זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
31 באוג׳ 2007
שיעור 2: רחמים וסליחותשיעור 2: רחמים וסליחות
כרגיל, כל תרגיל נפתח בטקסט מנחה. טריגר. מצ"ב הטקסט שסרקתי עבורכם מתוך: רוברט מ. פירסינג. "זן ואומנות אחזקת האופנוע". 1978. 
קריאה: קרא את הטקסט מספר פעמים ותן דעתך על הקשר בינו לבין השיעור הקודם. כתיבה: באווירת חודש אלול כתוב חיבור בן 500 מילים (אני סופרת!) בנושא רחמים וסליחות, לפי ההנחיות הבאות: 1. סמן משפט מפתח בטקסט, והשתמש בו בחיבורך. 2. בחר חפץ אישי, בעל משמעות לגביך. תן לו שם זמני. מבלי לומר במפורש מהו החפץ - תאר לנו אותו בפרוטרוט מבחינת צורתו הפיזית, שימושו, והקשר הרגשי שלך אליו. במשפט האחרון תוכל לקרוא לחפץ בשמו האמיתי. 3. נושא החיבור איננו החפץ שבחרת – כי אם (חודש) הרחמים והסליחות. (זו גם איננה הכותרת! תן כותרת מקורית!). כתוב כך שנושא החיבור ותיאורך את החפץ ישתלבו וישתקפו זה בזה. לוח הודעות מִנהלה: 1. משתתפים חדשים מוזמנים. 2. משתתפים קודמים מחוייבים בהגשת שיעורי הבית הקודמים (אלא אם קבלו פטור). 3. מועד אחרון לפרסום בפורום: 6.9.07 4. רק חיבור אחד לכל כותב! בהצלחה! |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 17 שנים •
31 באוג׳ 2007
נו,
עכשיו יהיה שקט כמה ימים...
(מצחקקת ברשע ובשביעות רצון) המורה זאבה |
|
|
rose garden
|
לפני 17 שנים •
31 באוג׳ 2007
ריח אבק בשערך-תרגיל מס' 2
ריח אבק בשערך
הגבעול הקטן בקע לפני כמה ימים את האדמה הטרשית וצמח במהירות. מעל לאבנים הטרשיות חדר לאף חול דק של דיונות והחניק את הנשימה אבל הגבעול בקע לפני שבוע וכבר היה בירוק כהה של צמיחה. חום השמש הקופח של אוגוסט הוסיף למחנק. היה קשה לנשום. היא הביטה מהופנטת בגבעול שהתעבה ובקע שם כמו בכל שנה כנגד כל הסיכויים. החול חדר לסנדליה והשאיר שכבה דקה של אבק על כפות רגליה החשופות. היא תשטוף את רגליה כשתחזור אבל היא ידעה שלא תוכל לשטוף את הזיכרון ששקע במוחה כמו תלתלי האבק שהצטברו בין הקפלים במוחה. היא לא תוכל לשטוף את המנגינה שמזמזמת במוחה כמו הזמזום של הדבורה היחידה שעפה שם בשדה החרב כאילו טעתה במקום. טעתה כמו שהיא טעתה במה שעשתה. השיר שהם אהבו לא הפסיק לזמזם והמנגינה שלו היתה טורדנית ושקעה באוזניה כמו האבק. המוזיקה שהוא אהב היתה עינוי באוזניה ולא הפסיקה לזמזם במוחה. "ריח אבק בשערך אפלולית מבטך בצילו של יום קיץ הולך ודועך..הולך ודועך.." היא התכופפה והביטה בגבעול שעלה. כל יום הוא צמח יותר ויותר. עמוד הפריחה שלו התפתח במהירות והיה איתן וחזק בתוך הדיונות החרבות מסביב. בלי להסתעף לצדדים גבה מעלה ומעלה לשמש ולאור כאילו הוא ידע מה הוא רוצה. היא לא ידעה. היא לא ידעה שהיא אהבה אותה אותו עד שגירשה אותו מפניה. עד שהדבר היחידי שרצתה היה לבקש את סליחתו ולא ידעה איך. בבסיס עמוד הפריחה התחיל פרח קטן ובודד. קטנטן. 