שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיעור 2: רחמים וסליחות

Belisana​(שולטת)
לפני 17 שנים • 18 בספט׳ 2007

קופצת בראש

Belisana​(שולטת) • 18 בספט׳ 2007
רק כדי לומר שגם אני... מחר. מבטיחה.
התבגרות מאוחרת
לפני 17 שנים • 18 בספט׳ 2007
התבגרות מאוחרת • 18 בספט׳ 2007
טוב, אין לי מושג קלוש בניתוח חומרי קריאה אבל עשיתי כמיטב יכולתי ואני מקווה שבכלל הצלחתי להבין את כוונות המשוררות וגם מקווה שזה יועיל ולא יזיק.

ראשית הקטע שכתבה אפיניטי.
----------------------------------------------------------
ידעת הכל. ממש מההתחלה.
בשיערך המרוט והעין היחידה. שנים ספגת בשתיקה.
איך דהית עם השנים...אולי מדמעותי.
בהתחלה היית רך ונהיית נוקשה יותר ככל שהזמן עבר.
באמת, כמה רכים אפשר להיות... יש גבול ליכולת הספיגה כך.
לא רוצה גבול. לא רוצה לספוג. רוצה אותך...אבל אתה כל כך מלוכלך.
את כל הזוהמה לקחת עליך.
ובבואתי משתקפת אלי מעין הזכוכית הבודדה שלך.
ואני בודדה בדיוק כמו העין.
תפסיק להאשים אותי, אתה שומע?
לא...אתה לא שומע.
זוכר את הפעם ההיא שטלטלתי אותך בזרועותי השמנמנות שכולם אהבו לנשק
עד שכמעט נתלשה לך היד?
את כולם רציתי לטלטל אבל אתה זה שטלטלתי.
טלטלה...טלטלה...
ותפרו לך את היד ונוספו לך צלקות והמשכת לבהות בי כל הלילות.
כשהייתי יושבת עם האוזניות שעות על גבי שעות, ברחתי גם ממך.
וצרימת מחט התקליט שוב ושוב. חורטת גם אותי.
אל תסתכל עלי ככה.
בלילה, תמיד חזרתי אליך, למרות הכל.
פעם עשיתי לך מקלחת, כמו שהוא לימד אותי.
אבל הלכלוך לא ירד. גם לי זה לא עוזר, אתה יודע?
מתקלחת כל כך הרבה שלעיתים אני מופתעת שעוד יש לי עור.
כמה צעקתי אליך בלחש וטלטלתי והרטבתי אותך והייתי מועכת אותך חזק חזק.
וספגת בשתיקה רועמת.
כשגדלתי, לא יכולתי לזרוק אותך. עטפתי אותך בניילון חונק, דבר נורא.
דחפתי אותך בבוידעם עמוק עמוק . אני יודעת שאני רעה.
לפני זה עוד שמתי אותך במכונת הכביסה וצפיתי בך מסתובב והסתובבתי איתך.
ואז הגיע זמן הסחיטה. וריחמתי עליך וקינאתי נורא. איך כל הזוהמה נסחטת ממך.
אתה יודע, גם אותי שמתי בבוידעם מזמן, מזמן.
ביום הסליחות אני מתכננת להוציא אותך מהבוידעם וגם אותי...
תסלח לי בבקשה ואסלח גם לעצמי.
טוב דובי שלי?
---------------------------------------------------------------------
באופן כללי האמצעי להעברת התוכן הוא השימוש בדובי כדמות מראה של הכותבת ודרכו היא מספרת את מה שעבר עליה. ילדים שמתקשים להתמודד עם רגשות או חוויות מבטאים את הדברים כשהם עושים את ההשלכה על בובות, עדיף של חיות, ואהבתי את השימוש בזה כאמצעי לסיפור עקיף.
"ובבואתי משתקפת אלי מעין הזכוכית הבודדה שלך." זה מתאר מין מראה מול מראה שבה יש אין סוף השתקפויות, וכולן של הכותבת, הדובי הוא רק כלי המשמש כמראה. אני חושבת אבל שהייתי שמה את המשפט הזה יותר לקראת הסוף כי הוא משפט של מודעות עצמית, מה שיכול לרמז על התבגרות.
יש תחושה אינטימית בתיאורים הרבים של מקרים פרטיים שהיא והדובי חולקים והקוראים לא יודעים מה הם. השימוש מדי פעם בציונים של העולם החיצוני, כמו למשל המשפט "פעם עשיתי לך מקלחת, כמו שהוא לימד אותי" או "הפעם ההיא שטלטלתי אותך בזרועותי השמנמנות שכולם אהבו לנשק" הם משפטים טובים בעיני כי הם מכניסים טיפה הסבר וטיפה סקרנות לגבי דברים מעט קונקרטיים יותר בחיי הכותבת מין הדגשה של העולם הפנימי על ידי נגיעות מבחוץ. מי זה הוא? מדוע הנשיקות הכעיסו אותה כל כך?
באותו הקשר של אינטימיות, יש תחושה של נסיון להטעיית הקורא לחשוב שמדובר בבן אדם שאליו היא מדברת. בקריאה ראשונה יכול להיות שהגימיק הזה עובד (ונכון שזה מפתה להשתמש בו לאור התרגיל שניתן), אבל בקריאות חוזרות המגמה הזאת פוגמת מאוד לדעתי באמינות של הרגשות והחוויות המתוארים בקטע והופכים את דמות הכותבת לחסרת אמינות או ילדותית מאוד. מצד שני, אם הבדיחה וההפתעה שבסוף היא לב העניין, ולא התוכן הרגשי של ההתבגרות, אז זה יוצר תחושה לא נוחה כל כך, כי בכל זאת קראתי והזדהיתי עם רגשות ילדיים ופתאום אני מגלה שזה היה רק בדיחה, זה יוצר תחושה קצת חמוצה ואז קשה יותר להנות מהבדיחה, לפחות אצלי.
אני חושבת שהמטרות המקבילות הללו מחלישות את הקטע. אולי כדאי לבחור בין השתיים.
אפיניטי מתארת את ההתבגרות הכרונולוגית של הכותבת בשלבים עד לעצמאות שבה היא מייחלת להיות נקייה מהלכלוך שדבק בה ובעצם מחניקה חלק מעצמה ודוחפת אותו לבוידעם – איזו פינה מחוץ למודעות. בתיאורים האלו יש כוח והם מעבירים את המסר היטב. אבל נדמה שעלילת ההתבגרות לא מצליחה לצייר תהליך רגשי של התבגרות הכותבת. אמנם לכל אורך הטקסט מרגישים את הכמיהה הבוגרת שלה לחזור להיות רכה כמו שלפני הדמעות וכן הלאה, אבל אין תהליך. יש שני תיאורים סטטיים מקבילים של ילדות מצד אחד ובגרות מתבוננת מצד שני, אבל אין את התהליך המחבר בין שני המצבים, שהוא בעיני הדבר שהופך תמונות לסיפור.


