שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

שיעור 3: מילים, מילים

זאבה אפורה​(אחרת)
לפני 17 שנים • 24 בספט׳ 2007

Re: נפלה שלהבת

זאבה אפורה​(אחרת) • 24 בספט׳ 2007
היילני כתב/ה:
מובן, המורה.

כמדומני, אבל, נהוג לברך תלמידים חדשים בכניסתם לכיתה...

שלום לכולם! icon_biggrin.gif


שלום להיילני, ארזוני וכחולוני ולכל המצטרפים החדשים.
נסתפק בזאת!
יאללה - עיניים על הלוח !!
לחזור ולהתרכז בשיעור!
Belisana​(שולטת)
לפני 17 שנים • 24 בספט׳ 2007

המורה

Belisana​(שולטת) • 24 בספט׳ 2007
אני טסה מחר לחו"ל ל-10 ימים ואין לי זמן לנשום. אנסה להכין את העבודה עד מחר ואם לא אצליח, אשלים כשאחזור.

רצ"ב אישור מאמא שלי, אישור מפקיד המכס ואישור מהגניקולוגית שלי.

בכבוד רב.
Whip​(שולט)
לפני 17 שנים • 24 בספט׳ 2007

ידע הוא כוח

Whip​(שולט) • 24 בספט׳ 2007
אוח, זאבה זאבה....איזה תיק הפלת עליי.
תני לי עלילה מוגדרת, משימה מתוארת היטב, ואתנפל עליה חיש קל, אספור מילותיי ואשלב ציטוטיי, ארקום לך עלילה טעימה ומשובחת.
אבל ככה? "באיזה מילים נפלת?" על מה את מדברת?
עשית לי לחשוב, וזה טוב.

מנהרת הזמן....טוני ודאג....מחשבתי מסתחררת מעל עשרים שנה אחורנית...

אני בן עשרה עיקש, שולט על מחשב הקומודור שלי, רק אני יודע איך להעלות משחקים שהיו מרוכזים בעשרות בקלטות אודיו עם טייפ מצ'וקמק.
שומר על הידע הקדוש מאחותי הקטנה בקנאות מפליגה, כי מבלי דעת חשתי ש"ידע הוא כוח"...עוד שתי מילים גדולות, מבהיקות, מסנוורות.
והיא ביקשה שאסביר לה איך מעלים משחקים לבד, והתחננה, ורבה איתי...
אך אני סירבתי. כי על כוח לא מוותרים, חשתי באינסטינקט ילדותי.
ואז....
נפל לי אסימון. נחה עליי השכינה. בא בודהה ונגע בכתפי, או איך שלא תרצו לקרוא לזה.
ישבתי וכתבתי מה שלימים אלמד שנקרא "נוהל". פרוצדורה מסודרת של איך בדיוק להעלות משחקים. איך לאפס מונה ולחשב איפה המשחק המבוקש ואיך להעלותו, חישובים ופקודות וכל מה שצריך.
וכמה דקות לאחר מכן אני נקרא לשיחה אצל אימי, ובתגובה להאשמות הזאטוטה האדומה מכעס, במקום להתגונן כדרכי ולהתעקש שזה מסוכן ושזה שלי וכל זה...
אני מושיט את הדף המכיל את סודותיי, דף שעד אותו רגע אחזתי בכף ידי.
"קחי" אני אומר לה "הכל רשום פה".
ועל רקע שתיקת התדהמה שנפלה בחדר אני יוצא בשקט החוצה, הולך לי לצעדה ארוכה, ואז מוצא לי ספסל. יושב ומקשיב לשתיקה, לציפורים,
נהנה מהשלווה שאופפת אותי. מהרוגע ההוא שמלווה שיחרור.
מה שאחרי שנים אגדיר כ..."הארה".
ידע הוא כוח. אבל כוח הוא גם חולשה.
ויתור על כוח
הוא הכוח האמיתי.


