סדיסט
מאת Gia X
18 ביוני 2018
תמיד אתה אומר שאני סדיסטית. ותמיד אני עונה לך שכל אחד הוא סדיסט. זה רק עניין של זווית ראיה ונסיבות. ותמיד אתה מתווכח איתי.
אז הנה, ב'קשה.
המשוואה המוכרת:
כיסוי עיניים + ערום שלך + עמידה על הברכיים + ידיי המתעסקות בחבל שקושר את הזין שלך + חבל שקושר את הידיים שלך מאחורי גבך = זקפה.
והנה, כמעט כמו בפעם קודמת, אתה שומע את הדלת נפתחת וצעדים גבריים, איטיים, נשמעים בברור.
הוא נכנס לחדר.
אני מציגה אותך לאורח: "תכיר, אני אומרת לו - זה הסדיסט שלי". איכשהו הזקפה שלך נעלמת.
"הוא נראה לגמרי דומה לאיך שתיארת אותו" – אתה שומע את האורח וקולט שאתה היחיד בחדר שראייתו חסומה.
אני משחררת כמה בדיחות על אודות מצבך המביך ומפתחת עם האורח דיון נמרץ על אודות הציוד שלך: גודלו, צבעו ומרקמו. הוא הוזמן לגעת בך.
והוא נוגע.
אתה מרגיש את אצבעותיו המחוספסות על איברך, כמו שבודקים מרקם של בד או פרווה או כל סחורה אחרת.
אני מנהלת איתו שיחה שנשמעת כמו שיחת מכירה ועוד רגע אתה עובר בעלות בזכות רוך אשכיך. כבעלת עניין בעיסקה, אני חופנת אותם בחוזקה, "שוקלת" בכף ידי ומקפיצה קלות, מזמינה גם את האורח להרגיש בעצמו. הוא לא מהסס לרגע וכעת גם אצבעותיו ממששות אותך. הוא מצחקק קלות.
אני מבקשת ממנו שיסייע לי ואתה שומע אותי מתרחקת וחוזרת אחרי דקה.
אני דוחפת אותך קלות כלפי הרצפה וידי מלווה את עורפך עד למפגש של פניך עם הבלטות הקפואות. כעת שתי ידיי מרימות את עכוזך כלפי מעלה. שתי סטירות קלילות בצד הפנימי של הירכיים שלך ואתה מבין שאני רוצה שתפשק. כן, ככה, הפנים למטה והתחת למעלה. פעור. מול עיני גבר זר. הטובין המטלטלין שלך משתלשלים לך בין הרגליים.
,איך אני יכול לעזור לך?" – שואל האורח.
"תאסוף את אשכיו של הסדיסט היקר שלי בכף ידך, תמתח אותם לאחור כלפי מעלה בבקשה" – אני עונה.
"את בטוחה שזה הכרחי?" – אתה שואל.
"כן" – אני עונה בטון מבטל.
האורח מבצע את הוראתי, חופן אותך, מותח כלפי מעלה לאחור ואתה מרגיש את מגע העץ השנוא עליך כל כך ואותי נועלת את אשכיך בין שני מוטות האמבלר.
"נכון שהוא יפה?" – אני שואלת את האורח
מי? - שואל האורח . "הסדיסט שלך או האמבלר שתפוס עליו?
ומבלי להמתין לתשובה אני נעמדת על הברכיים לידך ולוחשת לך באוזן: "אתה יפה כל כך בעיני, סדיסט יקר שלי".
אני והאורח יוצאים מהחדר ואתה נשאר לבד. עירום. קשור. פעור ונעול בהאמבלר.
אבל מה שמציק לך יותר מכל – זאת הזקפה הארורה והמטורפת שלך והידיעה שיש חוט מקשר של נוזל שקוף ורירי המשתלשל מפתח איברך ועד לשלולית הקטנה על הרצפה.
כששוב אתה שומע את הצעדים שלי ושל האורח, אתה כבר די עייף מהעמידה הלא נוחה ואתה מוכן להשבע שעוד רגע אתה מקבל אנגינה דרך הרקטום הקפוא. הברכיים, הידיים, הגב מרגישים כמו העץ של האמבלר ואולי מזמן היית פשוט מפיל את עצמך על הצד, אילולא החשש הכבד שתנועה לא מחושבת, עלולה לגרום להאמבלר למתוח לך את האשכים קצת מעבר למה שאתה יוכל לשאת...