ועכשיו לקטעים שעשו לי את זה. אהבתי את מה שכתבה קוויני וביחוד את הדרך שבה הקטע מורכב. קטע שבנוי כמו סרט. עריכה של קלוזאפים צמודים וקצרים, בלי משפטי הסבר מפורשים עבור הקורא. היא לא מאכילה אותנו בכפית את הסיפור אלא מדגדגת את הסקרנות בתמונות קצרות וצבעוניות, שלפעמים הן די מופשטות (כל עניין הצבעוניות, אהבתי) עם רמזים קטנים שמוסתרים בפינות שונות של הטקסט ובכך מביאה את הקורא להשתתפות אקטיבית בקריאה. ולמרות שהכל קלוז-אפים ורסיסים של תמונה, בכל זאת יש מספיק בשביל להבין. וזה איזון יפה מאוד שקוויני הגיעה אליו לדעתי.
אחרי כמה קריאות ניתן להבין את העלילה בצורה בהירה, אבל גם אז, נותרות שאלות מסקרנות: מי היא הכותבת, כאישיות? למה היא מודעת ומה היא מסתירה מעצמה ומנסה להסתיר מאיתנו? מה היא באמת רוצה מזאת עם הריסים הגדולים? מה היא מרגישה כלפיה לפני הכעס? מדוע היא אמרה מה שאמרה?
מה שבטוח שהרבה מכוחו של הקטע טמון בעובדה שיש בו הרבה שנשאר נסתר ופתוח לפרשנות אישית של הקורא.
דמותה של הכותבת מכילה אכזריות, ריחוק, כעס, תשוקה. מופגנים וברורים וצבועים באדום אבל ישנם גם רגעים, בינה לבין עצמה לבין הקוראים, שבהם היא אולי מיואשת, אולי מאוהבת במישהי שלא מבינה. ואת הרגשות האלו קוויני הסתירה עמוק בתוך התכונות הדורסניות של הכותבת. אבל דווקא הנגיעות הקטנות האלו שמוחבאות בטקסט, הם מה שאני חיפשתי למצוא שם יותר מהכל.

