אחרי ארוחה די מפוצצת באיזשהו מקום נחמד היה קטע שהוא אמר לי לשכב על המיטה בתנוחה כזאת שהראש שלי בלט החוצה מהמיטה מוטה כלפי מטה וזיין לי את הגרון הזין שלו הצליח להכנס ממש עד הסוף ומעבר לזה וכל פעם הוא אומר 'תנשמי מהאף.

.. וזה כל כך לא זה. זה המחשבה מאחורי זה. המחשבה שממולו לא נמצאת אני. שפחה. כלבה. או חור. אלא אישיות מחוקה באיזשהו מקום. כאילו כל היחס שנמצא שם זה זלזול נטו. שום דבר מעבר. אפילו את הניצול הזה שלי כבר אין. סתם אובייקט שאין לו ממש חשיבות. ואני כל הזמן חושבת לעצמי...

לפעמים.. אני מפנטזת על שליטה בסיטואציות שהן יותר קשות לי מאשר בד"כ. לא אותה שליטה כשאני כולי מיוחמת ומורעבת לכאב והשפלות.. למשל כשלא נפגשים במשך זמן ואז הגוף והנפש מתחננים לחוש את השליטה.. אני מדברת על שליטה במצבים של לחץ. או – הרגע התעוררתי ואני האדם הכי פחות נחמד בעולם.

'לקקי' הוא אומר לי ודוחף את הראש שלי בין הרגליים. בפנים. עד שהלשון נתקעת על חור התחת שלו. 'לשון בפנים' ואני דוחפת את הלשון ומלקקת. האמת שאני די אוהבת את המקום הזה. חור התחת שלו. פעם ראשונה שליקקתי שם זה היה כי ביקשתי. יותר נכון ביקשתי והוא הרשה לי.

אני כל כך צריכה שישתמש בי. ממש להשתמש. ואיכשהו ברגעי האמת אני מאוד נבהלת מעצמי. ממה שאני רוצה או צריכה. בפנטזיה זה מאוד קל להתמודד. במחשבות הכל נראה כל כך דומה וכל כך אחרת ממה שזה באמת. וכל הזמן יש המון פחדים בראש.

לפעמים יש בתוכי תחושה כל כך חזקה של מועקה מועקה אמיתית. היא באה מפחד, מכמיהה, מרצון, מחרדה, ממיליון דברים ובעיקר מעיסוק אובססיבי בשליטה. כל הזמן זה במחשבות שלי. מדי פעם יש תחושה של "ניקיון" מזה. אבל זה תמיד חוזר אליי. בבום. וכשאני כבר מתעייפת מלחשוב על זה אני נהיית סיוט. לעצמי.