פשטות,
צניעות,
נזירות,
החליפו מאז את המילים הכוחניות והמבהיקות והגדולות-מהחיים ההן, המילים שמאחורי אורן המסנוור מסתתר לרוב רק רגש קטן עם פנס גדול.
נשארו עוד כמה. תאווה. תשוקה. מילים שלא בטוח שארצה להעלים מחיי, כי נזיר אמיתי אינני וגם איני חפץ להיות. אבל גם אותן...אקח כמות שהן, ללא ההילה המזויפת ההיא.

אידאלים הם כמו תפאורת סרטים. מקדימה אתה בטוח שהן עשויות לבנים מוצקות, אך הצץ מהצד ותופתע לגלות כי רובן תפאורות קרטון, נשענות רק על צמד עמודים מחליד. "כוח", "עוצמה", ו"כבוד", בדמוי-עיר נטושה מהמערב הפרוע בשם "אידאלימסוויל", על הקרקע הטרשית החרבה שלה, על גלגלי העשב הקוצניים המתגלגלים לאורכה ברוח.
כמה דם נשפך בעיר הזאת במהלך הדורות.
כמה דמעות הרטיבו את אדמתה העקרה והבלתי מסופקת.

ורק "נזירוׂת" עוברת בדממה לאורך הרחוב הארוך והמרהיב והעקר הזה,
קערה עץ פשוטה בידה,
בד דקיק מכסה את עורה,
וכולה קבלה וצניעות וחמלה.


"כי עפר אתה, ואל עפר תשוב"
"?You are coming from nothing, you are going to nothing, so what did you loose"
"Nothing"
הסאדיסט הרומנטי
לפני 17 שנים • 25 בספט׳ 2007

מחר?

הסאדיסט הרומנטי • 25 בספט׳ 2007
מחר?

"מחר בבוקר בשעה שש ושלושים אני אהיה מת."

שורה שכתבתי ביומן שאיננו, אני כבר לא זוכר אם קראתי אותה, ראיתי אותה בסרט או היא צצה במוחי ככה סתם.

"מחר בבוקר בשעה 6:30, אני אהיה מת."

זו לא ממש שורה, זה משפט, משפט מלא, אולי אפילו יותר?

"מחר בבוקר בשעה שש וחצי, אני אהיה מת."

זה סיפור, שלם, התחלה אמצע וסוף בשבע מילים, סיפור קצר, בשבע מילים, יכול להיות שניצחתי את אסימוב? "האיש האחרון בעולם ישב בחדרו כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת.", תשע מילים לסיפור המד"ב הקצר ביותר שנכתב. ניצחתי? לא כתבתי מד"ב, רק סיפור.

"מחר בבוקר?"

למה מחר? למה לא שבוע הבא? העתיד המדויק הזה, מעצבן אותי, לא רק מחר גם השעה קבועה, בעצם אולי לא, בשעה שש ושלושים, אולי אני אמות בחמש, ועד שש ושלושים אני אשאר מת.

הנבואה לשוטים, אבל "מחר בבוקר בשעה שש ושלושים, אני, אהיה מת."

אני?

"מחר בבוקר בשעה שש ושלושים, אני אהיה, מת."

אני אהיה? מה?


"מחר בבוקר בשעה שש ושלושים ואחד (נו חייבים לשבור את הדיוק השוויצרי הזה), אני אהיה מת."

מת , מוות, סוף, שחור, שקט, קרקע, טעון לי מדי.

"מחר בבוקר בשעה 6:30 אני אהיה........."
פרלין​(נשלטת){ש}
לפני 17 שנים • 25 בספט׳ 2007

טפו, טפו, טפו

פרלין​(נשלטת){ש} • 25 בספט׳ 2007
אני יושבת באותה נקודה כבר הרבה זמן. ביקשו ממני לחכות שם, עניינים בירוקרטיים. מישהו צריך לעשות משהו ואיזה טופס שצריך למלא. תמיד יש טופס שצריך למלא. אז בהתחלה ישבתי על הכסא הלא נוח הזה אבל אחר כך נזלתי לרצפה ונשענתי על הקיר. לנו, ה"אבלים" מותר לעשות מה שאנחנו רוצים הרי. כזו "טרגדיה". איזו טרגדיה איומה.