10 מ"מ עם 6 עלי כותרת לבנים צחורים שפס אורך ירוק עובר במרכזם ו6 אבקנים קטנים במרכז. קטנטן ויפה אבל רעיל. רעל כמו מה שהיא עשתה לו כשגירשה אותו. רעל כמו מה שחדר לליבה כשהוא עזב. "ריח אבק בשערך אפלולית מבטך בצילו של יום קיץ הולך ודועך..הולך ודועך.." ביום הבא חזרה לשם כאילו היתה מהופנטת מהצמח שמתפתח בתוך השדה הטרשי והחרב. חרב וטרשי כמו הלב שלה אבל בליבה לא יכול לצמוח דבר. היא עברה שם כל יום. משהו משך אותה כשנכנסה כל בוקר לשדה החרב והביטה מקרוב בצמח שפרח בפריחה לבנה ובהירה. קבוצה של עשרים או שלושים פרחים פרחה בלבן בוהק בבסיס הגבעול והביאה כמה דבורים שהגיעו בזמזום מרעיש. היא שקעה בחול של הדיונות וכל סנדליה מלאו בחול הדק. היא חשבה אם פעם יגיע הזמן שמשהו יוכל לפרוח גם בלבבה וקבוצת הפרחים הרגישה כמו תקווה לבנה וצחורה שהוא ישכח ויסלח אבל היא ידעה שלא תוכל לצלצל אליו ולומר לו שהיא מתחרטת. קבוצת הפרחים הלבנים נבלה כולה והפרחים התחילו לנשור אבל כמה קבוצות פרחים חדשים התחילו לצמוח במעלה הגבעול החסון שכבר הגיע כמעט ל2 מ' והיה עבה ואיתן בירוק הכהה שלו. הוא לא ישכח את מה שעשתה גם כשתצלצל אליו ותבקש את סליחתו. אולי הוא יסלח אבל לא ישכח. מה שעשתה יישאר ביניהם כמו הפרחים הקטנים והצחורים שמראם היפה מסתיר את הרעל שבהם. מה שעשתה ירעיל את כל מה שהיה ביניהם שהיה יפה וצחור. "ריח אבק בשערך אפלולית מבטך בצילו של יום קיץ הולך ודועך..הולך ודועך.." חודש הסליחות אבל היא לא יכולה לסלוח לעצמה. כמה ציפורים עברו מעל השדה החרב בדרכם דרומה. הקבוצות האחרונות של הפרחים הלבנים והיפים החלו לנבול ולנשור והיא אספה אותם בידיה. יש דברים שאין להם סליחה. |
|
|
התבגרות מאוחרת
|
לפני 17 שנים •
31 באוג׳ 2007
במגירות
היו עצים בעולם ומגזעם נטף שרף. בתחילה הוא נכבש בכוח האדמה לכדי גוש רפוי וגבישי ובחלוף הזמן וההרים והדברים, יצטמצמו גבישיו לכדי חומר הדוק וחלק. יקר המציאות, צלול. הוא ישקף את ההיסטוריה ההיא, בצבע של סליחה שהסכימה להבין ואז הצליחה להבין. ישנם חדרים. בבתים. ובחדרים מגירות. ובהן מונחים חפצים. חלקם מוטלים או זרוקים שם, ככה, בפינות או בצמוד ללוחות עץ ישרים. ישנם חפצים החשופים לליטוף הזמן הנדחס סביבם, המפורר אותם פנים וחוץ כמו שליטוף של מים יביא לפריכות גם את ליבות סלעי הגרניט מבטן האדמה. כזה מין חפץ הוא הרוך שלי. פיתוחי קופסת העץ הכהה צוירו ביד בוטחת על דפנותיה הקטנות, ומבפנים החלל הוא קטן וצפוף ומספיק בדיוק לגוש הרוך. ריחני