אהבתי גם דברים מסויימים בקטע שכתבה הילדה. קשה לי לשים על זה את האצבע, אבל יש שם כמה רבדים מעורבבים בתוך עצמם שיוצרים דמות מאוד מעורפלת מאחורי סיפור מסגרת שאמור להיות טכני ופשוט וברור, עם זויות ישרות. היא מתוסכלת, מאוכזבת מעצמה, מלקה את עצמה ומעליבה את עצמה. אפילו הבחירה של החפץ היא כאילו הכי משעממת וטכנית ודווקאית שאפשר, כאילו בכוונה כדי להמשיך ולהעליב את עצמה, להציג את עצמה באור לא מחמיא שיתמוך ויוכיח את הטיעונים הקשים שהיא מעלה כנגד עצמה. ובכל זאת היא ממשיכה וכותבת, טקסט שהוא חסר תוכן לדידה, כאילו שהיא חייבת. זה מרגיש שהיא מנסה להכריח את הקורא להשתעמם ממנה, להתייאש ממנה. וכל המארג הזה של משחק מול הקורא הופך לשקוף אחרי כמה קריאות, כי מתחת לכל זה נחשפת אנושיות מורכבת, גם אם מאוד מעורפלת. ואהבתי את זה.
אני מרגישה שניתן לשפר את זה אבל לא יודעת מה אפשר להציע בשביל זה.

בקטע של קייסי אהבתי את הציטוטים עצמם (ואני גם אוהבת את האיש הקטן מאוד) ואת הדרך שבה היא קשרה אותם לטקסט בצורה מאוד זורמת ולא מאולצת שיוצרת תמונות מלאות חיים עם זוית עקמומית ומשעשעת. תמונת בגד הים האדום אהובה עלי במיוחד משום מה. אהבתי גם את הצורה הטבעית והמצחיקה שבה היא שילבה את הטקסט של פירסינג אל תוך הסצנה ההזויה של היקיצה. באופן כללי קייסי מצליחה ליצור לי תמונות מצחיקות בראש עם מספיק פרטים תיאוריים כדי להפוך את זה למוחשי וחי, אבל בלי לייגע בעודף של פרטים ובלי שזה ירגיש מאולץ בכלל. כיף.

