אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

משרתם של הרבה כלבים - חלק ג' ואחרון

רצסיבי​(נשלט)
לפני 18 שנים • 11 ביולי 2006

משרתם של הרבה כלבים - חלק ג' ואחרון

רצסיבי​(נשלט) • 11 ביולי 2006


[[ לחלק א' - http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=15213 ]]

[[ לחלק ב' - http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=15267 ]]


בוקר, עוד יום חדש לפניי. כמה מהם כבר מחכים שאתחיל. בחיי, הם הופכים להיות דרשניים יותר ויותר עם הזמן. טוב, אני לא ממש מאשים אותם, גם אני הייתי נוהג ככה במקומם. אני קם מרביצתי וניגש אל הראשון שבחבורה, פוצח בריטואל הרגיל.

צהרים, וכמה כלבים אחר כך, השגרה שלי מופרעת.

אני מרגיש שהזרע עומד לצאת לו סוף סוף מהזין (לברדור זקן, איטי במיוחד). שנייה לפני היציאה מגיעות ההתכווצויות שמבשרות את בואה. כשאני מרגיש אותן, אני מתחיל להתכונן. אני לא אוהב לפספס את הביאה. אחרי ההשפרצה הראשונה, העוצמתית, מגיעות עוד כמה חלשות, ואז הזרם נפסק. אני מוצץ עוד כמה פעמים, מהדק שפתיים, כדי לוודא שכל הנוזל מתרוקן ממנו לתוך הפה שלי. כל הזמן הזה אני שרוע על הרצפה, בצמוד לכלב, ששוכב על צידו עם רגל אחת מפושקת למעלה, כדי לאפשר לי מקום.

כשאני מסיים, אני מתרומם על ארבע, מרוקן את הזרע מהפה לתוך ידיי, ומתחיל למרוח אותו על עצמי. תוך כדי מריחה אני מבחין באדון שלי מתבונן מרחוק, כשלידו עומדת חבורה של אנשים. מרוב ריכוז לא שמתי לב שהם נכנסו לחווה. אני לא צריך סימן ממנו כדי לדעת שאני אמור להמשיך כרגיל. אני עובר לכלב הבא.

החבורה מתקרבת אליי, עכשיו הם מתבוננים בי עושה את מלאכתי, היישר מעליי. כמה מהם מתכופפים כדי לראות ממש מקרוב. אני לא נותן לזה להפריע לי, מתרכז בשלי, גם כשאני מרגיש יד נשלחת אל גבי, ממששת את גושי הבוץ שדבוקים אליו. האדון שלי מסביר להם כל מיני דברים, אני לא ממש מקשיב, קולט רק קרעי משפטים. שיתעסקו במה שיירצו, לי יש את עיסוקיי שלי.

כשהוא גומר (קולי, סתמי למדי, אף פעם לא עושה בעיות), האדון שואל אותי איזה מספר זה היה להיום. אני צריך לשחזר בראש, אחת-עשרה, אני עונה לבסוף, ומתחיל להתמרח. אני קולט בזווית העין מבטים של גועל, אחד מהחבורה מפנה את הגב ומתרחק. האדון שלי מסביר להם - זה לא רק שלב מתקדם של ציות חסר עכבות, זה סוג של מטמורפוזה. אני שואל את עצמי על מה הוא מדבר בכלל, ומתחיל להתגרד עם הרגל. יש להם מנהגים לא רעים, לכלבים האלה, אני לא מוצא שום פסול בלאמץ חלק מהם.

מישהו שולף מצלמה ומצלם. בעקבותיו שולפים גם אחרים. אחד מהם גם מסריט את הסצנה בוידיאו. הכלבים חושפים שיניים בגלל הפלאש, זה מפריע לי לעבודה. כשאני מסיים עם מספר שתים-עשרה (מעורב, שחור, קטן וחמוד, אחד האהובים עליי), המסריט מקרב אלי את המיקרופון של מצלמת הוידיאו. אתה נהנה ממה שאתה עושה? הוא שואל, זה מגרה אותך? הפלאש המתמשך של המצלמה מציק לי בעיניים. אני חושף שיניים כמו כל החבר'ה האחרים, נוהם במתינות כדי לא להבהיל, ומתחמק ממנו.

ערב, המכסה מאחוריי, פרשיית האורחים האנושיים היא לא יותר מזיכרון עמום. מחר יום חדש לפניי.

***


שני כלבים חדשים הגיעו לחווה. האדון הביא אותם וקרא לי לקבל את פניהם. היום קל לי כבר יותר להתחבר איתם, אני מכיר בעל-פה את המנהגים. אני וכמה מהוותיקים הסתובבנו סביבם, נתנו להם לרחרח אותנו, כדי שירגישו בבית.

