הילד החצוף שלך

את אוהבת אותם יפים. אולי זה שטחי, אבל יופי חשוב לך. אולי כי היפים נעשים עוד יותר יפים כשאת שוברת אותם. אין שום דבר שעושה לך את זה כמו פרצוף חרסינה יפיפה שנשבר לחתיכות מולך וחשף את הנשמה שבפנים. בנות זה קל יותר, אולי, אבל גברים, זה הריגוש האולטימטיבי. פסגת ההישגים שלך. נתיב של גברים שבורים כמו פירורי לחם בדרך לבית של המכשפה.

ואת בתפקיד המכשפה, כמובן.

הוא על הברכיים לפנייך, מסתכל למעלה, קצת מבולבל. הוא עדיין לא מבין מה בדיוק את רוצה ממנו. התנוחה בה הוא נמצא היתה צריכה להיות רמז, אבל הוא לא בראש הנכון להבין. כמעט חבל לך להיות זו שתצטרך להסביר לו ולהדגים לו. כמעט, אבל לא באמת, כי אם הפעם הראשונה תצליח את מצפה לימים ארוכים של הנאה איתו. הוא כל כך, כל כך יפה. את כבר יכולה לדמיין את הפנים המושלמות שלו שטופות דמעות, את השיער המרוח לאחור עם ג'ל רטוב ומתולתל מזיעה, את הקולות שתגרמי לו להפיק. קל ללכת לאיבוד בתוך הפנטזיה, אבל המציאות כאן לפניך, לרגליך, ואת לא רוצה לתת לו לחכות.

כמה הוא יפה? את נותנת לו לחכות עוד דקה, מסמנת באצבע אחת על השפתיים שלו שלא ידבר. לשם שינוי, הוא מציית. זה כבר סימן מבטיח. בדרך כלל בשלב הזה הוא כבר היה אומר משהו, רוב הסיכויים שזה משהו מזלזל. כזה הוא. היום תלמדי אותו לכבד אותך. בינתיים, תסתכלי עליו. שיער בין חום לבלונד, כאמור מעוצב לשפיצים מרוחים אחורה עם ג'ל. עם התספורת הזו, מגולח למשעי, לא היית נותנת לו יותר מ-17, אבל את יודעת שהוא כבר עבר צבא. להקה צבאית, שלישות. עור בהיר, פנים שבדרך כלל מוצאים מפוסלים בחרסינה - פה קצת רחב מדי, אף בדיוק נכון, עיניים חומות, קצת מפתיעות כי היית מצפה לירוק או כחול, אבל מתאימות לתמונה הכללית. עור מושלם. בדרך כלל הוא מחייך, לרוב בזלזול, כאילו העולם שייך לו וכל השאר דיירים בחסד ולא בזכות. הוא נהנה לגרום לאנשים להרגיש קטנים, נהנה מהכוח שיש לאנשים יפים. הערב הוא ירגיש אחרת. הוא לובש רק תחתונים שחורים. החזה שלו חלק, גם הבטן, ואת יודעת שהוא מוריד שערות בשעווה פעם בכמה חודשים. הרגליים שלו מעוטרות בשערות בהירות. הוא לא שרירי במיוחד אבל גם לא שמנמן. גוף ממוצע, נאה... המבט החודר שלך מטריד אותו. הוא מסתכל הצידה.

"תסתכל עלי", את אומרת בשקט אבל בצורה מאוד ברורה. הוא מתעלם, ואת נותנת לו, כרגע. היה קל להביא אותו אליך הביתה - הוא רגיל שבחורות נופלות לרגליו - וגם בחורים, לא נראה שאכפת לו במיוחד מה נמצא אצלו במיטה כל עוד זה מושך - ולמרות שאת כבר שבועות מדברת איתו מדי פעם, עד היום הוא התעלם ממך. לא נראית כאילו תבואי אליו בלי שהוא יתאמץ, אז הוא לא השקיע. למה לו. היו מספיק אחרות. הערב פשוט באת והצעת, והוא הסכים. מסתבר שהוא עוד לא שמע עליך ועל מה שאת עושה לאנשים לפעמים. בעיה שלו. מכיוון שאת התפשטת כשנכנסתם, גם לו לא הייתה בעיה עם זה, וכשעצרת אותו והצעת לנסות משהו אחר, הוא הסכים. הוא הוריד איזה שוט או שניים של משהו במועדון, את יודעת, אבל הוא לא באמת שיכור עדיין. רק רגוע יותר מבדרך כלל. לא היית מנצלת מישהו שיכור - את רוצה שהוא יזכור את זה אחר כך.