וספוג זכרונות הוא מתפשט לאיטו בתוך קופסת העץ שלו, בחשכה. חשוב שלא לטלטל את הקופסא, שלא יתפורר. לכן דוחפים אותו עמוק לתוך מגירה, ככה, בפינה. אני זוכרת את נטלי שנתנה לי להריח ולשים ממנו מעט על פנים המרפק, איפה שהדופק פועם. הוא היה חום ופריך, דביק מעט. גבישים זעירים ושקופים מתקלפים למגע כגלדים מתוך ליבת דבש כהה ואטומה. שורטים ומאדימים קלות את העור בשפשוף אבל ריחם עוטף את הנחיריים ואז את הלב הפועם, כפלומת גוזל שמוגן בקן אימו. וודאי שתהיה זו דווקא אישה, אם כי חבל שבגיל כה מאוחר, שתזכיר לי לראשונה, עם הריח ההוא, את הרכות העוטפת, המנחמת, הבסיסית כל כך, שיכולה להיות בקרבת נפש אמיתית עם אישה. גם אליה לא חברתי באמת ואולי גם היא, כמוני, הייתה עדיין מתפוררת. את הרוך ההוא שנתנה לי נטלי בקופסת העץ, נתתי לחבר שמכבר נעלם מחיי. זה מוזר להתגעגע למשהו שמעולם לא היה. זה נדמה כחוסר הבנת המילה, אבל רגשות אינם נשמעים לחוקי הכרונולוגיה ואני מתגעגעת. הגעגוע ההוא הביא אותי פעם לספר לאמא שלי על הרוך ההוא שנתתי. סתם ככה סיפרתי. גלד גבישי שנשר במקרה ועף, שוב, אל החצר הלא נכונה. אכולת אשמה ומשתוקקת לכפר על העבר היא חיפשה ומצאה לי רוך שכזה. הוא הגיע אל כף ידי בתוך קופסת קש זעירה שכוסתה עד כדי סינטטיות בלכה מבריקה והיתה מדופנת מבפנים בבד לבד מחוספס באדום בוהק ומכוער. אבל הרוך שבתוכה היה אותו רוך עם הריח המנחם ביותר שאפשר לשאוף פנימה. עורי העלה את גלדיו אל מול מבטה המבקש-אהבת-בת של אמא ודחה את הרוך מלגעת. ולקחתי את הקופסה הבוהקת, עם הרוך הדחוי שבה, ודחפתי אותם למקומם הנוכחי במגירה. אמרתי תודה, חייכתי מבחוץ, ואמא, עטופה בקירות מצופי הלכה שלה, שעליו הכל החליק ודרכו אין לחדור, הלכה, מרוצה בעיוורונה, שוב. חומר במקום רגש. אמא מסכנה. אינני מבינה מה קרה. כיצד זה בכלל יכול לקרות. עיוורון סלקטיבי ומתמשך שכזה. איך אפשר לסלוח בכלל לקוקיה. קשה לסלוח על מחסור באהבת אם. קשה להשלים עם העבר. והרחמים קשים אף הם. גם אמא יודעת שאת רוך הילדות לא ניתן לתת באיחור שכזה. בתוך חדרה שבקומה השניה, גם היא רוך. ואת הדמעות המפוררות וחלומות הבריחה היא מוזגת אל תוך הכרית בשקט מעלים. בחשכה, בתוך קופסת חדרה שבמגירה שבקומה השניה, גם היא מחכה לזמן הנדחס שיחליק את האשמה שנתפסה בגלדי עצמה ואת עור הגוזל שלה, שנותרה אז מחוץ לדלת תמיד והיום היא מפנה עורף. אני מוציאה את הקופסה מחשכת המגירה ומריחה את גבישי הענבר הפריכים ועדיין, לא מצליחה לסלוח. ---------------------- זאבה, ההנחיות שלך כאן עזרו לדברים לעלות. ועל כך תודה רבה 
|
|
|
| אין(לא בעסק) |
לפני 17 שנים •
2 בספט׳ 2007
סליחות
ידעת הכל. ממש מההתחלה.