בהתחלה הטרידה אותי העובדה שהמכסה היומית תגדל מעכשיו, אבל הם נראים נחמדים, ואני יודע שאני אצליח להתמודד עם העומס, תמיד אני מסתדר בסוף, אז אין על מה להתעצבן. אני אחד מהוותיקים, מהמנוסים, אז זה מתפקידי ללמד אותם את כל מה שצריך, ומאחריות לא בורחים.

תתפלאו כמה שכלבים לומדים מהר. המעבר שהם עשו מכלבים חששניים וחשדנים לכלבים שדורשים את המציצה היומית שלהם, היה מהיר יותר מששיערתי. אני מניח שזה בגלל שהם ראו איך האחרים מתנהגים אליי. תוך כמה ימים הם הפכו ממי שעוקב אחר תנועותיי כדי ללמוד את טקסי המקום, למי שמכתיב את מעשיי, כמו כל אחד מהאחרים.

אבל אל תטעו. אני אמנם מדבר הרבה על דרישות והכתבות, אבל היחס של הלהקה כולה אליי הוא הוגן מאוד. זה נכון שהם רואים בי מישהו (או משהו, אני מקווה שלא משהו) שרק נועד לענג אותם, וכשהם לא מעונגים על ידי, הם לא מתביישים להראות לי את מורת רוחם מזה, ולדרוש את המגיע להם. וגם, כשיש תחרות על מקום או על אוכל, הם לא ממש סופרים אותי, אני בעיניהם בסוף הרשימה, נדחק אחורה בלי חשבון, ואמור להסתפק בשאריות. אבל, הם לא נותנים לי להרגיש כמו מישהו שנחות מהם, הם תמיד מקבלים אותי אל חיקם, וכשאני לא ממלא טוב את תפקידי (גם זה קורה לפעמים, אני לא מושלם), העונש שמגיע הוא תמיד סביר וענייני (נשיכות ידידותיות של אזהרה, לכל היותר).

***


אתמול בצהריים הגיע לחווה המחליף שלי, זה שהפך למשרתו האישי של האדון שלי. הוא קרא לי, התיישב לידי על הרצפה, ואז בישר לי שאדוני נהרג בתאונת דרכים. מסתבר שהאדון שלי הוריש למחליף את כל רכושו, כולל החווה. אהבת אמת, הוא קרא לזה, המחליף.

המחליף הודיע לי שבינתיים הוא לא מתכוון לעשות שום שינויים בחווה. יש מספיק כסף כדי להמשיך ולהאכיל את הכלבים, והאדון גם ביקש בצוואתו לשמור אותם בחווה, כמה זמן שאפשר. המחליף כמובן לא יצווה עלי לעשות שום דבר, אין לו שום עניין בלצוות על אחרים ואין לו שום עניין בי, אבל הוא היה מספיק נחמד כדי להודיע לי שלא משנה לו אם אני אמשיך לשרת את הכלבים, נוכחותי לא מפריעה לו, אבל הוא יסתדר גם בלעדיי. הוא רק ביקש שאודיע לו מה החלטתי מספיק זמן מראש, כדי שיוכל להתארגן.

שאלתי - האדון לא הוריש לי כלום? הוא לא. שאלתי - לא נזכרתי בכלל בצוואה? לא נזכרתי. חידדתי - הוא הזכיר את הכלבים בצוואה אבל לא אמר עליי אף מילה? נכון. ניסיתי שלא להיעלב, ניסיתי שלא לחשוב על כל הבלגן הזה, אבל לא הצלחתי, אז הלכתי להשלים את המכסה היומית.

היום בבוקר, מייד אחרי שלגמתי מים מהקערה (בלי ידיים, כמובן), החלטתי להחליט עד סוף היום. בינתיים לא שיניתי את שגרת היום הרגילה שלי, אבל גם לא חסמתי את המחשבות שעלו בי בעקבות המוות של אדוני והדברים שאמר לי המחליף. תוך כדי ביצוע המטלות, בחנתי אם ההרגשה שלי השתנתה, אבל לא. מצצתי כרגיל, זויינתי כרגיל, והציות נראה בדיוק אותו ציות.

כשהייתי קטן לקחו אותי לראות את ההצגה המפורסמת "משרתם של שני אדונים", שכמובן אין קשר ישיר בינה לבין יחסי שליטה, אבל בכל זאת מסופר בה על משרת בשם ארלקינו שנאלץ לתמרן בין שני אדוניו, בלי שהאחד ידע על השני, עד שהוא מסתבך, מבלבל ביניהם, כושל בתפקידו, והשניים מגלים את התרמית (אם כי, כדרכן של קומדיות דל-ארטה, הסוף טוב, האדונים מתגלים כאהוב ואהובה (בתחפושת לגבר) שחיפשו זה אחר זה ונפגשו בסוף בזכות ארלקינו, וארלקינו עצמו זוכה גם הוא לאהובה משלו).

