על כבוד, גאווה ודעה קדומה בבדסמ – הצעה לדיון

על כבוד, גאווה ודעה קדומה בבדסמ – הצעה לדיון

shushu • 19 באוג׳ 2007

הטריגר הישיר לפוסט הזה הוא השרשור האחרון של צ'יטה: פניה לסאביות מקולרות – בעד ונגד. הטריגרים היותר ותיקים הם מלחמות הרפת לדורותיהן, מלחמות אתרי הבדסמ האלטרנטיביים למיניהם, ומעל הכל - הצורך הבלתי פוסק של דרי האתר הזה (או לפחות הפלספנים והמעורבים-יותר שביניהם) להביא לכינון מערכת חוקים תוך-כלובית מחייבת.

הצורך האמור שנוי, כשלעצמו, במחלוקת, אולם עניין זה סוטה מגבולותיה של רשימה זו. כאן בכוונתי לעסוק בשאלה - מה הבסיס שעליו תושתת מערכת כללים מחייבת שכזו, ככל שיש בה צורך.

לפי צ'יטה, ולא מעט מהוגי הדעות בשרשור ההוא, הבסיס עליו יש להשתית מערכת כללים בדסמית הינו- כבוד. הכבוד תחילה, ולאחריו יגיעו המוסר, הצדק, הזכויות והחירויות.

לכאורה, צ'יטה לא לבד, והוא אף נתלה באילנות גבוהים. מדינת ישראל חוקקה בשנת 1992 את "חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו", ובכך החלה (עאלק) המהפכה החוקתית המקדשת עקרונות-על בשיטת המשפט והממשל.

כולנו התרגלנו לדבר על כבוד-האדם כעל מושג מכונן, ממנו נגזרות זכויות הפרט והאזרח. השאלה היא, למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים כבוד.

על פי ד"ר אורית קמיר*, פמיניסטית מהסוג המעצבן ביותר (וגם אחד ההוגים החדים, החריפים והמקוריים ביותר שהוציאה הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית), הבעייה שלנו מתחילה בלשון. כשאנחנו אומרים "כבוד", אנחנו בעצם מתכוונים ל- 4 מושגים שונים – הדרת-כבוד (honor), הילת כבוד (glory), כבוד סגולי (dignity), כבוד-מחיה (respect).

התרבות הישראלית מורגלת למושגי כבוד מסוג של honor. זה הכבוד של ה"גבר", ש"לא רוצה לצאת פראייר", שיקרא אותך לדו-קרב סכינים אם תסתכל על האישה שלו, שירגיש מושפל אם תבקר אותו. היפוכו של הכבוד כאן הוא הקלון, ההשפלה, ומי שמוחל על כבודו – נתפס כחלש. "הדרת הכבוד הנשית" בעולם הזה מתיישבת עם התפיסה של "כבוד בת המלך פנימה", תפיסה לפיה המיניות הנשית צריכה לשמש את בעלה (כדת משה וישראל) בלבד, חלילה לאשה שתבגוד בבעלה, חלילה אף יותר אם תהיה סתם שרמוטה בלתי-חתינה, שמשתמשת במיניותה השכם והערב באופן "בלתי מכובד". כבוד מסוג הדרת כבוד הוא גם קבוצתי – אם מאן דהו פוגע בפרט מהקבוצה, תתייצב הקבוצה כולה כגוף אחד כנגד הפוגע – או קבוצתו – ותענישם בפגיעה שכנגד, וחוזר חלילה. אמירות כגון "מי שרודף אחר כבוד – הכבוד בורח ממנו", "כבודו במקומו מונח", משקפות יפה את ההיבט המסורתי-יהודי לפיו כבוד משמעו "הדרת כבוד".