בשיערך המרוט והעין היחידה. שנים ספגת בשתיקה. איך דהית עם השנים...אולי מדמעותי. בהתחלה היית רך ונהיית נוקשה יותר ככל שהזמן עבר. באמת, כמה רכים אפשר להיות... יש גבול ליכולת הספיגה כך. לא רוצה גבול. לא רוצה לספוג. רוצה אותך...אבל אתה כל כך מלוכלך. את כל הזוהמה לקחת עליך. ובבואתי משתקפת אלי מעין הזכוכית הבודדה שלך. ואני בודדה בדיוק כמו העין. תפסיק להאשים אותי, אתה שומע? לא...אתה לא שומע. זוכר את הפעם ההיא שטלטלתי אותך בזרועותי השמנמנות שכולם אהבו לנשק עד שכמעט נתלשה לך היד? את כולם רציתי לטלטל אבל אתה זה שטלטלתי. טלטלה...טלטלה... ותפרו לך את היד ונוספו לך צלקות והמשכת לבהות בי כל הלילות. כשהייתי יושבת עם האוזניות שעות על גבי שעות, ברחתי גם ממך. וצרימת מחט התקליט שוב ושוב. חורטת גם אותי. אל תסתכל עלי ככה. בלילה, תמיד חזרתי אליך, למרות הכל. פעם עשיתי לך מקלחת, כמו שהוא לימד אותי. אבל הלכלוך לא ירד. גם לי זה לא עוזר, אתה יודע? מתקלחת כל כך הרבה שלעיתים אני מופתעת שעוד יש לי עור. כמה צעקתי אליך בלחש וטלטלתי והרטבתי אותך והייתי מועכת אותך חזק חזק. וספגת בשתיקה רועמת. כשגדלתי, לא יכולתי לזרוק אותך. עטפתי אותך בניילון חונק, דבר נורא. דחפתי אותך בבוידעם עמוק עמוק . אני יודעת שאני רעה. לפני זה עוד שמתי אותך במכונת הכביסה וצפיתי בך מסתובב והסתובבתי איתך. ואז הגיע זמן הסחיטה. וריחמתי עליך וקינאתי נורא. איך כל הזוהמה נסחטת ממך. אתה יודע, גם אותי שמתי בבוידעם מזמן, מזמן. ביום הסליחות אני מתכננת להוציא אותך מהבוידעם וגם אותי... תסלח לי בבקשה ואסלח גם לעצמי. טוב דובי שלי? |
|
|
אלישבע(נשלטת)
|
לפני 17 שנים •
3 בספט׳ 2007
זה שלי להפעם
שעת רחמים
חודש אלול הוא חודש התשובה, ואני מלאה שאלות. אני נועצת את מבטי ביצור הצווחן שבפינת החדר, שלא חדל להרעיש. למה הוא לא מבין, אני לא יכולה עכשיו, זה לא זמן טוב. השנה הולכת ואוזלת, ועלי לערוך חשבון נפש, להשתחרר מכל הרע שבי, כדי להתחיל את השנה הבאה באופן חדש וטהור. אני יושבת בשקט ומהרהרת אודות האמונה והמוסר. שוב הרעש הטורדני, היצור הצווחן מביט בי בכל 12 עיניו, לא אתן לו להסיח את דעתי עכשיו. בעוד ימים אחדים, ישב אלוהים על כיסא הדין, ויתבונן בכל המעשים, הדיבורים והמחשבות שלי. ככל שאדם מתבונן יותר הוא רואה יותר, אבל מה עם אלוהים? האם כשהוא מתבונן במעשי, הוא בכלל רואה אותי? אלוהים יתבונן בי היטב, היישר אל תוך נשמתי, והוא יחרוץ את גורלי, האם תבוא לי ברכה או קללה. השנה זה חשוב לי במיוחד, בני נישא רק לאחרונה