה לראות אותו בוכה.
רצתה לשבור אותו. היה משהו מאוד מתסכל בהתמסרות שלו אליה. לפעמים נדמה היה לה שהוא החזק, שהוא הקובע. היה בו משהו שתסכל אותה. כושר ספיגה יוצא דופן, פיזי ונפשי. כן, כשהענישה אותו הוא זעק לבסוף מכאב – היא לא הפסיקה עד שזעק, צרחות כאב אמיתיות. כן, כשהשפילה אותו בצורה נוראית הוא נפגע – דפנה ראתה זאת על פניו, בעיניו. אבל היא הרגישה שהוא לא ממש נשבר. זו היא שנכשלת.
אחרי שתים-עשרה שנים של נישואים ושליטה ברמי, דפנה הרגישה שבטחונה מתערער. הם נישאו אחרי שהיו יחד שלוש שנים. מערכת היחסים שלהם הייתה מלכתחילה מבוססת של יחסי גבירה-עבד. מי שראה אותם יחד לא הבין איך הם מסתדרים – דפנה הדקיקה, הענוגה, בעלת פני המלאך, שברירית ועדינה. ורמי הגבוה, הרחב, השמן. היפה והחיה – כך קראו להם. גם חברותיה הדומיות לא הבינו מדוע בחרה דווקא בו. היו לה מספיק עבדים חטובים ונאים לבחור מהם.
אבל דפנה התאהבה ברמי. המראה הפיזי לא היווה שיקול כלל – גם כשהם היו יחד היה ברור לשניהם שהיא יכולה לפגוש ולשכב עם גברים אחרים אם רצתה. לא, זה לא היה שיקול. לרמי היה קסם שהאפיל על מראהו. הוא היה עדין וגנטלמני עם כל אדם שפגש. הוא היה אינטלקטואל וחובב מוסיקה ואופרה. הוא היה טבח נפלא. תמיד הייתה לו בדיחה בשרוול, והיה לו כשרון יוצא דופן לחיקויים. הוא אפילו חיקה אותה!
היא החליטה שהוא האחד. לא שהיה לה צורך מיוחד להינשא. אבל הרעיון של בעל שפוט ומושפל קסם לה. הם ערכו חופה פעמיים – פעם רשמית ופעם חופה "בסיגנון שלהם" – בנוכחות כמה זוגות חברים של הוא חתם על חוזה העבדות שלו, קיבל עליו את עול חגורת הצניעות, נישק את רגליה, ובלילה קיבל לתוכו את הסטראפ-און הענקי שבחרה במיוחד לערב זה.
בשנים הראשונות אחרי החתונה לא היה כל שינוי מיוחד עד שדפנה חלתה. גופה החלש והענוג לא עמד בטיול שערכו לאפריקה. הווירוס המסתורי הפיל אותה למיטה למשך חודשים. רמי לא הסכים לאשפוז וסעד אותה בבית. היה רוחץ את גופה, מאכיל אותה, יושב לידה ימים ולילות. הוא לקח חופשה ללא תשלום כדי לטפל בה. ואם דפנה הייתה רזה לפני המחלה, הרי שעכשיו הייתה גל עצמות כמעט.
גם כשחלתה רצתה לשלוט בו. כן, הוא שרת אותה אבל זה היה מאהבה. דפנה רצתה משהו נוסף – רצתה להרגיש מרושעת, אכזרית, חסרת כל מעצורים. היא לא יכלה לחכות ליום שתבריא – לקום מהמיטה, להודות לרמי ואז להצליף בו כפי שלא עשתה מימיה. להשפיל אותו עוד יותר. מה יותר אכזרי מזה לאחר כל מה שעשה בשבילה? זה כ"כ ריגש אותה.