המונח "dignity" – כבוד סגולי, קוראת לו קמיר – מבטא את הערך המודרני של "כל בני האדם נולדים חופשיים ושווים זה לזה בכבוד האדם ובזכויות". זהו הכבוד האנושי הבסיסי, המשותף לכל בני האדם, גדולים כקטנים, נכבדים ושפלים, אדונים ועבדים. זהו הכבוד אליו מתייחס חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תרבות הנגזרת מערך הכבוד הסגולי היא תרבות זכויות, הקובעת אמנם זכויות מינימאליות בלבד, אך מגדירה אותן כמוחלטות. זאת בשונה מתרבות הדרת כבוד, שהיא תרבות חובות.

"הכבוד הסגולי" הוא מונח משפטי-מוסרי. לפיכך יש למלא אותו בתוכן של זכויות יסוד: חיים, תזונה נאותה, מחסה, חירות משעבוד, חרדה או כאב לא הכרחיים; זכויות שליטה בגוף ובחירה אם וכיצד לממש נטיות מיניות; זכויות של חופש תנועה, אוטונומיה וחופש ביטוי הנחוצים להגדרה עצמית, זכויות לחופש מגע עם בני אדם אחרים, לחופש פולחן דתי או הימנעות ממנו.

פגיעה בכבודו הסגולי של הפרט היא גם פגיעה בכבוד האנושי הסגולי בכלל. לכן, כל אדם חייב למנוע ולהפסיק פגיעות בכבודו הסגולי של כל אדם אחר.

במונח "כבוד מחיה" – respect - הכוונה היא לתנאים שכל פרט סבור שנחוצים לו לשם מימושו העצמי המירבי הן כפרט והן כחבר בקבוצות השתייכות שונות. כבוד מחיה, מחייב, לכן, יחס סבלני ומקבל בין אדם לחברו; הכרה בזולת כמות שהוא; התחשבות בו כפי צרכיו; קבלתו העמוקה, על שונותו ומאפייניו הייחודיים, מתוך חמלה ומיעוט שיפוטיות.

כלומר: אם הכבוד הסגולי הוא הרצפה, הרי שכבוד המחיה הוא נדבך נוסף וחשוב בחברה רב-תרבותית וסובלנית, שמעוניינת להעניק זכות הגדרה עצמית לכל חבר בה באשר הוא, על כל "סטיותיו" ונטיותיו, תוך הכוונתו למימוש מירב הפוטנציאל האנושי שלו.

בעוד שבמדינה המודרנית עבר השיח זה מכבר מתרבות הדרת הכבוד לתרבות הכבוד הסגולי, הנה מכל שרשור ממוצע בכלוב די ברור, כבר בעמוד השני, על איזו מההגדרות עומדת המחשבה המקומית הנפוצה. בין אם מדובר באבירים, במוהיקנים או ברפתניות, הדיבור הוא כולו מהסוג של "הדרת הכבוד". המושגים החוזרים של פגיעה באגו, תחושת עלבון, נחיתות כבוד, שתו לי ואכלו לי, והיחס הנלווה אל סאביות, אל עבדים, אל חברים – כאל "רכוש" וקניין – מאפיינים חברה (פרימיטיבית כמדומתני, יותר מאשר פוסט-מודרנית) של ערכי כבוד שבטיים.

אכן, ישראלים אנו; ואפילו יהודים ברובנו. וככאלה, ברור לנו היטב מהו "כבוד", מהי בושה, מדוע אסור לנו בשום פנים להתנצל אם פגענו, מדוע קרבות תרנגולים או חתולות שווים הרבה יותר, במטבע הקשיח של הרייטינג, מסתם החלפת דעות פלורליסטית ומשמימה.

הייתי רוצה להציע כנקודה למחשבה, את הרעיון המהפכני הבא: בשיח הבדסמיסטי, שאמור להיות אמון על חירויות הפרט וחופש הסטיה, ראוי היה להשתמש במונחי כבוד מהסוג השלישי – כבוד המחיה, הריספקט. אותו כבוד לכל הגדרה עצמית באשר היא, לשונה, לחריג, למימוש ולפנטזיה.