עוד מעט האחים שלי יגיעו. אבל בנתיים אני בוהה בקיר שמולי ומנסחת הספד. אני שונאת את עצמי על הניסוח הבלתי נשלט הזה ושונאת את עצמי אף יותר שזה נשמע כל כך רע. תמיד שנאתי חוסר כנות. עוד מעט גם אבא שלי יבוא. פעם, בהלוויה של בן דוד שלי בכינו ביחד. אני זוכרת את עיגולי הזיעה שלו כשחיבקתי אותו. אבא שלי רועד בזרועותי ואני רק בת 14. היום אני גדולה יותר וקטנה הרבה יותר. כי היום אין לי שורשים.

המילים שחגות לי בראש נבובות: "גדיעה", "כריתה". "מוות", "חסד", "כוח", "אימה", "עפר".
אני רוצה רק להרים את הראש ולראות אותם באים כבר. את הפנים החיוורות והאבלות של האנשים שאני אוהבת. את הפנים המבוהלות ושטופות הדמע של אחי הגדול, הפתוחות של אחי הקטן והחתומות והרועדות של אחותי הקטנה. אני רק רוצה שיבואו כבר. שיבואו.

כי עכשיו, בנקודת הזמן הזו, אני באמת לא יודעת לאן ואיך לשאת את יגוני.
קייסי
לפני 17 שנים • 25 בספט׳ 2007

דליקות

קייסי • 25 בספט׳ 2007
קוראים לי קייסי ואני מכורה. קשה לשים את האצבע על מה בדיוק. כמו מעשן כבד, גם אני מדליקה התמכרות בהתמכרות, מועכת בפיזור נפש בדל התמכרות וכבר נחפזת, ברעד קל ובאצבעות קפוצות, להתמכרות הבאה שהצתתי.

כבר הייתי מכורה בחיי לספרים, לאוננות, לקפה, לאנשים כאלה ואחרים, למכון כושר, לסטוצים, לאוכל, לתחלופה סיטונית של נשלטים בליקוק התחת שלי, לשיחות רשת מזדמנות, לסושי, לאהבה, למשחקים, לקיסמי אוזניים, לחברויות נפש, לסרטי קולנוע סינים, לחופש.

בתקופה שהייתי מכורה לליקוק התחת שלי, נהגתי להזמין צעירים מצודדים לביתי, להתיישב על פרצופם החינני ולהפליג לשרשרת גמירות בלתי נגמרת, עד שקרסתי על גופם באפיסת כוחות.
קצת אחרי ששילחתי אותם למקלחת, צפיתי בהנאה בשריריהם העירומים נוטפים סבון ורעננות, ודחקתי בהם בעדינות לצאת לדרכם, כבר יכולתי לחוש שוב בעיקצוץ הסידרתי המוכר. אותו עיקצוץ ששלח אותי שוב לצוד לי קורבן טרי ולזיין את פניו ברעבתנות מחודשת.

כדי לא להביך את עצמי לא אפרט כמה לשונות פלשו לחור התחת שלי במהלך שבועיים כפייתיים במיוחד בתקופת ההתמכרות הזו. אציין רק סמ"ס אחד שקיבלתי באחד הבקרים, שהזמין אותי במתיקות פאמיליארית לאירוע כלשהו באותו ערב. כשהחזרתי, מקץ התחבטויות, את הסמ"ס התוהה: 'מי זה?', נעניתי במשפט מעוטר בסמיילי קטן: 'זה שעשית אתמול'. צביטה קטנה של זעזוע הבהירה לי שאפילו השטן וכל שליחיו לא יצליחו לגרום לי להזכר את מי טחנתי יום קודם. השבועיים החריפים הללו נמזגו לבליל פסיכודלי אחד, מבחיל ומענג, של לשונות רכות ותובעניות וגופות מפרפרים לנשימה תחת עולי וחשקיי.