וביום הראשון לאחר שקמה מהמיטה תלתה את רמי מתקרת המרתף, סידרה את כל השוטים, הרצועות, המקלות לפניו והחלה להכות בו. עוד ועוד ועוד, חזק יותר ויותר ויותר. עשרות צעצועים היו לה, וכולם נחתו על גבו, ישבנו ורגליו של רמי בעוצמה. אחרי שעתיים של עינוי אכזרי כפי שלא עינתה מעולם, חילחל לתוכה הספק לראשונה. רמי זעק, צרח, התחנן שתפסיק – אבל לא השתמש במילת הביטחון. ההסכם שלהם היה שאם הוא משתמש במילת הביטחון עליו לעזוב את הבית לשבוע. הוא מעולם לא עשה זאת.
אבל לא זה מה שהפריעה לדפנה. מה שהציק לה היה שהוא לא הופתע או נפגע מכך שהדבר הראשון שעשתה לא היה לחבקו ולאהוב אותו, אלא לענותו. הוא לא נפגע כלל. היא רצתה לראות בפניו איזו הכרה, משהו שיאשר לה שהיא אכזרית, שהיא מפחידה, שהיא יוצאת דופן. אבל זה לא קרה.
היא כעסה. בעודו תלוי שם, כואב ואדום כולו מסימני שוט וחתכים זבי דם, דפנה התקשרה לשלושה מעבדיה. הם הגיעו מיד, ודפנה הזדיינה עם שלושתם, בזה אחר זה מול עיניו של רמי. לאחר שכולם סיפקו אותה האירה את פניו של רמי בפנס – הוא היה פגוע, מושפל. אבל זו הייתה אותה השפלה ועלבון שתמיד ראתה בפניו. דבר לא השתנה.
ואז היא הבינה. רמי אוהב אותה כל כך, שביטל את רצונו לגמרי מלפניה. כל מה שתעולל לו לא יעזור – אהבתו אליה מגינה עליו.
היא החלה לנסות כל שביכולתה לשבור אותו. לרסק אותו. אם בעבר הייתה מרשה לו לישון לעיתים למרגלות מיטתה, עכשיו היה ישן רק בכלוב. בעבר לא נהגה להלביש אותו כמשרתת – הוא היה גדול ומגושם מדי. אבל עכשיו עשתה זאת. הוא נראה מגוחך. היא העמידה אותו קשור שעות לפני המראה כדי שיראה כמה הוא נלעג. לפעמים הזמינה את אחד מעבדיה, הלבישה אותו כמשרתת, רק כדי שרמי יושפל יותר. היא החלה להזמין חברות ולהעמיד אותו כרהיט – שולחן, כסא, מנורה. לעיתים הוא שימש כאסלה לחברותיה, ולעיתים אף ציוותה עליו לנקות עבדים זכרים. תמיד היה בבית איזה מאהב שלה, ותמיד ציוותה על רמי לצפות כשהזדיינה.
היא חיפשה כל הזמן אביזרי עינויים חדשים , חשמלה אותו, צרבה בבשרו את שמה בברזל מלובן, הצליפה בו שעות. עינתה את פטמותיו כפי שלא עשתה מעולם. לעיתים כשהייתה עייפה, הזמינה חברות להמשיך לענות אותו.
אבל תמיד כשהסתכלה בעיניו ראתה זיק של אושר. היא הייתה מפסיקה אם היה נשבר. אם רק הייתה רואה שאינו אוהב אותה יותר, שהמגן שלו נסדק.
ולאחר כל סידרת עינויים והשפלות – דפנה בכתה. מתסכול אבל בעיקר מעצב. רמי הכנוע, המושפל, עדיין אהב. וגם היא אהבה אותו. וכשהורידה אותו מהצלב, כשהתירה את כבליו היה נופל לרצפה. הענק טוב הלב שלה היה מונח לרגליה באפיסת כוחות. ברגעים אלה הייתה חשה גל של אהבה מציף אותה. הייתה מתכרבלת לידו, נושקת לו, ואז – בוכה. בכי מתייפח, קורע לב. רמי לא הבין מדוע, רק ידע שעליו להגן עליה. ורגעי האינטימיות המועטים, החטופים, העצובים האלה חיזקו את רוחו ואהבתו אליה.