לאישה שמסיטה אותו נגדי, בקרוב יולד ילדם הראשון, ואני מפחדת שינתקו איתי קשר ולא אכיר את נכדי. עלי להקפיד על כל התפילות וסדרי התשובה של חודש אלול, כדי להקדים תרופה למכה. הרי יודעת אני שכל זמן שעוד לא נגזרה הגזירה על האדם עדיין ביכולתו לבטלה בקלות על ידי תשובה. תשובה, אם רק הייתה לי עכשיו תשובה, בראשי מתרוצצות להם רק שאלות. שוב הצווחות קוטעות את חוט מחשבתי המפותל, צווחה טורדנית, ושקט, ושוב צווחה ושוב שקט, כך חמש פעמים, ואז רגיעה. היצור הטורדני מתעקש שאקח את ידו האחת, הנוקשה והפלסטית בידי ואריע אותו. אינני יכולה לגשת כרגע ולתת לצווחות מענה, אינני מסוגלת. אני יודעת שלאחר שתיגזר הגזירה, קשה מאוד יהיה לבטלה, ולכן מעט הזמן שנשאר לי לפני הדין, נועד להתחזקות באמונה. מתוך כך אבוא לפני אלוהים לדין, זכה וטהורה, והוא יברך אותי. עלי לנצל את הזמן היטב ולומר סליחות ותחנונים. בני מתלונן שלא הענקתי לו אהבה, ושלא קיבלתי אותו כפי שהוא. הוא טועה כמובן, בודאי שאני מקבלת אותו, וכל בחירה שיעשה, למרות שלאחרונה ביצע סדרת בחירות מטופשות ביותר. הוא אומר שלעולם אינני מתחשבת בצרכיו, לדבריו למעשה לא התבוננתי כלל, ומשום מה לא הרגשתי בכך. שוב הצווחות, כמו בכי של תינוק שקורא לי, לא תינוק שמנמן ועגול, חביב כזה שרוצים לראותו לכל, תינוק מעוות, תקוע במקומו, מוגבל לחלוטין בתנועה, ולכן הוא רק צווח, מחכה שאבוא להרגיע אותו ולנסוך בו ביטחון, לא עכשיו, אין זה הזמן המתאים לכך עכשיו. הזמן הטוב לאמירת סליחות הוא באשמורת הבוקר, כלומר לקראת סוף הלילה. שאז כולם ישנים, והעולם נקי ושקט ממחשבות ומעשים רעים, והתפילה יוצאת מעומק הלב, בוקעת את כל המחיצות, ומתקבלת. אלא שאני מתקשה לקום באשמורת, כי קימה של שעתיים מוקדם מהרגיל, יוצרת בי עייפות גדולה שמתפשטת על כל שעות היום. שוב הצווחות, לא נותנות מנוח, אין הוא מבין כי הזמן הראוי לאמירת הסליחות הוא רק לאחר חצות הלילה, שאז היא שעת רחמים. לפני חצות הלילה, עדיין העולם טרוד בזוהמה של מיני מחשבות ומעשים שאינם טובים, ומידת הדין מתוחה, ולכן אין לומר אז סליחות. השעה 5 דקות אחרי חצות, עכשיו אני יכולה לדבר איתו. מרימה לאט את שפופרת הטלפון ומחייגת אליו, הצלצול האיטי כמו נמתח בציפייה, חמישה צלצולים ארוכים וצלולים, הוא לא ענה, רק הקול החביב לכאורה שלהם מתריס אלי, "כרגע איננו פנויים, נא להשאיר הודעה", ואני רק רציתי לבקש סליחה. |
|
|
הסאדיסט הרומנטי
|
לפני 17 שנים •
3 בספט׳ 2007
המפקד
אפשר הארכה? לו"ז צפוף מדי גם לשיעורי בית וגם לכתיבה טובה.