באיזשהו שלב אני הרגשתי בעצמי כמשרתם של שני אדונים. מצד אחד - אני משרתו של האדון שלי, נותן הפקודות ומי שהביא אותי לחווה והניע את כל המנגנון היומיומי שלי, זה שבלעדיו לא היה קורה כלום, אבל הוא אינו מודע למה שאני עושה ביומיום, והוא כבר לא פוקד עלי שום דבר מזה שבועות. מצד שני - אני משרתם של הרבה כלבים, שהם אלה שדורשים ממני מדי יום את מנתם הקבועה, ואת צרכיהם בלבד אני מספק, לפחות באופן ישיר.

אבל עכשיו אני צריך להחליט בין השניים. אני כבר לא יכול לנהוג כארלקינו. מרגע שהאדון שלי מת, אין כבר שני כסאות לרקוד עליהם בו זמנית. אם הייתי משרתו של אדוני, אז הגיע הזמן לעזוב הכל וללכת, כי בלי שליט שיורה לי מה לעשות, אין שום טעם להמשיך. ואם הייתי משרתם של הרבה כלבים, אין שום סיבה שאפסיק לשרתם, רק בגלל שמי שהניע את התהליך הלך לעולמו.

במהלך כל היום הרהרתי בשאלה, ומצאתי לא מעט נימוקים, לכאן ולכאן. מכמה בחינות, האדון שלי הוא ה-א-ד-ו-ן פה. או היה האדון פה. ללא אדוני לא הייתי מגיע בכלל לחווה, והוא גם היחיד שפקד עלי לעשות את מה שאני עושה היום. יותר מזה, אם הוא היה פוקד עלי לעזוב את החווה ולשרת אותו שוב באופן ישיר, אני מניח שהייתי עושה את זה בלי היסוס. והכלבים, לעומתו, הם עצמם לא יזמו כלום. גם אם הייתי חי איתם שנה בחווה, הם לא היו דורשים שאני אשרת אותם, אלא היינו חיים זה לצד זה בניתוק יחסי. ואדון אמיתי הוא אדון שיוזם, לא כזה שזקוק שייזמו עבורו ואילו הוא רק נהנה מהיוזמה.

אבל זו לא כל התמונה. אולי הדברים האלה היו נכונים בעבר הרחוק, לפני כמה שבועות, אבל היום המציאות אחרת, ואולי מה שהיה פעם כבר לא רלוונטי יותר. מי שדורש ממני היום דרישות אלה הכלבים. אם אני לא אתן להם את המנה היומית שלהם, הם ידרשו אותה בכוח ובצורה מופגנת. כשבאחד הימים הרגשתי לא טוב והעדפתי לנמנם את כל שעות הבוקר, התגודדו סביבי מחצית מהכלבים, במעגל נהמות מתונות, חלקם עם קצה זין מבצבץ החוצה, והבהירו לי היטב שאם לא אתעשת זה עלול להיגמר לא טוב.

***


התעייפתי מלחשוב. פעם הייתי מסוגל להתחבט ביני לבין עצמי שעות, גם על סוגיות פעוטות. היום הסבלנות האינטלקטואלית שלי כמעט ולא קיימת. אז מה אם החלטתי להחליט עד סוף היום. עכשיו כבר אחר הצהריים ועדיין לא סיימתי את כל מה שהייתי צריך לעשות, ואני לא אוהב להיגרר עם זה לחושך. עדיף שאני אחליט כבר מחר, אחרי הרחצה השבועית שלי. אולי אז אני אהיה יותר צלול.

יומיים נוספים עברו, וכל השיקולים המעוקלים מתמוססים לי בראש. דמותו של האדון שלי דוהה מרגע לרגע. אני רואה מולי רק כלבים, רק שלושים ושניים אברים שזקוקים ליניקה. אני כבר לא בטוח על מה בדיוק הייתי אמור להחליט, ולמה. אני צריך למצוץ, לפשק רגליים, לנוח, להתרחץ פעם בשבעה ימים. יותר מזה כבר אין. מה שלא מוחשי, מול העיניים שלי, כמעט ולא קיים.

קשה לי כבר לזכור מתי ייגמר השבוע, מתי הרחצה הבאה. בהתחלה ספרתי כל יום עד שלושים וככה ידעתי מתי נגמר הסבב היומי, היום אני כבר פועל על אוטומט. אני מרגיש מתי סיימתי, אני לא צריך לחשב את זה. ומה עם המקלחת? מה זה חשוב. שיעברו עוד כמה ימים, ליתר בטחון, אני לא רוצה למהר עם זה מדי, לכלבים במילא לא איכפת אם אני מתרחץ או לא. האמת, גם לי לא.