אמנם, ייתכן שלא יהיה מנוס מלעבור שלב-ביניים של "כבוד סגולי", על מנת שלא לבצע קפיצה מחשבתית קשה מדי. אבל אף אם לא קלה היא לא קלה דרכנו, ואף אם התוצאה תהיה, לפחות בהתחלה, מהממת קמעה בשלוותה, הנה יש סיכוי לא קטן שזה עוד ימצא חן בעינינו, שיגור זאב עם כבש, ונמר-חברבורות - ירבץ עם גדי בחלב אמו.

התחלתי ולכן אסיים בשרשור הסאביות המקולרות. ראשית יש לקעקע מהיסוד את הקבעון המחשבתי לפיו פניה לאשה "של מישהו" מהווה פחיתות כבוד וקלון לבעלים של אותה אשה-רכוש. זהו קשקוש בלבוש מימי האדם הקדמון, מימי כל דאלים - גבר. נותר לבדוק אם פניה כאמור מהווה פגיעה בכבוד שלה-עצמה, בגרעין הקשה והסגולי של כבודה. כאן יש לבדוק כל פניה לגופה. במישור השלישי של הכבוד ראוי להתייחס בהעדר שיפוטיות לסטיות ולשונות של האחר, ולהבין, שגם אם מאן-דהו תופס את זוגיותו כערך עליון ומקודש, יותר מהחיים עצמם, הרי שלצד שלישי, מוזר ככל שיהיה, יש את כל הזכות שבעולם להגדיר את הזוגיות שלו, או זוגיות בכלל, כפוליגמית או כפתוחה או פשוט כבלתי-מקודשת. לא כל הנוצץ הוא זהב, ולא כל הבדסמ הוא קדוש.


-----

* א' קמיר "שאלה של כבוד: ישראליות וכבוד האדם" הוצ' כרמל 2004; וראו גם - http://www.notes.co.il/orit/4712.asp?p=0

לא סתם עוד עבד • 19 באוג׳ 2007

שושו, אין זיון הלילה, אה?

shushu • 19 באוג׳ 2007

לסע"ע, זה היה לא מכובד בעליל.





הלילה עוד צעיר.

לא סתם עוד עבד • 19 באוג׳ 2007

זה אולי לא מכובד, אבל השרשור עוסק גם בדעה קדומה, לא?

מפרגן לך, בייב }{

red-cell​(מזוכיסט) • 20 באוג׳ 2007

כל הדיון ההוא היה מפוספס וחסר טעם.

כל מה שכתבת שושו הוא נכון אבל, בדס"מ סוטה מהנורמה המקובלת ובבדס"מ יש זרם שבו "בעלות" ו"רכוש" כן קיימים גם אם ברמה משפטית וחוקית זה לא קיים. נכון שזה לא עבדות של ממש אלא יותר "תחושה" של עבדות שאפשר תמיד לצאת ממנה, זה לא אומר שה לא קיים וזה לא אומר שלא צריך לכבד את זה או לזלזל בזה.
בשרשור ההוא היה המון זלזול וחוסר נימוס אחד לשני בגלל שתי אסכולות מנוגדות ששתיהן לגיטימיות. חבל שאף צד לא מקבל את הצד השני ומכבד אותו במקום להתנצח ע"ג מאות עמודים במעגלים אין סופיים.
צריך להציג את כל הקשת וכל אחד יבחר מה שנוח ומתאים לו, במיוחד בקהילה קטנה כמו שלנו שמאגדת בתוכה את כל הקשת הזאת.


אני בכלל לא חושב שמדובר פה על כבוד, אני הייתי משנה את זה לנימוס, תרבות של דיבור, שיח ודיון.
תרבות של דיון זה לא רק לא לקלל אחד את השני אלא לקרא היטב מה כתב אדם זה או אחר ולהתייחס לדבריו כמכלול ולהוציא ממנו את העיקר ולא לשלוף את הטפל ולפתח ממנו מלחמת עולם.
תרבות הדיון היא לדבוק בנושא השרשור ולא ללכת למקומות לא קשורים ולפסים אישיים.
נימוס הוא לכבד דעות של אחרים, לא חייבים להסכים, לא לזלזל, ולפנות בדרך מכובדת אחד לשני.

aka BODYGUARD • 20 באוג׳ 2007

מלכודת דבש פשוטה שושו, אבל תפסתי כיסא טוב למעלה, כך שאם ארדם הנחירות

שלי לא יעירו אף אחד ואחת...