"אמרתי לך להסתכל עלי", עכשיו זה נשמע כמו פקודה, והוא ממצמץ ומסתכל עליך, העיניים שלו שואלות והפה שלו נפתח לתגבר אותן, אבל את משתיקה אותו שוב. "לא, אל תדבר. אני אסביר, אבל אתה, חמוד, שותק", את מדברת אליו כמו אל ילד קטן כי ככה הוא נראה. ילד קטן וחמוד ומסוכן, אבל את הרבה יותר ממנו. לו הכל בא בקלות, אבל את עבדת בשביל כל גרם של כוח שיש לך, ועשית את זה עוד כשהוא היה מציק לבנות בחטיבה. הוא לא מסוכן בשבילך. העיניים שלו מצטמצמות בחשד ובהתחלה של עצבים, ואת מחליקה יד על הלחי שלו. "אל תתחיל להתעצבן. עוד מוקדם מדי בערב לזה. תישאר שם, יהיה בסדר. אני יכולה לעשות לך דברים שלא חלמת עליהם, תאמין לי". יכולה, אבל לא בדרך שהוא מקווה לה. הוא מהנהן.

"אני יודע. שמעתי עליך", הוא נשמע עדיין בטוח בעצמו, בטוח שמה שזה לא יהיה שתעשי לו, הוא יוכל לנפנף כאילו זה כלום. כלום לא נוגע בו, כלום לא משפיע עליו באמת. זה הרגע בו את מחליטה שלא כל כך משנה לך אם תשני לו לגמרי את השקפת העולם - בעצם בעיקר בא לך לשלוט בו, גם אם זה לערב אחד בלבד, ולהכאיב לו, ולראות האם הוא באמת יותר יפה כשהוא בוכה. אני מניחה שתוך פחות משעה תדעי כבר. את מחייכת.

"רק דברים טובים, אני מקווה", היד שלך עוברת לשיער שלו, מלטפת, מסרקת אותו באצבעות ומפרקת בשיטתיות את הג'ל שמחזיק הכל מסודר. הוא רועד כשאת מושכת קצת חזק מדי, ואת מלטפת אותו שוב. "עכשיו...ידיים מאחורי הגב, בבקשה."

הוא מגחך, ואת מחייכת אליו חיוך של כריש. הוא מפסיק לגחך. "אה, את רצינית?"

"כן, מותק. אני רצינית. עכשיו תעשה את זה", הטון שלך הוא איום בפני עצמו, את לא צריכה להוסיף מעבר. הוא עדיין לא נראה מודאג.

"למה, מה תעשי לי אם לא?", מתגרה, מסתכל בך דרך ריסים שכמעט נוגעים בלחיים שלו, בחיוך של מתבגר שעוד לא למד כלום על העולם וחושב שהוא יודע הכל. הוא לא מצפה לתגובה פיזית, ואת לא צריכה להפעיל יותר מדי כוח כדי לדחוף אותו קדימה ולהצמיד כתף אחת שלו לרצפה ביד אחת, ולהנחית את השניה בסטירה מצלצלת על הירך שלו, שהשינוי בזוית חשף בצורה מושלמת. הוא פולט צווחת הפתעה - את לא חושבת שזה באמת כאב לו, עדיין לא. סימן ורוד בצורת היד שלך פורח על העור החיוור, ואת מלטפת אותו, ממריצה את זרימת הדם עוד יותר, ואז סוטרת לו שוב, באותו מקום, עכשיו זה כבר קצת כואב. הוא מנסה להתרחק, הרגליים שלו מתיישרות לאחור, אבל את כבר שולפת את האזיקים מהכיס האחורי שלך וקושרת לא את הידיים מאחורי הגב בכמה תנועות נחרצות. אלה אזיקי עור בהזמנה מיוחדת, הם לא ישאירו סימנים אבל הם בהחלט חזקים מספיק להחזיק אותו. הוא קופא, מופתע. "מה את עושה?"

"מה זה נראה לך?" את אומרת כמעט ברכות. הוא כבר קשור, עכשיו את לא צריכה להראות לו שאת קשוחה. שניכם לא צריכים את זה כבר. "אמרתי לך, אני אראה לך דברים שלא חלמת עליהם. תן לי להמשיך. אתה תאהב את זה", קול כמו צעיף משי, כזה שאת מתכננת תכף לקשור לו על העיניים. את רוכנת כך שהשפתיים שלך ממש ליד האוזן שלו ונושפת קלות. הוא רועד. "אני יכולה להמשיך?"

"כן..." מהוסס, בלחישה, אבל את שומעת התחלה של התרגשות בקול שלו. באמת עוד לא עשו לו את זה אף פעם, ולפחות החדשנות עושה לו משהו. האישור גורם לך לחייך שוב. העיניים שלו עצומות. את שולחת יד מעבר לכתף שלו, מלטפת פטמה חשופה, תופסת אותה בלי לצבוט ומגלגלת אותה בין האצבעות. הוא מתנשף, מופתע. היד שלך ממשיכה למטה, בין הרגליים שלו, עוברת על הבד השחור של התחתונים ואת מרגישה שהוא כבר חצי קשה בתוכם. "מה-"