(לפחות לחלקינו). |
|
|
| קייסי |
לפני 17 שנים •
3 בספט׳ 2007
הלבנה העליונה מצד שמאל
"אני צופה מראש דברים נוראים", אמרתי. "בחור זה חושב שאני עצלן בחסד עליון".
"לא, המילה 'עצלן' לא מופיעה אף פעם במכתבו. אף לא 'נרפה'. אני נשבע לך בשם הילקוט שלי!" "ובכן, אולי תואר-השם 'עצל'?" ('האיש הקטן והעלמה הקטנה'/אריך קסטנר). כן, נו, נרפית, עצלה, בטלנית, פדלאה, הכל נכון. הייתי צריכה לפתור את הענין הזה הרבה קודם. מיד כשראיתי שהנכס היקר שהשאלתי לה לא חוזר אלי הייתי צריכה לנקוט אמצעים. והנה, עברו מאז עשרים שנה ולא ראיתי אותו בחזרה מעולם. "הם היו שולחים בך קללות נמרצות כגון: 'שהאדמה תבלע את קסטנר זה!' או 'יש לשימו במעצר אינדיאני! או, 'קדימה, חבריה, בואו ונכניס לו נעצים בתוך הבירה שלו' או..." "אל תהיה צמא-דם שכזה. יעקב! מוטב שתעזור לי לצאת מן הפח!". ('האיש הקטן והעלמה הקטנה'/אריך קסטנר) כבר אז, כשהיא לא החזירה לי אותו, הייתי צריכה לקחת אותה לטיול קטן בשפך הירקון עם סנדלי המלט שלי. הייתי צריכה להשכיב אותה לישון עם הדגים. לקבור אותה בבטון. להבריג לה את הראש החוצה ולנעוץ במקומו שמשיית נייר צבעונית של קוקטיילים. לשפד לה את התחת על חרוט מתכת משומן בגובה שלושה מטרים. להכניס לה נעצים בבירה. הייתי צריכה להתקשר אליה כשעוד היינו חברות וחלקנו דברים יקרים זו עם זו, ולבקש ממנה להחזיר. למעשה, עשיתי את זה, אבל כשהיא אמרה 'כן, בטח, אני רק צריכה להיזכר איפה שמתי אותו' הייתי צריכה להתעקש יותר. כוסימשלה, אני נחמדה מדי! מכסי נבהל. "אתה מתכוון לענות אותו?". "שטויות", רטן מר שחם. "כי בשביל שודד נהג הוא אתי די יפה. הוא יותר טיפש מאשר רשע". "גם הטפשים מסוכנים", קבע הפקד. ('האיש הקטן והעלמה הקטנה/אריך קסטנר). קיבלתי אותו מאחי הגדול והנערץ ליומולדתי השמונה בדיוק לפני שהתגייס. היתה לו כריכה ירקרקה בלי קישקושים. אחי, שזיכה אותי במשך רוב ילדותי בהתעלמות נינוחה, כתב בו הקדשה מפתיעה באורכה ומעט עילגת, בכתב ידו האהוב, ששיננתי שוב ושוב בהתרגשות. היה שם צרור נאצות חיבה שהסתיימו במשפט: "אחותי, היי לאלפי רבבה" ולידן לב קטן עם חץ. הלכתי לישון חבוקה עם הספר הזה מדי לילה כמו שילדים מאמצים אל לבם דובי אהוב. כוסחותהצולעת, אני מתגעגעת אליו. לא פגשתי את החברה שהשאלתי לה אותו קרוב לעשרים שנה, למעט באיזה מפגש גרעין שנערך לאחרונה, בו העמדתי פנים חביבות אך נטרתי לה בלבי. לפני כעשר שנים נשברתי וקניתי אותו שוב במהדורה היחידה שבה הופיע מחדש, עם כריכה צבעונית ומצויירת, ובלי ההקדשה