פיונה

עת קיץ היתה אז,
אל תיראי לזכור,
כל כך צעירה היית
ורכבת על סוס לבן,
דאית שמה ושמה
מול חשמלי רקיע השקיעה,
אמרי, הידעת אז את דרך
חזרתך, דרך אביונה נכנעת.
ההיה יומך בהיר?
ההיה אדונך שולט ברזיך כסיף בחרבו?
או עבר הוא על פתחך כהלך מאובק
ואז נמלכה לו דעתו להביסך,
להביאך בנחושתיים ואוזניו לא ישבעו
משמוע את תחינתך הנרפסת.
הידעת שריקת שוטו טרם חרץ בגווך?
אל תראי לזכור!
כה רכה היית בשנים ומחלפותייך בגוון
שטנים שחור.
הידעת אז כי תנוחי למרגלותיו ניגפת?
עקודה לפקודתו.
אמרי, חרופה מבוזה שלי.
ההיה אז יומך בהיר?