"בלי שאלות". לחץ, קל שבקלים, על החבילה שלו והוא שוב קופא. נחמד לדעת שאינסטינקט ההשרדות שלו עובד. "תן לי לדאוג להכל, אוקיי? אל תחשוב יותר מדי." ממילא מחשבות עמוקות זה לא הצד החזק שלו. הוא לא נראה סגור על זה בכלל, העיניים שלו נפתחות, ממצמצות אליך שוב. הוא מנסה להפנות את הראש אחורה להסתכל בך אבל את עם יד אחת על האזיקים, לא נותנת לו. "ששש...תירגע, חמוד. יהיה בסדר. תסמוך עלי, אוקיי?" אין לו שום סיבה אמיתית לסמוך עליך, אבל כרגע גם אין לו יותר מדי ברירה. אם הוא ממש יתחיל להיאבק בך תשחררי אותו, אבל הוא בבירור כן מעוניין, לפחות בתיאוריה. הכתפיים שלו נשמטות והוא מהנהן. "ילד טוב". את מרפרפת נשיקה על הלחי שלו. הוא מנסה שוב להפנות את הראש, לחזור לשליטה ולתבוע נשיקה על השפתיים במקום. לא יילך לו. "מספיק עם זה. בוא". את מושכת את האזיקים למעלה והוא קם, מגושם קצת בלי השימוש בידיים. את עוזבת אותו לשנייה, סומכת על זה שהוא לא ינסה לברוח, והוא מסתובב אליך. את בחזייה ותחתונים, תחרה לבנה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון. "אוהב את מה שאתה רואה, ילד?"

"אני לא ילד", הוא עונה, החצוף, "אבל כן, מאוד."

"יופי לך." את מזעיפה פנים, מספיק כדי שהוא יתהה מה הוא עשה לא נכון אבל רק לרגע - לא באמת מעניין אותו שהוא הפריע לך, או שהוא לא יודע לדבר בנימוס. "אתה ילד עד שאני אגיד אחרת, ילד. אם תהיה טוב אולי אני אזכור את השם שלך עד סוף הערב".

"את יודעת את השם שלי", הוא מזכיר לך, ואת מגלגלת עיניים.

"טוב, אני רואה שנצטרך לעבור על הדברים הכי בסיסיים איתך". את נעמדת מולו, ידיים על המותניים. הוא לא מסתכל לך על הפנים. את נאנחת. "תתמקד, חמודי. אתה לא בפוקוס". אולי צריך לעשות משהו לגבי זה. מהשידה שמאחוריך את שולפת קולר עור, מאותו יצרן שעשה עבורך את האזיקים. לפני שהוא מספיק להירתע, את סוגרת לו אותו על הצוואר. "יפה, עכשיו תסתכל ישר". הוא יצטרך להסתכל ישר, כי אם הוא ינסה להוריד את הראש שולי הקולר ילחצו לו על הצוואר. הוא מתחיל להראות כועס.

"מה אני, כלב? תורידי את זה", הוא מנסה למשוך ולהשתחרר מהאזיקים. את תופסת אותו בקולר, מסובבת אותו במהירות ומנחיתה שני פליקים על התחת שלו. למרות שהוא עדיין מכוסה, את יודעת שהשתמשת במספיק כוח כדי להכאיב לו, והוא מנסה להתנגד שוב אבל לא מצליח.

"מעכשיו אתה מדבר רק כשאני אומרת לך לענות, ילד". את ממשיכה להפליק לו, חזק ומהיר, בלי הפסקות לליטופים הפעם. הוא משמיע קולות קטנים של מצוקה - לא יבבות, עדיין לא, אבל קרוב מספיק כדי לספק אותך לעכשיו. "אתה לא זה שנותן פקודות הערב, מובן? אני הבוס, אתה לא מתווכח איתי, אתה עושה מה שאומרים לך ואתה עושה אז זה ברגע שאומרים לך. מובן? אתה יכול לענות", את עוצרת, ולוקח לו שנייה לקלוט שהמתקפה נגמרה. נראה לך שהיד שלך על הקולר היא כל מה שמחזיק אותו על הרגליים כרגע. הוא רועד, נושם בכבדות. את מסובבת אותו חזרה אליך, העיניים שלו פעורות בהפתעה, והוא נראה... פגוע. נבגד. קצת מפחד. עוד יותר משגע מקודם. צדקת, הוא באמת יפה עוד יותר כשהוא לא מאושר, והוא בבירור לא מאושר עכשיו. "תשובה, חמודי?". הוא מהסס. "אתה רוצה ללכת? תגיד את המילה ואני אשחרר אותך ואשלח אותך הביתה, אבל יש לך רק צ'אנס אחד. תפסיק עכשיו ואנחנו לא נדבר על זה יותר לעולם, ואני לא אציע יותר אף פעם". את מסתכלת לו ישר בעיניים, וכשהוא שוב עוצם אותן את מסתכלת למטה לשנייה. למרות ההבעה האומללה על הפרצוף שלו, את רואה שעוד עומד לו. הוא נראה כאילו הוא קצת מתבייש בזה.

"בסדר", הוא עונה כמעט בלי קול, "מובן",

את מחייכת, מלטפת לו את הפנים. הלחיים שלו סמוקות וחמות, והידיים שלך די קרות. הוא נשען קדימה, משתוקק למגע. "אני שמחה. זה תקף לכל הערב, דרך אגב. תגיד לי להפסיק, תגיד שאתה רוצה ללכת, ואתה חופשי ללכת. בסדר?"