של אחי. "אריות עייפים", קבע כשף בבוז. "עייפים?", נראה שמכסי פיקפק בכך. "הנה אחד האריות הנחית זה עתה מכה לגברת שבבגד-הים האדום". "אין להסתכל בדברים כאלה", העירה רוזה בטון קפדני. "אתה לא תהיה לעולם ילד עדין". ('האיש הקטן והעלמה הקטנה/אריך קסטנר) חודש אלול הגיע. בקטע שזאבה אפורה ציטטה מ'זן ואמנות החזקת האופנוע' בסדנת הכתיבה הוירטואלית שלה הופיע משפט שהשתרבב לחלומות שלי: "צמצמי את הנושא לחזיתו של בית אחד ברחוב הראשי של בוזמן. בית האופרה. התחילי בלבנה העליונה משמאל'". התעוררתי בשלוש בלילה, שטופת זיעה. העלבון, הגעגוע ותחושת האובדן צרבו ממש כמו אז. אין סליחה ואין מחילה, הבנתי. נכנסתי למעבדה והרכבתי בקור רוח את מטען החבלה. ידעתי היטב היכן היא מתגוררת מביקורי החשאיים הקודמים. נסעתי אליה הביתה. היא נמה את שנתה בבטחה בוילה הקטנה שלה בישוב הקהילתי הקטן. הקפתי את הבית ועצרתי לצד קיר חדר השינה שלה. הצצתי וראיתי אותה שוכבת במיטה עם בגד הים האדום שלה, לא מכוסה. כנראה חזרה מהבריכה וקרסה על מיטתה לפני שהספיקה להתקלח אפילו. שלפתי את הלבנה העליונה מצד שמאל בצידו החיצוני של קיר חדר השינה, זו שדאגתי לרופף מבעוד מועד בביקורים הקודמים, וטמנתי שם את חומר הנפץ. התרחקתי והפעלתי את המטען. פטריה אדומה עלתה מהבור שהיה פעם המיטה שלה. הכל נגמר, הבטתי בשלווה בלהבות וההכרה המחרידה חילחלה לתודעתי: לעולם לא אראה עוד את "האיש הקטן והעלמה הקטנה" שלי. |
|
|
Belisana(שולטת)
|
לפני 17 שנים •
3 בספט׳ 2007
סליחה שאני מתערבת...
קייסי מון שרי, אבל הקטע שכתבת "כבר אז, כשהיא לא החזירה לי אותו, הייתי צריכה לקחת אותה לטיול קטן בשפך הירקון עם סנדלי המלט שלי. הייתי צריכה להשכיב אותה לישון עם הדגים... הייתי צריכה להתקשר אליה כשעוד היינו חברות וחלקנו דברים יקרים זו עם זו, ולבקש ממנה להחזיר. למעשה, עשיתי את זה, אבל כשהיא אמרה 'כן, בטח, אני רק צריכה להיזכר איפה שמתי אותו' הייתי צריכה להתעקש יותר. כוסימשלה, אני נחמדה מדי! " הזכיר לי שאיזה דומית השאילה ממני פעם איזה שוט בצבע טורקיז ושכחה להחזיר והתאור שלך היה כל כך ציורי שלא יכולתי להתאפק ולהראות לה לאיזה מחשבות זדוניות נשים מסוגלות להגיע ברגעי שיא של געגוע לחפץ יקר
(אני רגועה-בחיי, יש כבר חדש).
בקיצור, המורה, אני הייתי נותנת לקייסי נקודות ולו רק על היכולת שלה לעורר הזדהות
|
|
|
| קייסי |
לפני 17 שנים •
3 בספט׳ 2007
בליסי...
מרכינה ראש בהכנעה. עוויתי, חטאתי, החבאתי אותו טוב מדי...רוצה להצליף בי בשוט החדש?
|
|
|