רוצה גם להודות לרוז גרדן וקוויני על הדברים שכתבו על הקטע שלי (וכמובן על עצם הטרחה שבדבר), שמחתי לראות שזה הצליח לגעת וקוויני, אם יש לך הצעות עריכה ויש לך חשק לכתוב, אשמח לשמוע.
אין​(לא בעסק)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007
אין​(לא בעסק) • 19 בספט׳ 2007
אלישבע
הוטלה עלי המשימה לבקר את יצירתך...
אהבתי את כך שרואים את הדמות בבירור, מעין אמא בעלת התנהלות פולנית משהו. חסרת מודעות עצמית. מייצגת את כל מה שרע בעיניי ב"קיום מצוות" לשם מצוות, בעשיה לשם ניקוד...
היו קטעים שממש זעקו לי "ישתבח שמו לעד" ו"בן פורת יוסף" icon_smile.gif
"עלי להקפיד על כל התפילות וסדרי התשובה של חודש אלול, כדי להקדים תרופה למכה. "
"בני מתלונן שלא הענקתי לו אהבה, ושלא קיבלתי אותו כפי שהוא. הוא טועה כמובן, בודאי שאני מקבלת אותו, וכל בחירה שיעשה, למרות שלאחרונה ביצע סדרת בחירות מטופשות ביותר.
לדבריו למעשה לא התבוננתי כלל, ומשום מה לא הרגשתי בכך. "

מה שפחות אהבתי היא ההגזמה בהדגשת החפץ...הטלפון. צר לי על הקטילה, אך התחושה שלי היא שאת, כמו האמא, עשית זאת באופן מעושה... למשל:
"היצור הטורדני מתעקש שאקח את ידו האחת, הנוקשה והפלסטית בידי ואריע אותו. אינני יכולה לגשת כרגע ולתת לצווחות מענה" - זה סביר.
וכאן זה מוגזם בעיני:
"שוב הצווחות, כמו בכי של תינוק שקורא לי, לא תינוק שמנמן ועגול, חביב כזה שרוצים לראותו לכל, תינוק מעוות, תקוע במקומו, מוגבל לחלוטין בתנועה, ולכן הוא רק צווח, מחכה שאבוא להרגיע אותו ולנסוך בו ביטחון".
קטונתי מלערוך אחרים...היה לי קשה גם להעביר את הביקורת הזו.
בכל אופן, מאחלת לך שנת יצירהicon_smile.gif
אין​(לא בעסק)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007
אין​(לא בעסק) • 19 בספט׳ 2007
היצירות שהכי התחברתי אליהן הן של פלאש ווויפ icon_smile.gif
ולהתבגרות... לו היית יודעת כמה זה נבע מבפנים...
לא ניסיתי להטעות את הקורא. ההאנשה של הדובי היא טבעית וכך ראיתי אותו ובאיזשהו מקום עודני רואה אותו כך.
התבגרתי, כן...אבל זה לא עוסק בהתבגרותי הכרונולוגית ואין פה נסיון כזה.
אמרת שזה הופך אותי לחסרת אמינות או לילדותית מאוד. העניין הוא שבעודי מדברת אליו, אני חוזרת בטבעיות למקומי כילדה שהייתה כה קשורה אליו. המילים, הכמיהה, הרגש, אופן הביטוי...דבר אינו מעושה כאן. הכל נובע ממעמקים ומהמקום ההוא של הילדה ההיא שעודנה חלק ממני.
אולי התעמקת יתר על המידהicon_smile.gif
נראה לי שוויפ הבין היטב.
בכל אופן, שנה מלאת גירויים, יצירה, גדילה ואהבה לכולםicon_smile.gif
אין​(לא בעסק)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007
אין​(לא בעסק) • 19 בספט׳ 2007
תוספת לאלישבע
אני מכה! עדיף שלא לעשות דברים כאלו במהלך משמרת הלילה...
רק עכשיו ראיתי את האנלוגיה בין תיאור החפץ לרגשותיה לבנה. כל כך שקוף שזה גרם לעוורוני...
סליחהicon_smile.gif

ולהתבגרות, תודה על ההשקעה הניכרת בניתוח המעמיק.
עדיף שאלך לישון...עמכם הסליחה icon_rolleyes.gif
Belisana​(שולטת)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007

הבטחתי ולכן אקיים

Belisana​(שולטת) • 19 בספט׳ 2007
התבקשתי לנתח את הקטע של חציל ניטראלי.