בשולי ההתמכרות ההיא, שנגמרה עוד באותו יום בגל ירקרק של מיאוס עצמי, הדלקתי התמכרות חדשה: התנזרות. טהרנית ומזוייפת ככל שתהיה, היה בה משהו מזכך. שקעתי בזרם פלירטוטים וירטואליים עקרים ונבזיים שהסתיימו בהיעלמותי החד-צדדית ובחסימות על פי גחמות של רגע, שלא טרחתי לתת עליהן את הדעת ביום שאחרי. אבל גם התמכרות זו התאבכה, בתורה, בענן האבק שהשאיר הטנק הדורסני והגורף מכל, אהבה.

ההתמכרויות שלי קשות, יסודיות, גסות, חולניות. כשאני מתארת אותן במילים זה לא מגרד אפילו את הריגוש המרעיש שמיוצר אצלי בגוף כשאני מציתה אותן בזו אחר זו, כפירומאנית חסרת עכבות ביקום חלופי מקרטון-ביצוע. ובכל זאת, חרף דלותן, מילים הן ההתמכרות הכי עמוקה שלי.
אין​(לא בעסק)
לפני 17 שנים • 25 בספט׳ 2007

מילים, מילים

אין​(לא בעסק) • 25 בספט׳ 2007
אחי הגדול לא מדבר. שמים אותנו בעגלת תאומים ומאכילים אותנו ביס לו- ביס לי.
ואני מקשקשת, ממלמלת, מתחילה ליצור מילים. "איזו מתוקה" כולם אומרים. בולעים את הרוק מהמבוכה שנוצרת מהילד הגדול שחולק איתי עגלה ואפילו הברה אינו אומר. מבטו תועה, אולי גם תוהה. הוא גדל עוד קצת וגם אני, והחדות של חוסר ההתפתחות שלו לעומתי צורמת לכולם. העבירו אותו למוסד. פעם בשבוע היינו נוסעים לבקרו. חוצים את המסדרון הארוך בעל המרצפות המעויינות ומגיעים לחדר האחרון.
והוא שם. בוהה. שותק.
ואני שואלת "אמא, למה הנשים האלה לבושות מצחיק ומדברות מוזר?"
"הן נזירות צרפתיות, מתוקה שלי. נשים מאוד טובות" היא עונה.
לי הן סתם נראו מוזרות ונוקשות. בכלל במקום הזה, לא ממש מדברים.
מילים לא ממש נהגות אבל יש רעש כל הזמן. יש ילד שנורא אוהב לרדוף אחריי ולמשוך לי בשיער. אני תמיד רצה מהר ומסתתרת מאחורי המיטה של אחי. בדרכו שלו הוא מגן עלי. עד שאבא בא ומרים אותו, מעביר אותו לעגלה ואנחנו יוצאים לחצר המוזרה. המבוגרים מדברים על כלום ואני חוקרת את הסביבה. את חומת האבן עם הצורות המעניינות. את הנדנדה שאף ילד כאן לא מתנדנד עליה. את ההר שממול. מדי פעם מביטה לעבר אחי, אותו מבט, אותו שקט. הלוואי ויעיף את הזבוב הזה מפרצופו. זה לא קורה. אמא וסבתא מקשקשות ואבא מעשן בצד. אני הולכת בצעדי חייל ומעיפה את הזבוב העיקש מפרצופו.
מחייכת אליו והוא בוהה בשתיקה.
ככה, כל שבת, עד שאבא מת.
בינתיים בגן, אני כל כך שולטת במילים, שהגננות מכינות גם לי נס קפה ומתמוגגות כשאנחנו יושבות ומדברות.
מילים , מילים, ובבית אני שותקת בדיוק כמותו.
אמא החליטה שאם אבא מת, זה עלול לקרות גם לה והחלה להכין אותי לתפקידי החדש. אני הממונה על אחי. פעם בשבוע, אמא אוספת אותי מהגן ואנחנו נוסעות בשלושה אוטובוסים למקום המוזר, לבהות באחי שותק ובוהה. בכל אוטובוס אני מקיאה והאנשים מסתכלים והנהג כועס ואמא מתנצלת. אנחנו מגיעות ומטפסות במדרגות במעלה ההר, בשתיקה. חוצות את המסדרון והילד רודף אחריי וההן ממלמלות בשקט במבטא מוזר ואמא שלי ממלמלת איתן. ואני,
אני רק מעיפה את הזבובים ממנו. אולי זה תפקידי.
בינתיים בביה"ס אני מלכת המילים, תמיד מייצגת את הכתה, תמיד כותבת סיפורים , תמיד לוחמת צדק.
ואת המילים שאני באמת רוצה לצרוח אני שותקת לתוך תוכי. אולי עדיף לחיות כמותו, בשקט מבורך...
וכך, כל שבוע, אני ואמא במסע להר השקט. עד שגם הוא מת.
בהלוויה של סבתא, ישבתי על מדרגות בית הקברות. בהלוויה שלו כבר הורשיתי להכנס. בכ"ז אני הממונה עליו.
בקושי היו אנשים. אספו כמה גברים זרים להגיד את מה שצריך.
ואני רק הבטתי בשקט על הגוש הלבן והחזקתי את עצמי בכח שלא לרוץ להעיף ממנו את הזבובים.
והכניסו אותו לאדמה וידעתי שעכשיו הוא יהיה בשקט תמידי ורציתי גם...
אח"כ אני ואמא עשינו מסע, קצר בהרבה. בלי אוטובוסים, בלי נזירות, בלי ילד שרודף אחריי.
הפעם הוא שותק מתחת לאבן גדולה שעליה שמו שמעולם לא הגה, מתנוסס באותיות גדולות ותנצב"ה.
הפעם הוא מוקף פרפרים ואני שקטה.
והיום אני אשה של מילים שעובדת עם ילדים שלא מדברים ומגרשים מעצמם את הזבובים
והשקט ממני והלאה...
קייסי
לפני 17 שנים • 25 בספט׳ 2007