נא להגדיר מי יכול לתת תשובה, כמה ציטוטים מותר לו לעשות, לחייב את המגיב בציון

ביבליוגרפיה מלאה וכמובן מבחן מקדים הכולל דיקלום בע''פ של דיני העונשין, דיני תעבורה

ומינימום 10 אמונות תפלות (לא כולל חתולים שחורים..סעמק, זואופיליה היא גבול!)

בהצלחה ! ! !

nerissa​(אחרת) • 20 באוג׳ 2007

אני לא מכירה את קמיר ואת דעותיה. אני רק יודעת שאני לא ממש מסכימה עם ההגדרות או התרגומים שלה לסוגי הכבוד על פי השפה האנגלית. (יהיה מעניין לקרוא אותה מסבירה "כבוד" בסינית למשל. יש להם כמה עשרות מילים המתארות את זה..)

אבל אם נתמקד במה שהבאת מהשפה האנגלית, מה שלדעתי קשור לפוסט של צ'יטה ולכל הבלגן שהיה סביב סוויטסלייב והצל שלה, קשור לשתי מילים של כבוד: dignity ו-respect.

dignity בשבילי זה כבוד עצמי. הערכה עצמית בסיסית. את זה איבדה סוויטסלייב בקשר הזה וזה לדעתי האישית בא לידי ביטוי בכל הבלגן הזה. dignity הוא מה שחייב להיות לכל אדם בכלל ולכל שפחה בפרט כדי שלא תלך לאיבוד בקשר מתעלל ותישאר אנושית. אישה בפני עצמה. אדם חושב ועצמאי.

respect זה הכבוד הבסיסי שאתה רוכש לאדם אחר. את זה איבד קודם כל ה"מאסטר" שלה כלפיה וכלפי הסביבה וה"מטרות" שלו, אולי בתקווה למצוא עוד מישהי נטולת dignity לשעשועיו.
את זה לא מפגינים אותם שולטים מהוללים כשהם לא נותנים לבת זוגם את הכבוד המינימלי שתוכל להתמודד עם עלוקות כאלה.

dignity יגן על כל "רכוש" של כל דום כאן וטוב יעשו כל המאסטרים הנכבדים אם יתנו קצת respect למי שאיתן שהיא תדע לדחות כל הטרדה כמו של "האקל וג'קל" ואם תתקל בקשיים, תפנה אליהם.

huan • 20 באוג׳ 2007

שושו...יפה דיברת על הכבוד הסגולי המהווה את הבסיס לכל שאר סוגי הכבוד. הבעיה אינה בrespect הבעיה בכלוב נעוצה באותו כבוד סגולי בסיסי שכל אחד מכניס לשם את הדברים שהוא רוצה ובוחר לישם גם כללים אילו באופן סלקטיבי.
הרספקט בא רק לאחר שהכבוד הסגולי ברור שכן לתת רספקט למישהו שאינו דוגל כלל בכבוד הסגולי הבסיסי לפי ראייתי הוא אבסורדי שכן במקרה זה מעלים על מזבח הרב תרבותיות והפוסט מודרניזם את האנשים עצמם
זאב לא יגור עם כבש ונמר לא ירבץ עם גדי שכן ההבנה שלהם לגבי מהו כבוד סגולי היא שונה ולכן גם רספקט לא יהיה בינהם - הגדרה עצמית ניתן לתת רק עם כולם מסכימיפ עם המסגרת בתוכה הגדרה עצמית זו ניתנת - מסגרת הכבוד הסגולי.