ראשית, עליי לסייג ולומר שאני באופן אישי לא מתחברת לסגנון כתיבה שהוא כמעט ניו ג'ורנליסטי ולכן מראש יש לקבל את דעותיי מעמדה זאת.

ועכשיו לעניין: ראשית, אתייחס לשאלה האם הקטע ענה לבקשות התרגיל? לטעמי, במידה מוגבלת, מפני שהחפץ המדובר נוכח כבר בתחילת הקטע, בצורה מלאה ושלמה ועם כל הסקרנות שהוא מעורר, אין התאור הזה עונה לדרישות התרגיל שלא לתאר את החפץ בשמו.

ולעצם הכתיבה: השאלות הרטוריות, שמיד אחריהן מופיעה התשובה, מיותרות בעיניי. הייתי מוותרת עליהן וכותבת כך:

*
אנחנו מייחסים יותר מידי משמעות לחפצים, כך הרהרתי ביני לביני.
אין לי יותר מיד סנטימנטים לחפצים, גם לא לחפצים של אחרים.
לרוב יש להם נטייה לתפוס חלל ריק ולי, אף פעם אין מספיק. לא מזה ולא מזה.
הם נתקעים היכן שלא צריך אותם ואח"כ קשה להיפטר מהם.
חפצים ואנשים.

אני בעד שינויים וריגושים. פעם בתקופה יש לי צורך עז להיטהר, בעיקר לקראת החגים, לרוב ממועקות הלב. זו הרגשה של טרוף זמני. משהו חייב לעוף מפה ומהר, חייבת מקום, אויר. זה מתבשל בתוכי כקדרת גולש הונגרי.

***

המטאפורה של הגולש ההונגרי התמתחה מדי בעיניי ודי היה לכתוב "כגולש הונגרי" ולוותר על ההמשך. גם הסליחות למיניהן, סימני השאלה והקריאה המרובים - מיותרים בעיניי.

לעומת זאת, הסוף מפתיע ומביע אהבה, רגש ועמדה חד משמעית. הייתי משקיעה מחשבה בלחשוב לפני כתיבת הקטע על מה אני בעצם רוצה לומר. לדעתי, האמירה האמיתית מתבטאת בפיסקה האחרונה וניתן היה לחדד אותה לו כל הכתיבה בדרך אליה, היתה מובילה לשם.

ולהמשך שיעורי הבית למתקדמים:

ראשית, ברצוני להודות לקייסי, שהביאתני עד הלום בתיזוזיה החינניים. לולא היתה כותבת בצורה כה משכנעת ומוכשרת על כעסה על הספר הנעלם, לא היתה מעוררת בי רגשי הזדהות כה עזים ולא הייתי משתחררת מקפאוני וכותבת את הקטע שלי. קייסי מיי דיר, תודה על השוט שחזר ותודה על התמריץ. לא אגיב לניתוח שלך למה שכתבתי, כי אהיה קטנונית, כדרכם של כותבים, רק הסתייגות אחת: בהחלט יש נשים שחושבות ששימוש בשמפו/תרופה וכו' גרם לסיום הריונן. תודה גם לוויפ שאהב את הקטע שלי (דוז פואה).

מעבר לקטע המרעיש של קייסי, אהבתי מספר קטעים שנגעו ללבי, אך על כולם עלה בעיניי הקטע של התבגרות מאוחרת. זה לא משהו ספציפי בתוכן, זאת דרך הכתיבה הנפלאה והמשפטים שהותירו את רושמם, כמו: "כזה מין חפץ הוא הרוך שלי".