אתה מדמיין תסריט גרוע יותר ומנער את המחשבה מראשך.
אתה מחליט לסבול על הברכיים.
ידי עוברת ברכות לכל אורך גבך עד לישבנך, יורדת מטה אל בין רגליך וגורמת לך להזכר בחבל שקשרתי לאיברך עוד בתחילת "שלב ההוכחות".
החבל נמתח, איברך נמתח אחריו. זה כואב. מאוד. אבל איכשהו הכאב מציק לך הרבה יותר בבטן העלינה, בסרעפת. שם נוצר לו גוש עצום שחוסם לך את הנשימה. ולמרות שאתה לא מבצע פעלולים אקרובטיים, אתה מרגיש כמו אחרי ריצת מרתון, לכל הפחות.
אתה מרגיש את ידיי מתעסקות עם החבל ולבסוף ספק מסיק, ספק מנחש שקשרתי את החבל בקצהו השני, כמו שקושרים כלב כדי להגביל את תנועותיו. רק שכלבים לא קושרים מהזין. אותך – כן.
מעניין איך לפעמים השקט יכול להיות כל כך רועש.
אני מסתכלת עליך ורואה איך אתה זולג מהספייס לתוך עלבון.
עלבון צורב שמתעצם עם כל רגע שעובר.
אוקי, אתה קשור, עירום, חסר יכולת תנועה וגברבר שלא ראית מעולם צופה בך, ככל הנראה.
אתה שומע מעין רשרוש.
הוא מוכר לך, אלא שכעת אתה לא יודע לשייך אותו למעשה שיוצר אותו.
אתה שומע אותי ניגשת אליך.
"כעת תראה יקירי שגם אתה סדיסט, לא פחות ממני".
הצליל האחרון שאני מפיקה מגרוני מוחלף בשריקה המפלחת את האוויר
ושישה עשר קצוות של השוט האהוב עלי נוחתים על ישבנך המורם.
לזה לא ציפית.
אנקת כאב נקרעת מגרונך ואתה מתכווץ אינסטינקטיבית.
אתה עוד לא מספיק לעכל את ההצלפה הראשונה
וכבר שומע את השריקה באוויר המבשרת על השוט המתקרב שוב לבשרך.
ברגעים כאלה המוח שלך תמיד רץ מהר ממהירות האור.
לאן? לאן עוד יש לרדת?", אתה חושב, "ואיך בדיוק זה מוכיח שאני סאדיסט?" אתה שואל בקול רם.
ועוד לפני שההצלפה השניה נוחתת, אתה מנסה לרכך את המכה ומתכווץ קדימה.
האמבלר משחרר לך תזכורת איומה על כך שהוא עדיין שם
ואיברך שקשור בחבל, נמתח עוד, כאילו יש לאן ואילו החבל עצמו ננעץ עמוק יותר לתוך עורך.
אתה כמעט מצטער שניסית לברוח מהשוט, אלא שלפתע אתה שומע אנקת כאב גברית שנשמעה מספר צעדים ממך.
ההצלפה השלישית כבר נשמעת באוויר ובדרך אינסטינקטיבית אתה שוב מתכווץ קדימה.
שוב אתה שומע אנקת כאב גברית.
אני נעצרת.
מסירה ממך את כיסוי העיניים ולאחר דקה כשעיניך מתרגלות לאור,
אתה רואה בזווית העין את שמתרחש: בצידו השני של החדר, על הרצפה, יושב האורח. כעת גם הוא עירום.
ידיו קשורות מאחורי גבו, בדיוק כמו שלך.
רגליו קשורות במפשק והצד השני של החבל שמייסר אותך,
קשור באיברו, כך שבכל פעם שאתה מתכווץ בנסיון לברוח מכאב ההצלפה, החבל נמתח בין שניכם ומושך את איברו באותה המידה, כמו שהוא מושך אותך.
אתה מסובב את מבטך אלי ומחייך חיוך רחב.
אני חוזרת להצליף.
כעת אתה חונק את הכאב שלך ומקשיב קשב רב לזה של האורח.
אחרי העשירית אני מפסיקה.
מתקרבת אליך, - " עד כמה לספור, יקירי?"
"בואי נתחיל מעשרים" - אתה עונה לי.