"כן", הוא מלקק שפתיים יבשות, "אפשר משהו לשתות?"

"אין בעיה. מים או משהו חזק יותר?"

"אמ... מים נראה לי", החזות השחצנית נעלמה, אבל את בטוחה שהיא עוד תחזור. הוא נראה צעיר ומהוסס וחמוד מעבר למה שיכולת לתאר לעצמך. את הולכת למטבח, משאירה אותו עומד קשור, ומביאה לו כוס מים. את צריכה להגיש אותה לשפתיו, כי אין לך שום כוונה לשחרר אותו עכשיו, והוא מרוקן את הכוס במהירות. "תודה". צעד ראשון בדרך לנימוס. יפה. הוא מחכה שאת תדברי, ואת מהנהנת בסיפוק. הוא מחייך כמו ילד שקיבל ציון טוב במבחן.

"אני חושבת שאפשר לעבור לכיוון המיטה עכשיו", את מכוונת אותו למסדרון הנכון לחדר השינה שלך והוא עוצר בדלת, מסתכל לתוך החדר ושורק.

"מרשים", הוא מסתכל עליך בדאגה אחרי שהמילה נפלטת לו, אבל את מנפנפת יד אחת להראות שאת לא הולכת לעשות מזה עניין.

"תודה. אני מנסה". חדר השינה שלך באמת מרשים, כולו וילונות סגולים ושחורים, מיטה ענקית ואור עמום. את רואה אותו קולט את ארון הבגדים שלך, הסגור, ואת הארון בו את מחזיקה את הציוד האחר, שעומד פתוח ומציג לראווה את תכולתו. הוא משתנק, מחוויר קצת, הנשימה שלו מהירה ורדודה מהתרגשות וחשש. "תרגע. זה לא בשבילך". לא המצבטים, לא מבחר השוטים שלך, לא החגורות. "לא הכל, בכל מקרה. אולי חלק", את מתחילה עם הבסיס. "אני רוצה שתנסה להירגע. נשימות עמוקות". את שולפת צעיף משי שחור ומראה לו אותו. "אני הולכת לשים לך את זה על העיניים, אני רוצה שתתרכז רק בקול שלי. בסדר?". הוא מהסס לרגע ארוך, לא רוצה לתת לך לעשות לו את זה אבל סקרן בכל זאת, תוהה איך זה ירגיש. בסופו של דבר הוא מושך בכתפיו. "תשובה מילולית בבקשה".

"בסדר. אם את מתעקשת".

"אני אישה עקשנית, חמוד. תעלה על המיטה, על הברכיים". הוא מציית ואת כורעת מאחוריו וקושרת את הצעיף, לא חזק מדי אבל מספיק שהוא לא יראה כלום. "בסדר?"

הוא מהנהן, נזכר במה שאמרת ובולע רוק. "בסדר".

"טוב". את רוצה להגיד לו שאם הוא מרגיש שהוא נכנס לסרט רע ועומד לפצוח בהתקף חרדה שיגיד לך, אבל את לא רוצה להעלות את האפשרות הזו, ולא נראה לך שהוא יגיד לך ממילא. פשוט תצטרכי להיות קשובה אליו. "יופי". לכמעט חמש דקות את פשוט מתרכזת בלגעת בו, בדממה מוחלטת, מעבירה ידיים על הכתפיים שלו, החזה, הפנים, השיער, הזרועות, מרגילה אותו למגע. את מרגישה אותו מתחיל לאבד ריכוז אחרי בערך שתי דקות והידיים שלך נודדות נמוך יותר, משחקות עם הזקפה שלו דרך התחתונים. הוא מתקשח, נשען עליך, פותח רגליים כדי לתת לך לגעת יותר. "אוהב את זה, חמודי?"

"כן..." הוא נושם, מותח את המילה לשלוש הברות לפחות. את מחניקה צחקוק וממשיכה ללטף אותו, מדי פעם חוזרת למפשעה שלו כדי להשאיר אותו ממוקד. אחרי עוד כמה דקות אפילו זה לא מספיק. יש לו משך קשב של ילד בן ארבע, זה מתסכל אבל לא תתני לזה להפריע לכם. את עוזבת אותו, משאירה אותו כאי בודד על המיטה לבד. כמעט מיד הוא מתכווץ לתוך עצמו, נראה מודאג יותר, מפנה את הראש כדי לעקוב אחריך כשאת הולכת בחדר. את חוזרת אליו, נצמדת אליו מאחור, החזה שלך נצמד לגב שלו, הרגליים שלך פשוקות סביב שלו, ובלי אזהרה תופסת את שתי הפטמות שלו ומסובבת חזק. הוא צועק בלי מילים, תלונה לא רמה במיוחד שנמשכת בהתנשפות מלחששת. "כואב".

"אני יודעת", את מנשקת את הצוואר שלו, את הכתף, "אבל אתה יכול לסבול את זה, נכון? זה כואב טוב".