וואו, אפיניטי

קייסי • 25 בספט׳ 2007
יאללה, זאבה, בלי איומים. הייתי חייבת.
erzon​(שולט)
לפני 17 שנים • 25 בספט׳ 2007

ל.....

erzon​(שולט) • 25 בספט׳ 2007
כמו שהצטרפתי כך גם אנטוש...הכל תלוי בעניין.
מי שכותב ושומר את דברים עושה זאת כדי לשמר וכדאי שיכולו לקרוא את דבריו, על אחת כמה וכמה אם פירסם. לכך התגובה, אפשר לפרשה כביקורת אפשר כתגובה, למה התחברתי, זאת הנקודה שאין צורך להאריך במילים, החיבור יוצר סקרנות, אני מחובר לסקרנות, כמו עוד רבים אחרים, אבל הוא מדמה ומדמה ומדמה את המפלצת שאוכלת ואוכלת ואוכלת.....ממש שלמה ארצי (דווקא שלמה הוא לא רע), השאלה היא מה? ואם יש תגובה על זה מה טוב....אם אין אז נשאיר את זה בגדר ביקורת חרא, השאלה היתה אם _____ הבינה מה רצתה להגיד או שסתם כתבה כי היה מקום. אני מקווה שזאת תגובה ארוכה מספיק כדי לקבל ציון של ראויה, אני בספק אם אצליח להתעלות על עצמי בעתיד ולכתוב תגובות ארוכות דיו שיגודרו כתגובה טובה.
erzon​(שולט)
לפני 17 שנים • 25 בספט׳ 2007

ממממ

erzon​(שולט) • 25 בספט׳ 2007
למה צריך להצטרף, למה צריך להיות בסטטוס כלשהו, למה צריך לכתוב כדי להגיב, למה צריך להיות ארזון ולא סתם ארחי פרכי, הגבת למה שכתבתי , זה אומר שלא משנה מי אני או מה עשיתי, במקום לחפש להגדיר לי שיכות, תתעלמו או תיהיו עניינים.