"אתה רואה? - אמרתי לך שאתה סדיסט".
עד כה נותר בגדר תסריט דמיוני.
אז הנה, ב'קשה.
המשוואה המוכרת:
כיסוי עיניים + ערום שלך + עמידה על הברכיים + ידיי המתעסקות בחבל שקושר את הזין שלך + חבל שקושר את הידיים שלך מאחורי גבך = זקפה.
והנה, כמעט כמו בפעם קודמת, אתה שומע את הדלת נפתחת וצעדים גבריים, איטיים, נשמעים בברור.
הוא נכנס לחדר.
אני מציגה אותך לאורח: "תכיר, אני אומרת לו - זה הסדיסט שלי". איכשהו הזקפה שלך נעלמת.
"הוא נראה לגמרי דומה לאיך שתיארת אותו" – אתה שומע את האורח וקולט שאתה היחיד בחדר שראייתו חסומה.
אני משחררת כמה בדיחות על אודות מצבך המביך ומפתחת עם האורח דיון נמרץ על אודות הציוד שלך: גודלו, צבעו ומרקמו. הוא הוזמן לגעת בך.
והוא נוגע.
אתה מרגיש את אצבעותיו המחוספסות על איברך, כמו שבודקים מרקם של בד או פרווה או כל סחורה אחרת.
אני מנהלת איתו שיחה שנשמעת כמו שיחת מכירה ועוד רגע אתה עובר בעלות בזכות רוך אשכיך. כבעלת עניין בעיסקה, אני חופנת אותם בחוזקה, "שוקלת" בכף ידי ומקפיצה קלות, מזמינה גם את האורח להרגיש בעצמו. הוא לא מהסס לרגע וכעת גם אצבעותיו ממששות אותך. הוא מצחקק קלות.
אני מבקשת ממנו שיסייע לי ואתה שומע אותי מתרחקת וחוזרת אחרי דקה.
אני דוחפת אותך קלות כלפי הרצפה וידי מלווה את עורפך עד למפגש של פניך עם הבלטות הקפואות. כעת שתי ידיי מרימות את עכוזך כלפי מעלה. שתי סטירות קלילות בצד הפנימי של הירכיים שלך ואתה מבין שאני רוצה שתפשק. כן, ככה, הפנים למטה והתחת למעלה. פעור. מול עיני גבר זר. הטובין המטלטלין שלך משתלשלים לך בין הרגליים.
,איך אני יכול לעזור לך?" – שואל האורח.
"תאסוף את אשכיו של הסדיסט היקר שלי בכף ידך, תמתח אותם לאחור כלפי מעלה בבקשה" – אני עונה.
"את בטוחה שזה הכרחי?" – אתה שואל.
"כן" – אני עונה בטון מבטל.
האורח מבצע את הוראתי, חופן אותך, מותח כלפי מעלה לאחור ואתה מרגיש את מגע העץ השנוא עליך כל כך ואותי נועלת את אשכיך בין שני מוטות האמבלר.
"נכון שהוא יפה?" – אני שואלת את האורח
מי? - שואל האורח . "הסדיסט שלך או האמבלר שתפוס עליו?
ומבלי להמתין לתשובה אני נעמדת על הברכיים לידך ולוחשת לך באוזן: "אתה יפה כל כך בעיני, סדיסט יקר שלי".
אני והאורח יוצאים מהחדר ואתה נשאר לבד. עירום. קשור. פעור ונעול בהאמבלר.
אבל מה שמציק לך יותר מכל – זאת הזקפה הארורה והמטורפת שלך והידיעה שיש חוט מקשר של נוזל שקוף ורירי המשתלשל מפתח איברך ועד לשלולית הקטנה על הרצפה.
כששוב אתה שומע את הצעדים שלי ושל האורח, אתה כבר די עייף מהעמידה הלא נוחה ואתה מוכן להשבע שעוד רגע אתה מקבל אנגינה דרך הרקטום הקפוא. הברכיים, הידיים, הגב מרגישים כמו העץ של האמבלר ואולי מזמן היית פשוט מפיל את עצמך על הצד, אילולא החשש הכבד שתנועה לא מחושבת, עלולה לגרום להאמבלר למתוח לך את האשכים קצת מעבר למה שאתה יוכל לשאת...