"לא באמת", דרך שיניים קפוצות - את עדיין צובטת אותו, אבל עכשיו הוא משתדל להיות הגבר החזק ולא להגיב.

"טוב, אז אני אפסיק", את משחררת אותו, מתרחקת עם ליטוף אחרון לגב שלו. "ננסה משהו אחר". את מזיזה אותו כך שתוכלי להוריד ממנו את התחתונים, ודוחפת אותו קדימה שוב, עד שהכתפיים שלו נחות על המיטה, מחזיקות את רוב המשקל שלו, והתחת שלו מתנוסס חשוף באוויר. הוא עדיין ורדרד מהמכות קודם, אבל לא קרוב אפילו למה שאת מתכננת להגיע אליו עוד מעט. הוא קובר את הפנים בכרית, שואף את הריח שלך שטבוע בה. "היית כבר עם גברים, נכון ילד? שמעתי עליך סיפורים". את מלטפת את הטוסיק החלק שלו והשרירים מתכווצים למגעך. "קיבלת פעם בתחת, חמודי?"

"לא", מעומעם כי הוא מדבר לתוך הכרית, "אני אקטיבי."

את מחניקה עוד צחוק, כי אקטיבי או לא, אין לו מושג כמה הוא יפה בתור סאב. את תוהה אם בא לך לצלם אותו ככה, קשור ומוצג לראווה, ומחליטה שכן אבל לא הלילה. "טוב, אז אני אהיה עדינה", את נוגעת בו, לאט ובזהירות, והוא נרתע.

"אני לא רוצה".

"חבל". הוא נרתע, כן, אבל הוא לא מנסה להתיישר, לא אומר שהוא רוצה ללכת. על החזה היית מוכנה להתפשר, אבל לא על זה. "תקבל בכל זאת. נרשם בפרוטוקול שאתה לא רוצה. זוכר מה אמרתי על להתווכח איתי על כל צעד?" הוא סתם מרגיש צורך להתעקש, לא להיכנע לך. בסוף זה יעבור לו, אבל עד אז... דווקא נחמד שהוא מתנגד קצת. זה נותן לך סיבה. את מפליקה לו והוא גונח. "חבל, עכשיו אני צריכה להעניש אותך", את מתה להעניש אותו, אבל הוא לא צריך לדעת את זה. שירגיש קצת רגשות אשמה, למה לא? שוט הרכיבה השחור שלך שורק באוויר ונוחת לידו, קרוב מספיק שהוא מרגיש משב רוח על הפנים. הוא מנסה לזוז הצידה, להתרחק מהסכנה. את מחזיקה אותו עם יד אחת על הקולר, מרתקת את הראש שלו למיטה, ובשניה מניפה את השוט. הוא נוחת בחבטה על התחת שלו ואת רואה פס ורוד מצטייר לו על העור בזמן שהוא נושך את השפתיים כדי לא לצעוק. "חמוד, תרגיש חופשי, בסדר? אם כואב לך תצעק. אף אחד לא ישמע חוץ ממני", ולך זה נשמע כמו מוצרט במיטבו.

הוא לא עונה, אבל השיניים שלו משתחררות. את מהנהנת לעצמך וממשיכה להצליף בו, מעלה סימנים על העור. הוא מנסה להתחמק ולא מצליח, משמיע קולות קטנים של כאב. חבטה מוצלחת במיוחד גורמת לו לשחרר יבבה אחת. את מפסיקה, מלטפת ומעסה לו את התחת, מרגישה את החום המוקרן ממנו. הוא רועד תחת ידך. את עוזבת את הקולר, הוא נשאר באותה תנוחה, לא מנסה לזוז. מבט זריז מתחת לגוף שלו מראה לך שהוא עדיין קשה כמו אבן, מרטיב את השמיכה בטיפות שקופות, מנסה לחכך את עצמו בבד. "אם תגמור לפני שאני אגיד שאתה יכול אני אדאג שלא תשב שבועיים", את אומרת בחביבות, והוא מנענע את הראש.

"אני חייב".

"לא אתה לא. תחזיק את זה". את לא מצפה שהוא יוכל, אבל אולי הוא יפתיע אותך. בינתיים, התחתונים שלך ספוגים ואת מורידה אותם, נהנית מהאוויר הקריר על עור חשוף. "נראה לי שמספיק לעכשיו, לא?" את מושיטה יד ומשחררת במשיכה את כיסוי העיניים. הריסים שלו רטובים, הוא ממצמץ באור הלא צפוי. את מנגבת לו את הלחי עם אצבע אחת. "עכשיו באמת תירגע", את נוטשת אותו לרגע והולכת בחזרה לארון. הוא עוקב אחריך בעיניו, והן נפערות כשאת מוציאה צנצנת של חומר סיכה ובאטפלאג כחול. הוא קטן - השני הכי קטן שיש לך, בקוטר של שתי אצבעות אולי, ועדיין כל השרירים של הקורבן שלך נקפצים והוא שוב מתחיל לדלג על נשימה פה ושם.

