חינוך סובייטי

בשנת 1975 סיים אלכסנדר פ. את לימודיו בבית הספר לאמנויות סטרוגונוב הממוקם במוסקבה, ברית המועצות בדימוס. הוא כונה ״פסנתרן בחסד עליון״ וידיו עטו אצבעות ארוכות ודקות. כשנשאל יום אחד ע״י חברו לכיתה על היכולת המרהיבה שלו, ענה שהקרדיט הבלעדי שייך למורתו לפסנתר ולכינור, אולגה מ. ועווית קלה הורגשה בפניו כשהזכיר את שמה.

אולגה מ. היתה אישה מבוגרת, דקת מותן ונמוכת קומה, שלא בחלה באמצעים כשמדובר בחינוך. אם היה אלכסנדר מתחצף, מאחר, או טועה בתוו, הייתה מיד מורידה את סרגל המתכת הארוך על כפות ידיו. בשקט. כאילו היה זה מין אות מוסכם בינה לבינו. והוא קיבל זאת בעודו ממשיך לנגן ביד רועדת.

ברית המועצות התפרקה ב-25 לדצמבר, 1991. רבים איבדו את מקום עבודתם ונזרקו לדירות שותפים מטונפות ללא כל יכולת לעזוב. אלכסנדר היה אז בן 36. גובהו נישא ל-1.89 מטרים ועיניו האפורות שקעו תחת סימנים של עייפות ועצב.

ביום ב׳ בחודש פברואר הוא התייבש מול פקיד בלונדיני ובעצב רב שינה את שם משפחתו מ-פ. (מצד אביו) ל-ס. (מצד אמו ז״ל היהודיה, שנפטרה שנים קודם ממחלה ארורה) ועלה לארץ ישראל.

החיים בארץ הקודש הניבו פירות. הוא מצא עבודה באתר בנייה והצליח לשכור דירה קטנה בפריפריה, שבה היה לו מקרר משלו וטלוויזיה קטנה ועבה ששידרה תכנים בעברית הקשה.

כשחסך די כסף קנה אלכסנדר את הפסנתר הראשון שלו מאיזו מורה בת 80 שהלכה לעולמה. מייד הוא גזר פסים בתחתית של דף לבן עם מספר טלפון קווי וכתב ברוסית: ״לימודי פסנתר בהנחייתו של אלכסנדר ס., בוגר בית ספר לאומנויות ע״ש סטורגונוב - 30 שקלים לשעה״.

בחודש יוני שנת 2004, בוקר יום שבת, צלצל הטלפון הנייד על שידתו בעודו מעביר את זמנו במיטה הריקה. כהרגלו התיישב במהירות בגב זקוף וענה בקול מנומס. בצידו השני של הקו נשמע קול אישה כבת 50 דוברת רוסית. הוא הקשיב לכל מילה שנאמרה ולבסוף ניתק את השיחה באיחולי שבת שלום.

האישה ביקשה לבוא עם ביתה בת ה-16 לשיעור ניסיון אצל הפרופסור (כך כינו אותו תלמידיו), בטענה שהילדה זקוקה למעט חינוך ותרבות אירופאית, שכן היא שכחה לגמרי את הערכים התרבותיים של משפחתה. אלכסנדר נזכר מיד במטבייבה הרזה ובלימודיו הקפדניים במוסקבה. חינוך, הערך העליון בחברה - כך הייתה אומרת לתלמידיה.

בערב יום שני הגיעו לדירתו האם ובתה. אישה בלונדינית מטופחת עם עקבים דקים, ונערה שחורת שיער ועיניים שבגדיה היו קרועים כשל רוקיסטית קשוחה ועיפרון שחור מדגיש את מבטה המרוחק. אלכסנדר רתח מזעם. לבוא אליו, בלבוש כל-כך מרושל ולא מכובד, הנוער הישראלי החצוף, חסר הערכה לתרבות, לנימוס, לכבוד.

״160 ש״ח לשעה״, הוא אמר, ״זה התשלום שאני לוקח. יש לי שעה פנויה אחת בימי שישי מ-17:00 עד 18:00. הילדה לא יודעת דבר על פסנתר או על נגינה. איני מתחייב לזמנים, אבל נעשה את המיטב. ״

לשיעור הראשון איחרה הנערה ברבע שעה. היא זרקה את תיקה לצד הדלת והתיישבה על הספסל המרופד, אל מול פסנתר כנף בצבע חום. אלכסנדר הרים את התיק, הניח אותו על כיסא והתיישב לצידה. הוא בחן אותה היטב ונחר בבוז למראה המוזנח. אך הוא הופתע עד מאד כשהנערה הסיתה מבטה היישר אל שלו ובשקט הם בהו זה בזו במן כעס לא מוסבר. בסופו הוא אמר: ״עיניים לפסנתר, גב זקוף״.

היא זרקה לעברו קללה ברוסית. משהו שפל מאד, משהו רע. אלכסנדר התרומם בבת אחת וליבו הלם כאריה רעב בכלוב. גופו רעד מזעם, ועיניו פזלו לעבר מגירת ארון לא רחוקה.

״תתנצלי״, הוא אמר בקושי רב. הנערה גלגלה עיניים וסובבה אליו את גבה. הוא פסע מהר הלוך למגירה וחזור כשסרגל מתכת שארכו 30 ס״מ נעוץ בידו העדינה. הנפת הסרגל חתכה את האויר שעמד בחדר והשמיעה קול שריקה, שבסיומו צעקה קולנית נפלטה מפיה של אנה. היא הביטה בו בהלם ולא הוציאה מילה. הוא קפא במקום. עיניו לא זזו ממבטה. הוא לא הצטער. אנה המתינה דקה ארוכה לחרטה אך היא לא באה. גם בארבע השנים שהגיעו אחרי הערב ההוא, החרטה לא הגיעה לבקר.

גם כשלמדה להתלבש, לשבת בגב זקוף, ולנגן את סבסטיאן באך.

הוא תמיד רצה בה. פינטז עליה בבקרים ופרק על דמותה בלילות. וכל תשוקתו, אהבתו אולי, הייתה ככל שתהא, התפרצה במגע החד בין עור לבין מתכת. הוא ראה בה בת, מאהבת, תלמידה. או את עצמו. הוא הרשה לעצמו להעניש ולהרגיש כמו ילד בכיתה קרה, אי שם ברוסיה הרחוקה. תמיד בשקט ובהבנה. כך הם היו, שזורים זה בזה בכאב וריחוק סמכותי. אנה הייתה היחידה שלו, והוא היה המקום האפל שלה. הסוד האסור. הפנטזיה.

ב- 2.9.2018 הלך לעולמו פרופסור אלכסנדר ס. לוקמיה.

הסרגל נזרק יחד עם תכולתה של דירתו. ללא אישה וללא ילדים. לבד. ואני, הפסקתי לנגן בפני אנשים. רק מדי פעם, כשאין איש ויש פסנתר, אני מרשה לעצמי להניח יד אחת על הקלידים, את השנייה בתחתונים, ולזקוף את גבי לזכרו.