הקרב הזה נמשך שנים. עם של שנה שחלפה דפנה הפכה אכזרית יותר. היא עצמה לא האמינה לרמת הסדיזם שלה. אבל היא הבינה שלא זה מה שישבור אותו. גם אם יפלוט סופסוף את מילת הביטחון, לא יהיה הדבר אות לכך ששברה את רוחו.
לפני שלוש שנים עברה לטקטיקה של השפלות. היא הודיעה לרמי שכיוון שהיא רוצה חיות מחמד אך אינה יכולה בגלל האלרגיות שלה, היא תאלף אותו. הוא יהיה הכלב שלה, הפוני שלה, החזרזיר שלה. בסופי שבוע וחגים רמי היה הופך לכלב. על ארבע, קשור ברצועה, גר במלונה בחוץ. היא הייתה מוציאה אותו לטיול בחצר קשור, חייבה אותו לעשות את צרכיו כמו כלב - הרמת רגל ליד עץ או בכריעה. הייתה זורקת לו מקלות וקוראת לו להביאם. האכילה אותו מזון כלבים בלבד. וכל הזמן – השוט שלה היה מכה בו. דפנה לא הסתפקה בזה – הייתה מזמינה חברות כשרמי בתפקיד הכלב. הן היו מביאות את הכלבים האמיתיים שלהם ורמי היה קשור איתם בחוץ. הבושה על פניו הייתה עצומה. דפנה הרגישה שהיא קרובה. עוד מעט ויבכה. עוד מעט ויזיל דמעה. "רק דמעה אחת, בבקשה" הייתה ממלמלת לעצמה. ללא הועיל. הבעלעבד המסור שלה נתן לה הכל מלבד את הסיפוק לשבור אותו.
מדי פעם הייתה לוקחת אותו לחווה של חברים. שם קבוצה של נשים שתלטניות הייתה עורכת מרוצי סוסים וכרכרות כשהעבדים משמשים כסוסים. דפנה ורמי ניצחו לרוב – הוא היה גדול וחזק, היא קטנה וקלה. הייתה מלבישה לו רסן, רתמה, אוכף אם רכבה עליו. דילדו עם זנב סוס מאחור ומסכה כמו של סוסים – שלא יוכל להביט לצדדים. בסוף המרוץ הייתה קושרת את רמי, מזיע ומתנשף לשוקת. הוא היה העבד היחיד שסבל זאת – כל האחרים היו משרתים בבית את הנשים.
ואז באחד הימים, באמצע המרוץ, כשדפנה ישובה באוכף המיוחד על גבו, רמי מעד ונפל. נשמעו קולות צחוק. רמי הרגיש נורא, ויותר מזה – דפנה הרגישה מושפלת. מתי בפעם האחרונה מישהו לעג לה?
למחרת בבוקר ציוותה על רמי לעמוד לפני הדלת. הוא לא ידע מה קורה. עמד שם עירום, מבולבל. דפנה הגיע עם אוסף של שלשלאות ומנעולים. היא קשרה את קרסוליו בשלשלאות. ידיו נכפתו מאחוריי גבו באזיקים, שחוברו לשלשלאות שלרגליו. היא הרכיבה לפיו את רסן הסוסים שלו וחבשה לראשו את המסכה.
רמי הנבוך לא הבין. היא לא הענישה אותו אתמול אחרי שנפל. וזה לא היה נורמאלי. דפנה הייתה מענישה אותו על פרור טועה שנפל לרצפה. מה היא זוממת? אם רק תאמר לו מילה. אם רק תכה אותו. רמז, משהו.