רחמים וסליחות מכל מי שנפגע (אני מאד מקווה שלא), קחו פוצי מוצי אחד לדרך כנחמה ושנת יצירה לכולם.
התבגרות מאוחרת
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007
התבגרות מאוחרת • 19 בספט׳ 2007
אוי.... סליחה אפיניטי. אני ממש מצטערת שלא הבנתי. לפעמים אני קצת עיוורת וכנראה שבאמת התעמקתי יותר מדי וניסיתי להתחכם. מצטערת.
קייסי
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007

התבגרות מאוחרת

קייסי • 19 בספט׳ 2007
שמחתי שאהבת את הקטע שלי. תודה.
נהניתי מאוד גם מהניתוח שלך לסיפור של הילדה. הגיעה לו פרשנות מעניינת כזו אחרי הקטילה המושקעת שזכה לה קודם. יש בילדה (הילדה?) הזו משהו. אין ספק.
זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 19 בספט׳ 2007

דבר המורה

זאבה אפורה​(אחרת) • 19 בספט׳ 2007
שלום לכולם,
מאחר ורק פלאשי נותרה אחרונה להגיב, החלטתי להתחיל בהערותי עוד הערב, אתחיל בגן של שושנים - ואקווה שעד שתורן של פלאשי ורואנדה יגיע - היא כבר תרשום משהו, כהבטחתה.

ראשית תודה לכולם על ההשתתפות, הכתיבה, החשיפה וההתמודדות עם הביקורת.
נראה כי להגיב, לנתח ולבקר היה אולי אפילו יותר קשה מאשר לכתוב את הטקסט המקורי.
חיפשתי דרך לדיון וביקורת שבה אף אחד לא יופלה לרעה, שלא נתעלם משום יצירה, ונראה לי שהפעם זה הצליח. בחלק מן המקרים היצירה הבאה בתור היתה גם המועדפת, וזה שימח אותי, המקריות הזו. בחלק מן המקרים שמחתי על שניצלתם את האפשרות להתייחס לטקסט אחר.
אני מקווה שלמדנו מן ההערות שהערתם לא פחות מן הקריאה בטקסטים. שימו לב שגם אופני התגובה הם שונים, שיש שהתיחסו בעיקר לתוכן ויש שטיפלו בשגיאות ובשפה, יש שהציעו הצעות עריכה, ואפילו מרחיקות לכת, ויש שאמרו "לא לגעת". מתוך תגובות אלו אני מנסה להבין מהו הדבר אותו אתם מחפשים בביקורת העבודות ובסדנא זו.

כמובן שבפעם הבאה אשנה את הטקטיקה - כדי לשחרר את כתיבתכם מפני הידיעה מי יעביר עליכם ביקורת, ובכדי שלא תתחשבנו בעת הפירסום - מי יגיב אחרי מי.

באשר לציטוט מ"זן ואומנות אחזקת האופנוע" אין להוסיף רבות. זה די ברור. לא כן לגבי המטלה שקבלתם. התרגיל המקורי עסק רק בחפץ ובתיאורו, ואכן בעבר קבלתי מאות תרגילים משמימים שענו על המשימה. אולם אתם כותבים הרבה יותר מדי טובים מכדי שאבזבז מטלה יקרה וזמן של שבועיים על שיעמום ושיממון, ומה גם שאינני מקבלת מכם או מכלובי כסף בכדי להשתעמם, ולכן העזתי ונתתי לכם משימה מורכבת. קיוויתי כי הכנסת התוכן של הרחמים והסליחות תניף את התרגיל הטכני אל מחוזות מוצלחים יותר, נוגעים יותר. לטעמי זה הצליח מעל ומעבר למצופה.
אני שמחה כי 13 מכם נענו לאתגר זה. ממש נהנתי לקרוא.

אם במהלך פרסום תגובותי תרצו להעיר ולפתוח בדיון - אשמח עד מאד. (לא רק משתתפי הסדנא מוזמנים. שניתן צ'אנס גם לקוראינו האדוקים להשתתף בדיון?)




המשך יבוא
(מיד לאחר החומוס-פול-ביצה המתחמם לו במטבח)
נשיקות בטעם בצל חי ומלפפון חמוץ,
זאבה