אתה מדמיין תסריט גרוע יותר ומנער את המחשבה מראשך.
אתה מחליט לסבול על הברכיים.
ידי עוברת ברכות לכל אורך גבך עד לישבנך, יורדת מטה אל בין רגליך וגורמת לך להזכר בחבל שקשרתי לאיברך עוד בתחילת "שלב ההוכחות".
החבל נמתח, איברך נמתח אחריו. זה כואב. מאוד. אבל איכשהו הכאב מציק לך הרבה יותר בבטן העלינה, בסרעפת. שם נוצר לו גוש עצום שחוסם לך את הנשימה. ולמרות שאתה לא מבצע פעלולים אקרובטיים, אתה מרגיש כמו אחרי ריצת מרתון, לכל הפחות.
אתה מרגיש את ידיי מתעסקות עם החבל ולבסוף ספק מסיק, ספק מנחש שקשרתי את החבל בקצהו השני, כמו שקושרים כלב כדי להגביל את תנועותיו. רק שכלבים לא קושרים מהזין. אותך – כן.
מעניין איך לפעמים השקט יכול להיות כל כך רועש.
אני מסתכלת עליך ורואה איך אתה זולג מהספייס לתוך עלבון.
עלבון צורב שמתעצם עם כל רגע שעובר.
אוקי, אתה קשור, עירום, חסר יכולת תנועה וגברבר שלא ראית מעולם צופה בך, ככל הנראה.
אתה שומע מעין רשרוש.
הוא מוכר לך, אלא שכעת אתה לא יודע לשייך אותו למעשה שיוצר אותו.
אתה שומע אותי ניגשת אליך.
"כעת תראה יקירי שגם אתה סדיסט, לא פחות ממני".
הצליל האחרון שאני מפיקה מגרוני מוחלף בשריקה המפלחת את האוויר
ושישה עשר קצוות של השוט האהוב עלי נוחתים על ישבנך המורם.
לזה לא ציפית.
אנקת כאב נקרעת מגרונך ואתה מתכווץ אינסטינקטיבית.
אתה עוד לא מספיק לעכל את ההצלפה הראשונה
וכבר שומע את השריקה באוויר המבשרת על השוט המתקרב שוב לבשרך.
ברגעים כאלה המוח שלך תמיד רץ מהר ממהירות האור.
לאן? לאן עוד יש לרדת?", אתה חושב, "ואיך בדיוק זה מוכיח שאני סאדיסט?" אתה שואל בקול רם.
ועוד לפני שההצלפה השניה נוחתת, אתה מנסה לרכך את המכה ומתכווץ קדימה.
האמבלר משחרר לך תזכורת איומה על כך שהוא עדיין שם
ואיברך שקשור בחבל, נמתח עוד, כאילו יש לאן ואילו החבל עצמו ננעץ עמוק יותר לתוך עורך.
אתה כמעט מצטער שניסית לברוח מהשוט, אלא שלפתע אתה שומע אנקת כאב גברית שנשמעה מספר צעדים ממך.
ההצלפה השלישית כבר נשמעת באוויר ובדרך אינסטינקטיבית אתה שוב מתכווץ קדימה.
שוב אתה שומע אנקת כאב גברית.
אני נעצרת.
מסירה ממך את כיסוי העיניים ולאחר דקה כשעיניך מתרגלות לאור,
אתה רואה בזווית העין את שמתרחש: בצידו השני של החדר, על הרצפה, יושב האורח. כעת גם הוא עירום.
ידיו קשורות מאחורי גבו, בדיוק כמו שלך.
רגליו קשורות במפשק והצד השני של החבל שמייסר אותך,
קשור באיברו, כך שבכל פעם שאתה מתכווץ בנסיון לברוח מכאב ההצלפה, החבל נמתח בין שניכם ומושך את איברו באותה המידה, כמו שהוא מושך אותך.
אתה מסובב את מבטך אלי ומחייך חיוך רחב.
אני חוזרת להצליף.
כעת אתה חונק את הכאב שלך ומקשיב קשב רב לזה של האורח.
אחרי העשירית אני מפסיקה.
מתקרבת אליך, - " עד כמה לספור, יקירי?"
"בואי נתחיל מעשרים" - אתה עונה לי.
"אתה רואה? - אמרתי לך שאתה סדיסט".
עד כה נותר בגדר תסריט דמיוני.