אבל דפנה לא אמרה דבר. כמה עבדים שלה הוזמנו כדי לנקות את הבית ולענג אותה. רמי שמע אבל לא יכול היה לזוז או לראות. כל שראה זה את הדלת. שעות על גבי שעות.
לקראת חצות צלצל הפעמון. דפנה פתחה את הדלת ללא מילים. רונית, חברתה הטובה של דפנה, עמדה שם, בידה רצועה. היא הצמידה את הרצועה לקולר של רמי. דפנה ורונית התלחשו, רמי לא הבין במה מדובר.
רונית אמרה "קדימה" ומשכה את רמי ברצועה החוצה. דפנה נשארה מאחור. רמי לא הבין. דפנה השאילה אותו בעבר לחברות, אבל היה משהו באוויר, משהו אחר.
ואז זה הכה בו. הוא הבין.
הוא החל להשתולל, ניסה להסתובב לעבר דפנה. רונית משכה ברצועה, חזק. רמי נחנק מעט אבל הוא היה גדול וחזק, גם בשלשלאות. הוא ניסה לזעוק, להתחנן. הזמם שבפיו מנע זאת. אנקות שבר בלתי מובנות בקעו מגרונו. צרחות חנוקות בקעו מפיו. רונית הצליפה ברגליו ומשכה שוב. רמי לא שם לב כלל. הוא רק רצה להסתובב ולהביט בדפנה. להביט בעיניה. להתחנן, לומר במבט – "אנא, אל תמסרי אותי. אנא. אל תעזביני".
הוא השתולל עכשיו ממש. המסה האדירה של גופו מסתובבת, מתעוותת. זעקות בלתי מובנות בוקעות מגרונו. רונית המשיכה להציף בו. כשזה לא עזר, שלפה שוקר חשמלי והפעילה אותו על רמי.
הוא צנח ארצה. גופו החל לרעוד.
דפנה הביטה בכל זה בשתיקה מאחור. היא לא עזרה לרונית – יש גבול. רמי האהוב נמסר. היא לא יכלה לגייס בה מספיק אכזריות לעזור להוביל אותו.
ואז כשרמי החל להשתולל, משהו נצבט בה. היא רצתה שיסתובב, שיביט בה. רצתה שיצליח. ניסתה להבין מה הוא צורח שם. לשווא.
ואז הוא נפל.
וכמו תמיד, כשרמי שלה נפל ארצה, כשהענק הטוב היה שרוע חסר אונים, הדמעות חנקו את גרונה. היא לא יכלה עוד לעמוד מנגד ורצה אליו. דפנה כרעה לידו, ממררת בבכי. שונאת את עצמה, את אכזריותה, מתוסכלת. רמי רעד לרגליה. היא הפכה את פניו כדי להביט בו.
אור הפנס שבכניסה לבית האיר את פניו. סמוקות, מזיעות. הוא עדיין השמיע קולות בלתי ברורים דרך המחסום שבפיו. דפנה מחתה את דמעותיה וקרבה את פניה לפניו כדי לנשק לו פעם אחרונה. ואז עצרה.
עיניו של רמי היו אדומות. שטופות דמעות. הדמעות זלגו מעיניו, מכסות את פניו. גופו רעד כאילו הוא אחוז קדחת, אבל דפנה הבינה עכשיו שרמי בכה כפי שלא ראתה איש בוכה מעולם. יבבות השבר שלו קרעו את ליבה. היא הסירה את הרסן.
רמי ניסה לדבר אבל בכיו חנק הכל. קולו נשנק. הוא ניסה לנשום ובקושי הצליח. הוא ניסה לקרב את גופו הגדול לרגליה.
"הכל בסדר אהוב שלי", לחשה דפנה בקול חנוק מבכי. "הכל בסדר".
היא הביטה למעלה אל רונית, והנדה בראשה. רונית פנתה לאחור, נכנסה למכונית ונסעה.
דפנה ליטפה את ראשו, מרגיעה, מנחמת. "אהובי, ענק טוב שלי, בוא נלך לישון".