"לא, בבקשה-"

"אל תתחיל שוב להתווכח. אתה תקבל את זה ותאמין לי שתיהנה מזה." לפני שאת מתחילה עם זה את מניחה את שני הדברים על המיטה לידו ומוצאת זוג אזיקים נוסף ומוט מתכת. את מלטפת את הרגליים שלו בתנועות ארוכות ומרגישה את השרירים נרגעים בכל זאת. כשאת סוגרת את האזיקים סביב הקרסוליים שלו ומחברת את המוט בצורה שמכריחה אותו להחזיק את הרגליים פתוחות הוא מנסה למחות שוב. "עוד מילה אחת ואני סותמת לך את הפה, חמודי. מספיק. אתה מדבר יותר מדי". מעניין מתי פעם אחרונה אמרו לו את זה. בדרך כלל הוא זה שלא רוצה לדבר אלא רק לעשות. מכאן והלאה הוא רק יילחץ יותר עד שתעשי את זה, ואין סיבה להאריך בעינוי של ההמתנה. את ממקמת את עצמך בין הרגליים שלו, שמה על עצמך כפפה ועל הפלאג קונדום, למרות שהוא מחוטא, ומורחת הכל בכמות נדיבה של חומר סיכה. המטרה של השלב הזה היא דווקא לא להכאיב לו, לשם שינוי. את מתחילה עם היד, אצבע חלקלקה אחת בחריץ שלו. הוא מנסה להסתכל עליך, רועד כולו עדיין, ואת מניחה את היד הלא מכוסה שלך עד הגב שלו, מלטפת עיגולים קטנים, מעגנת אותו. "זה בסדר, פשוט תנשום. תירגע". לאט, את מכניסה אצבע אחת לחור שלו. הוא משתנק, מתכווץ, ואת חודרת עמוק יותר. "לא כל כך נורא, נכון?" נכנסת ויוצאת, דופקת אותו באצבע אחת, מרגישה את השרירים משתחררים ונפתחים אליך, מרגישה אותו מתחיל להירגע סוף סוף. את מחייכת ומוסיפה עוד אצבע והוא נוהם בחצי כאב, חצי רצון לעוד. ואז האצבע שלך מגיעה לנקודה מסויימת והוא כמעט עף מהמיטה, מקלל, מתחיל שוב לרעוד. את תוהה אם הוא יכול לגמור רק מזה, במצבו כרגע. "זו היתה הפרוסטטה שלך, תכיר", את צוחקת. הוא מוכן. את מוציאה את האצבעות והוא משחרר יללה חנוקה, שהופכת לרמה יותר כשאת דוחפת לתוכו את הפלאג. הוא נכנס בצורה חלקה, מתיישב בתוכו בצורה מושלמת. את דוחפת עד הסוף והוא שואף אוויר בחדות. את נותנת לו להתרגל לזה. "נו? סוף העולם?"

"ל-לא." הוא גונח. "אלוהים, את-"

"שש..." את זוחלת על המיטה עד הראש שלו ומתיישבת לפניו. על הפנים שלו יש מבט שברגע פואטי את מחליטה להגדיר כהתגלות דתית. מיכאלאנג'לו לא היה מסוגל לצייר כזו מושלמות. "לא לדבר. פשוט תזרום עם זה. תגיד, חמודי, אתה יודע לרדת לאישה?" הוא מסתכל בך ולשנייה כל העבודה עד עכשיו נעלמת, והשוויצר שעצבן אותך בחוסר הכבוד שלו חוזר.

"דה".

"דה זה לא מילה", את סוטרת לו, לא חזק אבל מספיק מהר כדי להפתיע אותו. הדבר האחרון שאת רוצה הוא לפגום בפנים שלו. "אתה יודע או לא?"

"תני לי לנסות ותראי", הוא מנסה, עדיין מתנגד, למרות הכל. עקשן.

"לא מגיע לך, אתה יודע. זה כבוד, לגעת בי. אני לא חושבת שתדע להעריך את זה", את מתרחקת ממנו, נשענת על הקיר בקצה המיטה, קרוב מספיק שהוא יכול להריח את הגירוי שלך אבל אין לו שום יכולת להתקרב עוד ולגעת. "נו טוב, אני איאלץ לטפל בעצמי. אחר כך אני אחליט אם מגיע לך לגמור. כרגע, לא נראה לי". הוא מפסיק לחייך, נאנק ומנסה שוב להתחכך בשמיכה שמתחתיו. "די עם זה או שאני ממשיכה איפה שהפסקתי עם השוט", את מבטיחה והוא קופא. יופי, לפחות משהו נטמע. את מושיטה יד, מעבירה אותה בשיער שלו, תופסת ומושכת ומסובבת עד שהוא מפנה את הראש. "אתה רוצה לגמור היום?"

"כ-כן", הוא ממלמל דרך שיניים חשוקות.

"אז תבקש".

"אני יכול לגמור, בבקשה?" בקשה מהירה מדי, ולא מה שרצית. את מושכת חזק יותר.

"תנסה שוב".