מעבר לזה ההנחה שלך בדבר זה שהבדסמ מושתת על ערכים כמו חופש הסטייה וחופש בכלל טובים רק בתאוריה. בתכלס הבדסמ מורכב ברובו מאותם ישראלים פרימטביים על הכבוד השבתי שלהם - לדבר עם כבוד סגולי,רספקט והערכים המופשטים המרכיבים אותם עם אנשים שצועקים שפגעו להם באגו היקר והפגיע שלהם - אנשים שאותם ערכים מופשטים טובים להם רק כאשר הם משרתים את האגו.

כתבתי כבר יותר מפעם אחת על השבטיות הפושע בבדסמ הישראלי - כאשר בעיה זו תפתר יחד עם התפיסה שאיפשרה עם קיומה גם חזון אחרית הימים של כבוד סגולי ורספקט לא יראה רחוק כל כך.

Re: על כבוד, גאווה ודעה קדומה בבדסמ – הצעה לדיון

רפאל • 20 באוג׳ 2007

אני חושב שהשיח הבי די אס אמי מקיף את כל סוגי הכבוד. אבל את צודקת כאשר את מעבירה את תשומת הלב למושג ה-respect, בעקבות סוג של שרשורים שהתנהלו פה לאחרונה.

אני חושב שהבעיה העיקרית שעלתה מתוך אותם שרשורים קשורה בשימוש הציני שאנשים עושים באותו מושג של כבוד. בעוד ובמקור הוא קשור בעמדה ליבראלית שמבקשת להרחיב את תחום האוטונומיה של הפרט עד כמה שאפשר, ולשאוף למינימום של חוקיים כללים שמתערבים בחייו של הפרט; הרי שהשימוש הציני שאנשים עשו במושג הכבוד בא להשיג בדיוק את ההפך.

לפעמים אנשים מנסים להעביר פה כל מיני חקיקות מוזרות. מאחר שאותה אסטרטגיה שבה אדם מציג את עצמו כנביא של אלוהים, כחכם החכמים, או כמומחה לבי די אס אמ אינה ממסייעת לקידום החקיקה, אלא שהיא מציגה את אותם אנשים כמגלומנים, חוצפנים, גאוותנים ויהירים; הרי שהם פונים לאסטרטגיה אחרת. הם מציגים את עצמם כקורבנות פגועים ונעלבים, ובשם ה"כבוד" וה"התחשבות" הם דורשים מכולם להתנהג כרצונם.

לא מדובר באנשים שהתערבו בחיים שלהם, ומנעו מהם לממש את עצמם באופן פרטי. אלא באנשים שלא די להם במימוש הפרטי שהתאפשר להם, ורוצים שהחברה כולה תתיישר לפי הקו שלהם. למשל: אנשים שלא די להם שהם יכולים לחתום על איזה "חוזה" זוגיות בדסמ"י שהם רק רוצים, אלא שבמובנים שונים הם רוצים שהחברה כולה תהיה כפופה לאותו חוזה. וכאשר יש מי שאינו רוצה להכפיף את עצמו לאותו סוג של חוזה מבחוץ - הם נעלבים, ומתבכיינים, ובאופן ציני אומרים שלא "מכבדים" אותם.

קיים הבדל עקרוני בין התביעה שהחברה תאפשר לי לחיות כטוב בעיני, לבין התביעה שהחברה תאמץ את דרך החיים שלי ותעשה ממנה חוק כללי. למעשה, היכולת שלנו לקיים חברה הטרוגנית ומגוונת מבוססות בדיוק על כך שאיננו מתפתים כל הזמן לנסח חוקים כללים ומגבילים. השימוש הציני במושגים של כבוד וסובלנות, מייצר את העמדות הכי-לא-סובלניות שיש.

דבר זה ניכר גם במה שנקרא בשם תרבות דיון. לא אחת הדבר שדופק דיונים אינו רק אנשים גסים ותוקפנים, שמשתמשים בטיעונים לגופו של אדם. אלא גם אנשים שהתחביב שלהם הוא העלבות והתקרבנות, ומגיבים לטיעונים שהיו לגופו של עניין, כאילו היו לגופו של אדם, ולא בוחלים בשום מניפולציה רגשית.