רצתה לשבור אותו. היה משהו מאוד מתסכל בהתמסרות שלו אליה. לפעמים נדמה היה לה שהוא החזק, שהוא הקובע. היה בו משהו שתסכל אותה. כושר ספיגה יוצא דופן, פיזי ונפשי. כן, כשהענישה אותו הוא זעק לבסוף מכאב – היא לא הפסיקה עד שזעק, צרחות כאב אמיתיות. כן, כשהשפילה אותו בצורה נוראית הוא נפגע – דפנה ראתה זאת על פניו, בעיניו. אבל היא הרגישה שהוא לא ממש נשבר. זו היא שנכשלת.
אחרי שתים-עשרה שנים של נישואים ושליטה ברמי, דפנה הרגישה שבטחונה מתערער. הם נישאו אחרי שהיו יחד שלוש שנים. מערכת היחסים שלהם הייתה מלכתחילה מבוססת של יחסי גבירה-עבד. מי שראה אותם יחד לא הבין איך הם מסתדרים – דפנה הדקיקה, הענוגה, בעלת פני המלאך, שברירית ועדינה. ורמי הגבוה, הרחב, השמן. היפה והחיה – כך קראו להם. גם חברותיה הדומיות לא הבינו מדוע בחרה דווקא בו. היו לה מספיק עבדים חטובים ונאים לבחור מהם.
אבל דפנה התאהבה ברמי. המראה הפיזי לא היווה שיקול כלל – גם כשהם היו יחד היה ברור לשניהם שהיא יכולה לפגוש ולשכב עם גברים אחרים אם רצתה. לא, זה לא היה שיקול. לרמי היה קסם שהאפיל על מראהו. הוא היה עדין וגנטלמני עם כל אדם שפגש. הוא היה אינטלקטואל וחובב מוסיקה ואופרה. הוא היה טבח נפלא. תמיד הייתה לו בדיחה בשרוול, והיה לו כשרון יוצא דופן לחיקויים. הוא אפילו חיקה אותה!
היא החליטה שהוא האחד. לא שהיה לה צורך מיוחד להינשא. אבל הרעיון של בעל שפוט ומושפל קסם לה. הם ערכו חופה פעמיים – פעם רשמית ופעם חופה "בסיגנון שלהם" – בנוכחות כמה זוגות חברים של הוא חתם על חוזה העבדות שלו, קיבל עליו את עול חגורת הצניעות, נישק את רגליה, ובלילה קיבל לתוכו את הסטראפ-און הענקי שבחרה במיוחד לערב זה.
בשנים הראשונות אחרי החתונה לא היה כל שינוי מיוחד עד שדפנה חלתה. גופה החלש והענוג לא עמד בטיול שערכו לאפריקה. הווירוס המסתורי הפיל אותה למיטה למשך חודשים. רמי לא הסכים לאשפוז וסעד אותה בבית. היה רוחץ את גופה, מאכיל אותה, יושב לידה ימים ולילות. הוא לקח חופשה ללא תשלום כדי לטפל בה. ואם דפנה הייתה רזה לפני המחלה, הרי שעכשיו הייתה גל עצמות כמעט.
גם כשחלתה רצתה לשלוט בו. כן, הוא שרת אותה אבל זה היה מאהבה. דפנה רצתה משהו נוסף – רצתה להרגיש מרושעת, אכזרית, חסרת כל מעצורים. היא לא יכלה לחכות ליום שתבריא – לקום מהמיטה, להודות לרמי ואז להצליף בו כפי שלא עשתה מימיה. להשפיל אותו עוד יותר. מה יותר אכזרי מזה לאחר כל מה שעשה בשבילה? זה כ"כ ריגש אותה.