הוא פותח עיניים ואת רואה את ה"קליק" כשהוא מבין מה את רוצה. את משחררת את הראש שלו, והוא משפיל אותו, לא מסתכל לך בעיניים. כנוע, סוף סוף. "אני יכול לרדת לך, בבקשה? לגעת בך?"

"זה מה שאתה רוצה, חמוד? לטעום אותי?"

"בבקשה..." הוא מהנהן בתערובת של התלהבות וייאוש. נו, גם זו דרך להשיג צייתנות. את מתרצה ומתקרבת אליו שוב, דוחפת את עצמך לתוך הפרצוף שלו. הוא נרתע אבל לא יכול להתרחק, לא יכול לזוז יותר מדי בכלל. אחרי שניה של תנועה כדי להגיע לזווית נוחה, תורך להיאנח כשהוא מתחיל לעבוד. את פותחת את הרגליים, נותנת לו להתבטא, אבל זוכרת כל הזמן שהוא לא השולט כאן. שתי הידיים שלך נתפסות לו בשיער, מנווטות אותו כמו הגה, מושכות לכאן ולכאן. הוא חייב לזכור, כל הזמן, שהוא שלך ולשימושך.

"בלי תרגילים מיותרים, ילד", את מזהירה, ואז נותנת לעצמך ליהנות. הוא לא רע. לא אלוף העולם בליקוק, אבל הוא עושה את העבודה וממילא כבר היית על הגבול. לוקח בערך עוד שלוש דקות של עבודת לשון נמרצת לגרום לאורגזמה לגלוש דרכך בגלים, ואת עוצמת עיניים ורועדת סביב הראש שלו בעוד אורות לבנים מתפוצצים לך בתוך הראש. תחושת השליטה, פרץ הכוח המטורף, רק מחדדים את החוויה. את צונחת אחורה, מרוחה על הקיר, ומסתכלת עליו. הפה והסנטר שלו רטובים ממך, גם האף. הוא חסר נשימה, העיניים עצומות חזק. כשהוא פותח אותן וקולט שאת מסתכלת בו, הוא משפיל מבט שוב, לא מסתכל לך בעיניים. כנראה הוא באמת באמת רוצה שתתני לו לגמור. את מנקה לו את הפנים בשולי השמיכה. "לא רע".

"תודה", הוא ממלמל. את לוקחת עוד רגע להסדיר את הדופק שלך, ואז קמה, לא מראה לו שהרגליים שלך עוד לא לגמרי יציבות. בין הפלאג להסחת הדעת של המטלה האחרונה, את רואה שכבר לא עומד לו כל כך, אבל את זה אפשר לתקן. את מתמקמת מאחוריו, תופסת את הפלאג ומסובבת בלי אזהרה. הוא מיילל, קול גבוה יותר ממה שהיית מצפה ממנו. "פאק".

"כן, זה הרעיון הכללי", את מסכימה. התחת שלו עדיין אדום מקודם אבל הסימנים לא ישארו מעבר למחר ואת רוצה להשאיר לו משהו שיגרום לו לחשוב עליך גם מחרתיים. את אוספת אליך חזרה את השוט, ומנחיתה אותו שוב על העור הרגיש של אחורי הירכיים שלו. בלי לדבר את מפתחת סדר פעולות - חמש חבטות עם השוט, בערך חצי דקה של משחק עם הפלאג, סיבובים, דחיפות קטנות פנימה והחוצה, וחוזר חלילה. בסבב השלישי הוא כבר מייבב, מתחנן שתשחררי אותו ותתני לו בבקשה, בבקשה לגמור, מתייפח בין המילים. את מוותרת על צעד הביניים ופשוט ממשיכה להצליף בו עד שהוא כבר לא יכול ליצור מילים ברורות, ורק אז את מושיטה את היד הפנויה שלך בין הרגליים שלו. "עכשיו אתה יכול".

המילים ומגע קל שבקלים הם כל מה שנדרש. הוא צורח לתוך הכרית ואת מרגישה זרם לוהט של זרע מתפרץ ונשפך לך על היד וכולו רועד כאילו מחושמל. זה נמשך זמן ארוך משציפית, וכשכבר אין לו מה לפלוט הוא מתמוטט למזרן, רועד כמו עלה בסופה, בוכה לתוך הכרית. את די בטוחה שהוא לא שם לב שאת שם בכלל, וגם אם כן לא היה לו אכפת. הוא בהחלט לא שם לב כשאת משחררת לו את הידיים - זו רק תוספת כאב לתודעה שלו שכבר מוצפת עד לעומס יתר בתחושות. את נשכבת לידו, מפנה אותו אליך, מחבקת אותו, והוא מושך אותך אליו ומעביר את הפנים שלו מהכרית לחזה שלך, מרטיב אותך בדמעותיו, משחרר את כל מה שגרמת לו להרגיש ולחוות בשעה האחרונה. את מלטפת אותו, מרגיעה אותו, נותנת לו לזרום עם זה, ולו כבר אין אנרגיה לנסות לשלוט בזה.