שושו יקירתי,

JabberwockY​(שולט) • 20 באוג׳ 2007

למה, בעצם?

אם הבנתי את טענתך לאשורה ('צטער. אנ'לא משפטן), את מציעה לאנשים - ובהנחה שבכלל דרושה מערכת חוקים - להתנהג לפי אמות המוסר שאת (וגם אני, מודה) מוצאת ראויות, מתוך הנחה שמדובר באנשים המכבדים את "חוק יסוד:" וגו', ושמתוך כך אמורים להתנהג בריספקט לשאר הסוטים; שהרי זה מה שמאחד אותנו כאן, הסטייה.

"... שמתוך כך אמורים ...." כתבתי.

אמורים?

למה?

אם אנשים הם שבטיים, אם הם מרגישים שפגעו בהם-זלזלו בהם-ניסו לגנוב להם את אשת המחמד שלהם-פגעו בכבודם כפי ש*הם* רואים אותו, אז איפה הבעיה? הם מבטאים את מאוויהם הפנימיים ומותר להם, ואפילו טוב שכך. ככה נכון להם.

מה היית רוצה? חברה סטרילית שבה כולם מנסים להתאים לאיזו נורמה נעימה לעין, מתוך מאמץ להיות מי שהם לא? למה? אם עושה למאן דהוא נעים בבטן כשהוא משמיץ לעילא ובשפת ביבים את מאן דמישהו אחר שפגע בכבודו - שיבושם לו, אני אומר. הוא מאדיר עצמו בפני אנשים כמותו ומכשיל את עצמו בפני אנשים כמותך ובכל מקרה הוא מביע את השקפת עולמו האישית, וטוב שכך. ככה הסלקציה עובדת הכי טוב ומתאימה מין למינו, ככה הפורום ימשיך לייצג את האוכלוסייה שהוא מתיימר לייצג. וככה השרשורים הפלורליסטיים מסוג זה יקבלו משנה תוקף לאיכותם*.

חוששתני שטענותייך אינן כלפי השפה או סוג הכבוד, אלא בעצם כלפי האנשים שמאחורי אלו. וטענה זו, לדעתי הענוה ביותר, היא טענה נטולת כבוד בדיוק מהסוג עליו את מדברת, הריספקט (ציטוט: "זהו קשקוש בלבוש מימי האדם הקדמון". לא. זה אולי קשקוש בשבילך, אבל לא בשביל מישהו אחר; בשבילו זה באמת קלון. כבדי את זה.)

את מבקשת שכולנו נדור בכפיפה אחת, שזאבים יסבנו לכבשים את הגב, שנמרים יגרדו לגדיים בדיוק שם מאחורי האוזן, איפה שנעים. זאבים וכבשים וגדיים ונמרים אמורים בכלל לגור ביחד? ועוד בלי לריב? זה הגיוני? רק לי זה נשמע סיזיפי לדחוף אותם בכוח לאותו חדר ולצפות שישבו למשחק נעים של שח על כוסית קוניאק?

אף אחד לא מכריח אף אחד אחר לקרוא משהו. זה החלק של החירות בחוק היסוד נקודותיים. ואולי מערכת חוקים כלובית כוללת (ואפילו אם היא עוסקת אך ורק בהגבלת צורת הביטוי, בכלל בלי להתעסק בתוכן) תגביל בדיוק את החירות הזו? לא יודע. אני אוהב שיש פה מקום לכל הדעות (כמעט; מתגעגעים אלייך פגוש) בכל הז'רגונים האפשריים בערך - משפת ביבים והשמצות אישיות לשפה משפטית נקיה ומהוגנת.



*על-אף יבשושיותם המקומית, יש להתקומם. לא הוזכרה פה המילה "זין" או "כוס" אפילו פעם אחת!!