וביום הראשון לאחר שקמה מהמיטה תלתה את רמי מתקרת המרתף, סידרה את כל השוטים, הרצועות, המקלות לפניו והחלה להכות בו. עוד ועוד ועוד, חזק יותר ויותר ויותר. עשרות צעצועים היו לה, וכולם נחתו על גבו, ישבנו ורגליו של רמי בעוצמה. אחרי שעתיים של עינוי אכזרי כפי שלא עינתה מעולם, חילחל לתוכה הספק לראשונה. רמי זעק, צרח, התחנן שתפסיק – אבל לא השתמש במילת הביטחון. ההסכם שלהם היה שאם הוא משתמש במילת הביטחון עליו לעזוב את הבית לשבוע. הוא מעולם לא עשה זאת.
אבל לא זה מה שהפריעה לדפנה. מה שהציק לה היה שהוא לא הופתע או נפגע מכך שהדבר הראשון שעשתה לא היה לחבקו ולאהוב אותו, אלא לענותו. הוא לא נפגע כלל. היא רצתה לראות בפניו איזו הכרה, משהו שיאשר לה שהיא אכזרית, שהיא מפחידה, שהיא יוצאת דופן. אבל זה לא קרה.
היא כעסה. בעודו תלוי שם, כואב ואדום כולו מסימני שוט וחתכים זבי דם, דפנה התקשרה לשלושה מעבדיה. הם הגיעו מיד, ודפנה הזדיינה עם שלושתם, בזה אחר זה מול עיניו של רמי. לאחר שכולם סיפקו אותה האירה את פניו של רמי בפנס – הוא היה פגוע, מושפל. אבל זו הייתה אותה השפלה ועלבון שתמיד ראתה בפניו. דבר לא השתנה.
ואז היא הבינה. רמי אוהב אותה כל כך, שביטל את רצונו לגמרי מלפניה. כל מה שתעולל לו לא יעזור – אהבתו אליה מגינה עליו.
היא החלה לנסות כל שביכולתה לשבור אותו. לרסק אותו. אם בעבר הייתה מרשה לו לישון לעיתים למרגלות מיטתה, עכשיו היה ישן רק בכלוב. בעבר לא נהגה להלביש אותו כמשרתת – הוא היה גדול ומגושם מדי. אבל עכשיו עשתה זאת. הוא נראה מגוחך. היא העמידה אותו קשור שעות לפני המראה כדי שיראה כמה הוא נלעג. לפעמים הזמינה את אחד מעבדיה, הלבישה אותו כמשרתת, רק כדי שרמי יושפל יותר. היא החלה להזמין חברות ולהעמיד אותו כרהיט – שולחן, כסא, מנורה. לעיתים הוא שימש כאסלה לחברותיה, ולעיתים אף ציוותה עליו לנקות עבדים זכרים. תמיד היה בבית איזה מאהב שלה, ותמיד ציוותה על רמי לצפות כשהזדיינה.
היא חיפשה כל הזמן אביזרי עינויים חדשים , חשמלה אותו, צרבה בבשרו את שמה בברזל מלובן, הצליפה בו שעות. עינתה את פטמותיו כפי שלא עשתה מעולם. לעיתים כשהייתה עייפה, הזמינה חברות להמשיך לענות אותו.
אבל תמיד כשהסתכלה בעיניו ראתה זיק של אושר. היא הייתה מפסיקה אם היה נשבר. אם רק הייתה רואה שאינו אוהב אותה יותר, שהמגן שלו נסדק.
ולאחר כל סידרת עינויים והשפלות – דפנה בכתה. מתסכול אבל בעיקר מעצב. רמי הכנוע, המושפל, עדיין אהב. וגם היא אהבה אותו. וכשהורידה אותו מהצלב, כשהתירה את כבליו היה נופל לרצפה. הענק טוב הלב שלה היה מונח לרגליה באפיסת כוחות. ברגעים אלה הייתה חשה גל של אהבה מציף אותה. הייתה מתכרבלת לידו, נושקת לו, ואז – בוכה. בכי מתייפח, קורע לב. רמי לא הבין מדוע, רק ידע שעליו להגן עליה. ורגעי האינטימיות המועטים, החטופים, העצובים האלה חיזקו את רוחו ואהבתו אליה.