את מגלה, שוב, שצדקת. הוא מעולם לא היה יפה יותר.

לוקח לו כמעט חצי שעה להרגע, ואז הוא שוכב מותש לחלוטין, זרוק על המיטה כמו סמרטוט סחוט. את נותנת לו לנוח, ממשיכה להחזיק אותו. אחרי כמה דקות, את קמה ומשחררת אותו גם מאזיקי הרגליים והמוט שהחזיק אותן פשוקות. את הקולר את משאירה בינתיים. אם את כבר על הרגליים את ניגשת למטבח ומוזגת שתי כוסות מים. במחשבה שניה, את מוסיפה גם שתי כוסיות וויסקי ומביאה הכל לחדר השינה.

"חמודי, אתה בהכרה?" התשובה בבירור שלילית. את מנערת אותו קלות והוא מנסה להתהפך ומתעורר בהעוויה של כאב.

"שיט. מה?". את מושיטה לו כוס מים, ורואה בדיוק את תהליך ההיזכרות, כשכל האירועים של הערב מחלחלים לתוך מוחו. הוא מאדים כולו וקובר את הפנים בספל, מרוקן אותו בשניות. את הוויסקי הוא מוריד בלגימה. גם את. את עייפה כמעט כמוהו. אם היית מעשנת, עכשיו היה הזמן המושלם לסיגריה שאחרי.

"בסדר?", את שואלת כשנראה שהוא יותר מפוקס על עצמו. הוא מהנהן, אבל בהיסוס.

"אני אחיה. אני חושב", הוא מנסה לקום ומצליח בניסיון שלישי. "פאק. מה עשית לי?"

"דברים שלא חלמת עליהם", את מחייכת, בטוחה שהוא לא באמת רוצה שתפרטי ותזכירי לו כרגע. העיניים שלו אומרות מספיק - הוא אהב את זה, למרות שאת עדיין בטוחה שהוא לעולם לא יבין באמת את הראש של משחקי השליטה. "לא סוף העולם, מה?"

"סוף העולם שמאלה", הוא מתקן בחצי חיוך. את תוקעת בו מבט והוא מסמיק שוב. "סליחה."

"זה בסדר. אז..." את מסתכלת בשעון שעל הקיר. את צריכה לקום לעבודה עוד שלוש שעות, ועוד לנקות כאן קודם ואת מותשת, אבל כל כך, כל כך מרוצה. "אני אזמין לך מונית?"

"אמ... כן", הוא נראה מופתע, מהוסס שוב, והפעם את מרשה לעצמך לשחרר צחוק קצר.

"לא חשבת שאתה נשאר כאן לישון, נכון?" את זה הוא עוד לא הרוויח, למרות שהוא עדיין נראה פגיע, כמעט שביר. חשפת אותו הערב, שברת אותו, אבל לא לגמרי ובטח שלא באופן קבוע. הוא יחזור לעצמו ברגע שהסימנים ייעלמו, אולי אפילו לפני. את מנשקת אותו על הלחי - הפעם הוא לא מפנה את הראש, לא דורש יותר משאת מוכנה לתת לו. ילד טוב.

"לא. מובן שלא", הוא ממהר להראות שהוא לא נפגע, למרות ששניכם יודעים שהוא כן. את מחייגת להזמין מונית והוא יושב על קצה המיטה ונראה קצת אבוד.

"חמש דקות", את מודיעה, והוא מהנהן, "כדאי שתתלבש".

"אה, כן", נתת לו הרבה חומר למחשבה, והוא כבר עסוק בלעכל אותו. הוא קם בכבדות, עושה שני צעדים ועוצר, יד אחת נשלחת אחורה לבחון את הנזק. "וואו. אאוץ'", הוא מנסה לחייך, לעשות מזה בדיחה, ואת מתקרבת אליו, סוגרת את המרחק שפתחת ברגע שקמת מהמיטה, ומושכת אותו אליך לחיבוק ארוך, מגונן ומרגיע. הוא נראה יציב יותר כשאת משחררת אותו.

"יהיה בסדר. זה עובר. מחר זה כבר יכאב פחות".

"כן". הוא פונה לסלון למצוא את הבגדים שלו, ואת בטוחה שאת לא אמורה לשמוע כשהוא לוחש לעצמו "חבל", אבל את שומעת בכל זאת ומשהו חמים ומאושר מתחיל לבעבע לך בבטן. את כבר הרבה פחות עייפה.

את מלווה אותו לדלת, שומרת מרחק, מפגינה גישה של מלכת קרח כדי שלא יחשוב את עצמו יותר מדי. נשיקה אחרונה - הפעם על השפתיים, אבל מתונה, בלי לשון, וקצרה מאוד, והוא הולך, משאיר אחריו בדירה ריח של אפטרשייב וסקס ודמעות. את מכבה את האורות, זורקת את השמיכה לכביסה ומחליפה סדין, וסוף סוף זוחלת למיטה, מרגישה כמו אחרי מסע כומתה. למרות זאת, את נרדמת מחייכת.

הוא עוד יחזור אליך, הילד החצוף שלך.