המכשפה בג'ינס(שולטת)
|
לפני 21 שנים •
8 במרץ 2003
אם תתנהגי יפה אז ניקח אותך
|
|
|
DomDomina(שולט)
|
לפני 21 שנים •
8 במרץ 2003
אולי נארגן תחרות .....
אולי נארגן תחרות ....העבד המושלם....השפחה המושלמת....
והפרס יהיה לשרת את הזוג בעל התחפושת היפה/מקורית ביותר.. יש לכם רעיונות?  
|
|
|
Bloody Kiss
|
לפני 21 שנים •
14 במרץ 2003
אינטרסנטי משהו....
לא?
סבבה אני בעד |
|
|
| ידיים קשורות לרווחה(נשלט) |
לפני 21 שנים •
15 במרץ 2003
מסיבה אני בא.
אני בהחלט רוצה להגיע למסיבת הפורים אני מבטיח להיות כלב טוב, אבל רק אל תסימו זרנוקי כיבוי אדומים לידי זה ידוע שכלבים לא יכולים לשלוט בעצמם ליד דברים כאלה.
ואם יש תחרות לעבד המושלם אולי כדאי שתכינו קריטריונם, בכל מקרה אם יש אני אצטרף. עכשיו הסיבוך היחידי יהיה למצוא בגדים קינקיים |
|
|
|
כלובי
|
לפני 21 שנים •
17 במרץ 2003
למה בעצם אנחנו אוהבים להתחפש
אריאנה מלמד כותבת ב-YNET על הריגוש שבאיבוד האני, פורים שמח!
כשאני אינני אני רק פעם בשנה מותר לנו להיות מישהו אחר. ולמחרת הקרנבל - מה נותר? העצב הפשוט, העמוק, על כך שאני בכל זאת אני, גם עם התחפושת הכי מושקעת בעולם. אריאנה מלמד מנסה להבין מה יש לה, לתרבות המערב, שגורם לה לרצות לאבד את האני, לפחות ליום-יומיים אריאנה מלמד כשמלכת אסתר הראשונה פסעה מעדנות במשעולי השטייטעל, אי-אז בימי הביניים, היא ודאי לא ידעה שהתחפושת שלה היא מסורת מועתקת מתרבות הקרנבל, שהיא בעצמה מסורת מועתקת מן המיתולוגיה, שהיא בעצמה ביטוי לפחדים הכי קמאיים שלנו מהפגיעה בעצם זהותנו – "אומרים כי אני / אינני אני / על כן אני נבהל / כי אם אני / אינני אני / אז מי אני בכלל?", כך בלשונו המגומגמת של קונילמל, שנמצא לו, אוי א-ברוך, מין כפיל. אין ביטוי פשוט מזה לאימה ולקסם של מטמורפוזה, של תחפושת, של אובדן עצם תחושת ה"אני". איך עושה פר? איש אינו יודע מתי אירע נשף המסכות הראשון בתולדות האנושות, אבל היצורים הראשונים שעליהם אנו יודעים כי הרבו להתחפש היו האלים בפנתיאון של המיתולוגיה היוונית. בדרך כלל, אם אדם פסע במשעולים ופתאום נקרתה לפניו דמותו של זאוס, אפשר היה לזהות אותו על פי הברק שאחז ביד ימין או על פי הנשר שנח על כתפו. אבל היו גם ימים שבהם לזאוס נמאס להיות זאוס. לרוב זה קרה כאשר הוא התאהב בבת תמותה. לא נעים להפחיד עלמות רכות בברקים, ולפיכך נולד צורך להתחפש. עבור זאוס זו היתה משימה קלה למדי. אלי יוון ניחנו בכושר לבצע מטמורפוזיס – שינוי צורה מיידי – אפילו מבלי להגיד ג'ק רובינזון. מה שלפני רגע היה זאוס הפך פתאום לפר, התחפושת החביבה על אבי האלים, ואני מניחה שמאז ימי המיתוסים הראשונים יש עדיין אנשים ששואלים את עצמם, מדוע פר ייחשב לאובייקט מיני בעיניה של עלמה צעירה, וכיצד בדיוק התכוון זאוס לפתות אותן בדמות שכזו. התחפושת היתה מפלט לאבי האלים – לא רק מזהותו הרגילה אלא גם מאשתו הרה, שהיתה הממונה מטעם עצמה על הפנתיאון. כשיצא לה לגלות את אהבהבי בעלה, בדרך כלל היתה כופה על בנות האנוש חסרות הישע מין תחפושת תמידית: אחת הפכה לכוכב, אחת לשיח דפנה, אחת סתם לא מצאו עד היום הזה, אבל העיקרון היה ברור למדי: חשקת באהבת אל בדמות פר? אוי לך, תיאלצי לוותר על זהותך לנצח-נצחים. רעיון ה"אני" כגורם קבוע בחיינו הוא רעיון מערבי מובהק שהתפתח ביוון העתיקה וסביר להניח שהוא הגן על תחושת העצמיות הרופפת ממילא של בני אנוש – אבל הוא לא רעיון הכרחי. בתרבויות אחרות, לאלים מותר להופיע בכמה צורות – לפעמים מנוגדות זו לזו – ואיש אינו מתרגש מכך. למשל האל שיווה, שהוא גם וישנו, שהוא גם קרישנה – פעם יש לו חרב ופעם יש לו המון גפיים שמרקדות בחן, ולפעמים לא, ועולם כמנהגו נוהג. או גאנש בעל ראש הפיל: לפעמים הוא כחול, לפעמים הוא מעוטר בחיתול דקורטיבי, ועדיין אפשר להקריב לו מנחות קטנות בלי טענות. במקום שה"אני" נזיל יותר וחשוב פחות, אפשר להתחפש כל יום – בתנאי שאתה אל, כמובן. פשוטי העם הופכים לאצילים לבני האדם נשמרה זכות מוגבלת לשנות את זהותם בכוחות עצמם. לשם כך נועדו הקרנבלים, ארועים עתירי אלכוהול ושמחה, שהגיעו בדרך כלל אחרי תקופת צום ותענית. עד היום באירופה, רוב הקרנבלים המקומיים מתחילים אחרי LENT, עונת החורף הדכאונית שבה אסור לקתולים לאכול בשר. מי שמתעניין באטימולוגיות, ישמח לגלות את הקשר בין CARNE, בשר בלטינית, לבין הקרנבל. בקרנבלים של ימי הביניים מותר היה לפשוטי עם להתחפש לאצילים, וגם להיפך. אין מדובר בעניין טריוויאלי אלא במסורת שמאפשרת לזעזע את ההיררכיה החברתית לתקופה קצרה ומוגדרת היטב. בימי הביניים, אמצעי הזיהוי העיקריים של החברה הפיאודלית היו האיסורים וההיתרים שנגעו ללבושו של אדם. להמונים הרעבים, למשל, לא הותר להתהדר במלבושים אדומים. בעלי מקצועות מוגדרים הסתובבו בעולם במדים שיכלו ליצור הבחנה מיידית בין תליין לבין צבע, בין נגר לבין רופא. יהודים שגודרו בגיטאות נאלצו גם לחבוש כובעים משונים מאוד, ברורים לכל כתמרורים – הנה, כאן הולך יהודי. אבל פעם בשנה, לשמחתם של כולם, הכל התהפך. מותר היה לשתות בפרהסיה, ואפילו הרבה. מותר היה להיות מי שלעולם לא תהיה, מותר היה לטעות בזהות וליצור מזה קומדיה, ואפשר היה לחצות את הגבולות הקשים של ה"אני" וגם את גבולות הטעם הטוב. מתח אירוטי עצום האלכוהול וחוסר הבהירות בקשר לזהות, כמו גם תחושת פריקת-העול המאורגנת האופיינית לקרנבל, יוצרת כמובן מתח ארוטי עצום אצל המשתתפים. לא המשתתפים בעדלידע, כמובן, כי פורים היהודי המודרני מעוקר מקונוטציות מיניות, למרות שמגילת פורים רוויה בהן, אבל הקרנבלים האחרים בעולם עדיין משמרים זכר ממה שהיה נועז כל כך בימי הביניים: מי שמחליף זהות, כאילו ניטלת ממנו גם האחריות למעשיו, כאילו הוא מטייל בתוך בועת זמן שבה הכל מותר, גם התאהבויות עזות ו"לא נכונות" מבחינה חברתית. אם כבר חוצים את גבולות ה"אני", אפשר לזמן מה לייצר "אנחנו" מסוג אחר, לא כן? הסמטוכות העלילתיות של תחפושות וחילופי-זהות היו מוכרות היטב עוד בימי הרומאים. ה"מטמורפוזות" של אובידיוס שרדו בזכרוננו כמסמך חשוב מן התקופה ההיא, לא כל כך בגלל איכויותיהן השיריות אלא יותר בשל העובדה, שעד עצם היום הזה הדמיון האנושי ניצת ומוקסם מחוויית היציאה מן הגוף, מן הקבוע, מכל מה שמוכר לנו ולכן נראה בטוח. אלפיים שנה ויותר אחרי ה"מטמורפוזות" אפשר עוד לקרוא פרקים מדהימים של הסתבכות בנשף מסכות אצל ס. יזהר, ב"מקדמות", או לצחוק מעט על הבלגן הכרוך בחילופי זהויות ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר", ולהיזכר ב"לילה השניים עשר" או ב"מהומה רבה על לא דבר" של שייקספיר – או בקונילמל, כולם איכשהו קורבנות של בעיית הזהות, אם תרצו – או עלילות מצחיקות נורא שמתרחשות כש"אני אינני אני". ולמחרת הקרנבל, אצלנו כמו בכל עיירה אירופית – מה נותר? חמרמרת קשה, כמובן. וגם העצב הפשוט, העמוק, על כך שאני בכל זאת אני, וגם עם התחפשות הכי מושקעת בעולם לא אהיה מישהו אחר, טוב וזוהר ויפה ונועז מכפי שאני באמת. העצב הזה יפרנס המוני יצרני תחפושות גם בשנה הבאה, גם במאות הבאות, כל עוד בני האדם ימשיכו לתהות על זהותם החד-פעמית בעולם הזה ויישאו עיניים לפרתנון, בתקווה שאולי עוד ייצא משם איזה זאוס מחופש ומחפש צרות. |
|
|