הקרב הזה נמשך שנים. עם של שנה שחלפה דפנה הפכה אכזרית יותר. היא עצמה לא האמינה לרמת הסדיזם שלה. אבל היא הבינה שלא זה מה שישבור אותו. גם אם יפלוט סופסוף את מילת הביטחון, לא יהיה הדבר אות לכך ששברה את רוחו.
לפני שלוש שנים עברה לטקטיקה של השפלות. היא הודיעה לרמי שכיוון שהיא רוצה חיות מחמד אך אינה יכולה בגלל האלרגיות שלה, היא תאלף אותו. הוא יהיה הכלב שלה, הפוני שלה, החזרזיר שלה. בסופי שבוע וחגים רמי היה הופך לכלב. על ארבע, קשור ברצועה, גר במלונה בחוץ. היא הייתה מוציאה אותו לטיול בחצר קשור, חייבה אותו לעשות את צרכיו כמו כלב - הרמת רגל ליד עץ או בכריעה. הייתה זורקת לו מקלות וקוראת לו להביאם. האכילה אותו מזון כלבים בלבד. וכל הזמן – השוט שלה היה מכה בו. דפנה לא הסתפקה בזה – הייתה מזמינה חברות כשרמי בתפקיד הכלב. הן היו מביאות את הכלבים האמיתיים שלהם ורמי היה קשור איתם בחוץ. הבושה על פניו הייתה עצומה. דפנה הרגישה שהיא קרובה. עוד מעט ויבכה. עוד מעט ויזיל דמעה. "רק דמעה אחת, בבקשה" הייתה ממלמלת לעצמה. ללא הועיל. הבעלעבד המסור שלה נתן לה הכל מלבד את הסיפוק לשבור אותו.
מדי פעם הייתה לוקחת אותו לחווה של חברים. שם קבוצה של נשים שתלטניות הייתה עורכת מרוצי סוסים וכרכרות כשהעבדים משמשים כסוסים. דפנה ורמי ניצחו לרוב – הוא היה גדול וחזק, היא קטנה וקלה. הייתה מלבישה לו רסן, רתמה, אוכף אם רכבה עליו. דילדו עם זנב סוס מאחור ומסכה כמו של סוסים – שלא יוכל להביט לצדדים. בסוף המרוץ הייתה קושרת את רמי, מזיע ומתנשף לשוקת. הוא היה העבד היחיד שסבל זאת – כל האחרים היו משרתים בבית את הנשים.
ואז באחד הימים, באמצע המרוץ, כשדפנה ישובה באוכף המיוחד על גבו, רמי מעד ונפל. נשמעו קולות צחוק. רמי הרגיש נורא, ויותר מזה – דפנה הרגישה מושפלת. מתי בפעם האחרונה מישהו לעג לה?
למחרת בבוקר ציוותה על רמי לעמוד לפני הדלת. הוא לא ידע מה קורה. עמד שם עירום, מבולבל. דפנה הגיע עם אוסף של שלשלאות ומנעולים. היא קשרה את קרסוליו בשלשלאות. ידיו נכפתו מאחוריי גבו באזיקים, שחוברו לשלשלאות שלרגליו. היא הרכיבה לפיו את רסן הסוסים שלו וחבשה לראשו את המסכה.
רמי הנבוך לא הבין. היא לא הענישה אותו אתמול אחרי שנפל. וזה לא היה נורמאלי. דפנה הייתה מענישה אותו על פרור טועה שנפל לרצפה. מה היא זוממת? אם רק תאמר לו מילה. אם רק תכה אותו. רמז, משהו.
אבל דפנה לא אמרה דבר. כמה עבדים שלה הוזמנו כדי לנקות את הבית ולענג אותה. רמי שמע אבל לא יכול היה לזוז או לראות. כל שראה זה את הדלת. שעות על גבי שעות.
