יש ימים שהמועקה מצטברת. גוש כבד שיושב בין הצלעות, על הסרעפת, במקום טוב באמצע בין הלב הגדוש והכליות המיוסרות. ימים שאי אפשר להסביר מה עקום בהם, למרות שברור שהם כאלה. עקומים. ימים מיוסרים. ימים שבאים אחרי לילה של התהפכות חסרת שקט במיטה. של מחשבות רדופות צללים. ימים של עצב.

בשניה שאני נכנס אל המטבחון שלנו כדי להכין לעצמי אספרסו, מצלצל הנייד. אני עונה ומתחיל בפעולות השיגרתיות של הכנת הקפה אבל שניה של חוסר תשומת לב והתעלמות מהעובדה שעדיין יש לחץ אדים גבוה במכשיר, גורמת להתפזרות של רסיסי קפה טחון על כל השיש והארונות- וגרוע מכך, על החלק התחתון של

זה התחיל בטיזינג שיגרתי בצ'ט. "בא לי למצוץ לך, לתת לך את המציצה של הלייף. חצי דקה ואתה גומר!" הצהירה. "יש רק בעיה אחת" כתבתי, "אני גומר נורא לאט ממציצות. חצי דקה לא תספיק לך". "עוד לא קיבלת מציצה ממני" התגרתה , "אצלי תגמור תוך חצי דקה- גג!".

ג'וניור קורא עתון. לא שפתאום זה מעניין אותו יותר מאשר הפליי סטיישן, אבל "המורה אמרה", אז הוא מסתתר מאחורי הגליון הרחב ומהמהם לעצמו. לפתע נשמעת השאלה מבעד הנייר- "אבא, מה זה השפלה?" אני כמעט נחנק באמצע לגימת הקפה.