עברו עוד לא מעט ימים. מי סופר. נדמה לי שראיתי את המחליף מביט מסביב, בודק אם הכל בסדר. לא ממש שמתי לב אליו. הכלבים דורשים, ואני מקיים, וכל זמן שאני מצליח לעמוד במשימה, כולנו מרוצים.
Artdeco
לפני 18 שנים • 12 ביולי 2006

ובכן...

Artdeco • 12 ביולי 2006
צליפה מדוייקת.

אהבתי את הסיפור שלך.
Mary Jane
לפני 18 שנים • 12 ביולי 2006

בהחלט

Mary Jane • 12 ביולי 2006
אהבתי.
רצסיבי​(נשלט)
לפני 18 שנים • 12 ביולי 2006

Re: ובכן...

רצסיבי​(נשלט) • 12 ביולי 2006
daffna כתב/ה:
צליפה מדוייקת.

אהבתי את הסיפור שלך.


לגבי הצליפה - קצת קשה לי עם הציות הפרימיטיבי שלו. ואני גם לא בטוח לגבי ההחלטה הסופית שלו. אבל כל עוד אני לא אהיה במצב הקיצוני שאליו הוא נקלע, אני לא אוכל להתיימר לדעת מה היא הדרך הנכונה.

לגבי השאר - תודה.
scarlettempress{L}
לפני 18 שנים • 13 ביולי 2006
scarlettempress{L} • 13 ביולי 2006
חזק.
Queencie​(שולטת)
לפני 18 שנים • 13 ביולי 2006
Queencie​(שולטת) • 13 ביולי 2006
מעורר מחשבה לגבי ההבדל בין התניה וציות שהופך לציות עיוור, שבו למעשה אין צורך בשליטה מתמשכת, ובין שליטה פעילה ורצופה....
ישר כח על הדמיון ועל התעוזה!!
רצסיבי​(נשלט)
לפני 18 שנים • 16 ביולי 2006
רצסיבי​(נשלט) • 16 ביולי 2006
scarlettempress כתב/ה:
חזק.


זה חוזק שבנוי על החולשה של הגיבור, זה מה שזה.
רצסיבי​(נשלט)
לפני 18 שנים • 16 ביולי 2006
רצסיבי​(נשלט) • 16 ביולי 2006
Queencie כתב/ה:
מעורר מחשבה לגבי ההבדל בין התניה וציות שהופך לציות עיוור, שבו למעשה אין צורך בשליטה מתמשכת, ובין שליטה פעילה ורצופה....
ישר כח על הדמיון ועל התעוזה!!


א. תודה קווינסי, על הביקורת.

ב. כן, זה היה חלק מהגרעין הקשה של הסיפור.
השאלה היותר ברורה היתה למי הגיבור ציית, לאדון ההוא או לכלבים ההם.
השאלה היותר מוסווית היתה מתי ציות בדס"מי מפסיק להיות ציות והופך להרגל / רפלקס מותנה, באופן כזה שהוא כבר לא ציות אמיתי.
מצד אחד ניתן לטעון שבלי שליט/ה עם יכולת שכלית מינימלית אין יחסי שליטה (ולכן לא ניתן להישלט ע"י חיות), ושהישלטות ע"י חיות היא "הישלטות עצמית" של הנשלט, וזה כבר הרי אוקסימורון (מי שנשלט ע"י עצמו הוא לא נשלט), ומצד שני אפשר לטעון שדי ברצון של הנשלט להישלט (ציות מודע ומוסכם) כדי שיהיו יחסי שליטה, מבלי שזהותם או יכולתם השכלית של השולט/ת תשנה משהו.
אני לא מתיימר להחזיק בפתרון מוחלט לשאלה הזו, רק הצפתי אותה בסיפור.

ג. אני אכן מתלבט אם לחדד בסיפור קצר (שיתפצל מהסיפור הזה) את העניין של "שליטה עצמית".
דנדיליון​(שולטת)
לפני 18 שנים • 16 ביולי 2006
דנדיליון​(שולטת) • 16 ביולי 2006
לדעתי הסיפור לא קשור לבדסמ. 'סצינת' ה-SM מהווה טריגר למה שטמון בדמות עליה אתה מספר ובאופן מסויים אותה סצינה (האדון, הכלבים, הציות) נותנת לגיטימציה לביטוי מה שנראה לי כהפרעה שלו.

הוא מסתפק בעצמו. הוא לא באמת זקוק לעולם שסביבו. לטעמי, הוא מתכנס בעצמו וחי במנותק לגמרי מהחברה. זה לא משנה שהוא מגיב לאנשים ולכלבים. הוא נתין בראש שלו. יש לו את מחשבותיו ואת שיגרת יומו ודי לו בזה.

מעבר לזאת, איזה יופי של כתיבה icon_smile.gif