לקראת חצות צלצל הפעמון. דפנה פתחה את הדלת ללא מילים. רונית, חברתה הטובה של דפנה, עמדה שם, בידה רצועה. היא הצמידה את הרצועה לקולר של רמי. דפנה ורונית התלחשו, רמי לא הבין במה מדובר.
רונית אמרה "קדימה" ומשכה את רמי ברצועה החוצה. דפנה נשארה מאחור. רמי לא הבין. דפנה השאילה אותו בעבר לחברות, אבל היה משהו באוויר, משהו אחר.
ואז זה הכה בו. הוא הבין.
הוא החל להשתולל, ניסה להסתובב לעבר דפנה. רונית משכה ברצועה, חזק. רמי נחנק מעט אבל הוא היה גדול וחזק, גם בשלשלאות. הוא ניסה לזעוק, להתחנן. הזמם שבפיו מנע זאת. אנקות שבר בלתי מובנות בקעו מגרונו. צרחות חנוקות בקעו מפיו. רונית הצליפה ברגליו ומשכה שוב. רמי לא שם לב כלל. הוא רק רצה להסתובב ולהביט בדפנה. להביט בעיניה. להתחנן, לומר במבט – "אנא, אל תמסרי אותי. אנא. אל תעזביני".
הוא השתולל עכשיו ממש. המסה האדירה של גופו מסתובבת, מתעוותת. זעקות בלתי מובנות בוקעות מגרונו. רונית המשיכה להציף בו. כשזה לא עזר, שלפה שוקר חשמלי והפעילה אותו על רמי.
הוא צנח ארצה. גופו החל לרעוד.
דפנה הביטה בכל זה בשתיקה מאחור. היא לא עזרה לרונית – יש גבול. רמי האהוב נמסר. היא לא יכלה לגייס בה מספיק אכזריות לעזור להוביל אותו.
ואז כשרמי החל להשתולל, משהו נצבט בה. היא רצתה שיסתובב, שיביט בה. רצתה שיצליח. ניסתה להבין מה הוא צורח שם. לשווא.
ואז הוא נפל.
וכמו תמיד, כשרמי שלה נפל ארצה, כשהענק הטוב היה שרוע חסר אונים, הדמעות חנקו את גרונה. היא לא יכלה עוד לעמוד מנגד ורצה אליו. דפנה כרעה לידו, ממררת בבכי. שונאת את עצמה, את אכזריותה, מתוסכלת. רמי רעד לרגליה. היא הפכה את פניו כדי להביט בו.
אור הפנס שבכניסה לבית האיר את פניו. סמוקות, מזיעות. הוא עדיין השמיע קולות בלתי ברורים דרך המחסום שבפיו. דפנה מחתה את דמעותיה וקרבה את פניה לפניו כדי לנשק לו פעם אחרונה. ואז עצרה.
עיניו של רמי היו אדומות. שטופות דמעות. הדמעות זלגו מעיניו, מכסות את פניו. גופו רעד כאילו הוא אחוז קדחת, אבל דפנה הבינה עכשיו שרמי בכה כפי שלא ראתה איש בוכה מעולם. יבבות השבר שלו קרעו את ליבה. היא הסירה את הרסן.
רמי ניסה לדבר אבל בכיו חנק הכל. קולו נשנק. הוא ניסה לנשום ובקושי הצליח. הוא ניסה לקרב את גופו הגדול לרגליה.
"הכל בסדר אהוב שלי", לחשה דפנה בקול חנוק מבכי. "הכל בסדר".
היא הביטה למעלה אל רונית, והנדה בראשה. רונית פנתה לאחור, נכנסה למכונית ונסעה.
דפנה ליטפה את ראשו, מרגיעה, מנחמת. "אהובי, ענק טוב שלי, בוא נלך לישון".
