לכותבים שבנינו - שאלה.

לכותבים שבנינו - שאלה.

masoul • 3 בנוב׳ 2024

לאלו בנינו שכותבים,
מה זה מצריך מכם?
איך אתם כותבים?
האם הכל נשפך מכם ככה בבת אחת? משפריץ מכם?
או שזה תהליך איטי מילה אחר מילה שלב אחרי שלב?
אתם עושים עבודת הכנה לפני כתיבה?
כמה זמן לוקח לכם לכתוב, נגיד פוסט לבלוג או סיפור?
כמה אתם עוברים על הפוסט לאחר הכתיבה?
אתם כותבים וישר מעלים? או שאתם מחכים קצת לעכל להבשיל ולהשלים עם התוכן?
אחרי שכתבתם, אתם קוראים בבלוג מה שכתבתם? או שאתם משאירים את התוכן שלכם ומתרחקים ממנו?
עוד משהו שמאפיין את הכתיבה שלכם ולא הזכרתי?

איך אתם כותבים?

Sirene{John} • 3 בנוב׳ 2024

איזו שאלות שכיף לענות עליהן.

בעבורי אני מוצאת שזה מתחלק לשני דברים - ההשראה (או הרעיון שבוער לי לכתוב באותו רגע) והheadspace הנכון לשבת ולכתוב. לפעמים יש לי רעיון שנבנה במשך שבועות, אבל אין לי את היכולת לתפוס את עצמי, להתרכז ולתת לו להחליק החוצה. ולפעמים ההפך, אני יכולה לכתוב מלא מלא שטויות אבל בלי נרטיב (ובגלל זה יש כל כך הרבה בלבולי מוח בבלוג שלי).

המהירות של הכתיבה משתנה בהתאם לרמת כל אחד מהקריטריונים האלו. בדרך כלל ברגע שאני כבר מסוגלת להתיישב לכתוב, הכל מחליק החוצה דיי בקלות. אבל לפעמים זה ממש צירי לידה בפסקאות מסויימות שפשוט גורמות לי לעבור לעשות משהו אחר.

בקשר לעבודת הכנה, אני לרוב בודקת דברים תוך כדיי כתיבה, או סתם ממציאה שטויות כי זה הכלוב אז זה לא כאילו איזה פיזיותרפיסט יופיע פתאום ויגיד "הממ לא, בעצם המרפק של הגוף האנושי לא באמת יכול להתעקם בצורה כזו." - אבל סך הכל מנסה שזה יראה סביר לעין הבלתי מיומנת.

לרוב ישר מעלה, ומתקנת שגיאות כתיב והקלדה אחרי שכבר העליתי. אני אקרא את זה בערך פעמיים אחרי, אסגור את הבלוג, אבל ביום שלמחרת אקרא שוב (וכנראה גם בכל פעם שאקבל תגובה או לייק חדשים).

JustNobody{?} • 3 בנוב׳ 2024

אני לא משקיעה המון בכתיבת פוסטים, בדרך כלל מוציאה את מה שיושב לי על הלב וממשיכה הלאה.

אני כן כותבת סיפורים, אז אתייחס לזה.

לכתוב זה קשה.
אתה מדמיין את ההתחלה, האמצע והסוף, אבל כל נקודות הקישור תמיד קשות להגעה.
זו עבודה שלעיתים מייגעת, אתה צריך להתגבר על העצלנות שלך כדי לעשות את זה.
לפעמים אתה נתקל במחסום, לא יודע איך לבנות את הגשר שיחבר בין שני חלקים שנראה שכל כך מובן מאליו שהם קשורים.
לפעמים הכל זורם ונשפך ממך כמו מפל ואז אפשר לכתוב ארבעה פרקים בשעה.

לאחרונה קניתי ספר שנועד לעזור למשברי כתיבה, האל עדי שאני לא מספיקה לקרוא אותו לצערי חחחחח

אבל היי, אתה תמיד יכול להיעזר אנשים אחרים.
אולי תהיה להם תובנה.
את הסיפור הראשון שלי סגרתי בזכות שולט כאן, שנתן לי כיוון איך לפתור את הפלונטר אליו נתקעתי.
אולי אוכל לעזור לך גם.
תרגיש חופשי לפנות לעצות ספרותיות

Kitty frank • 3 בנוב׳ 2024

כותבת כשיש לי, מפרסמת- ורק אז עורכת.

sub-les​(נשלטת) • 3 בנוב׳ 2024

שאלה מהממתתתת
אני לא כותבת הרבה אבל כשכן זה פשוט יוצא ממני, אני כותבת בפתקים בטלפון ופשוט שופכת החוצה את מה שיש לי במוח, אם זה סיפור או פריקת תחושות ורגשות. שמתי לב שאצלי דווקא כשאני פשוט כותבת ולא לוקחת כמה דקות לפני כדי לחשוב ולנסח זה יוצא הכי טוב. אחרי שאני מסיימת לכתוב (לוקח לי בערך שתי דקות בדרך כלל) אני עוברת על זה עוד פעם אחת ומשגרת, מה שיוצא אני מרוצה(:

Adonai Elah Elahin • 3 בנוב׳ 2024

בדומה לרוב הדברים שאני עושה, אני כותבת כשבא לי. אצלי זה בעיקר נובע מתוך תחושת דחף, כמו שיש לי דחף לאכול, יש לי גם דחף לפלוט מלל. מעבר לכך, לפרקים אני מרגישה שממש מגרד לי לכתוב ושהדרך לטפל באותו הגרד המציק היא לגרד עם העט או המקלדת באמצעות הכתיבה, בהנאה עד שמגיעה ההקלה.
אבל בתכלס, זה פשוט קורה כשאני חושבת על כל מיני שיט ומשועממת מספיק כדי להתחיל לכתוב.

כמהת-יער{גיקית שמנה} • 3 בנוב׳ 2024

בדרך כלל דברים פשוט יוצאים כמו שהם רוצים לצאת, מתי ואיך שבא להם. הבעיה היא לא עם הכתיבה עצמה, גם לא עם העריכה.
הבעיה היא להתיישב לעבוד. יש לי תוכן של שנים של כתיבה בראש, ואני רק צריכה לעשות את זה. ברגע שאני מתחילה, לעיתים קרובות אני מתקשה לעצור.

את הפתח לכתיבה אני עושה לעצמי באמצעות
אתגרים (נגיד, 500 מילה ביום).

לגבי פוסטים - הרוב יוצאים פשוט כמו שהם, לפי הרגש באותו הרגע, אבל יש כאלו שעוברים תהליך הבשלה, בעיקר מה שנוגע לדימויים מורכבים יותר.

לגבי שירה- רק רגש. מה שיוצא יוצא כשיוצא.

לגבי סיפורים- תלוי כמה מורכב הסיפור, והאם המצברוח שלו עוד בנמצא או שעבר.

the rain song • 4 בנוב׳ 2024

הפוסטים שלי תמיד נכתבו קודם בראש, במחשבות.
בלי לתכנן ובלי לבקש היו מתחילים להיווצר משפטים ואני בינתיים המשכתי בחיי כרגיל והפוסט היה נכתב עד שלא היתה שום ברירה אלא להוציא אותו אחרת הוא היה מזיין לי את השכל עד אחרית הימים. לפעמים הם היו נתקעים אחרי משפט אחד או שניים ומתמוססים לאיטם רק כדי לחזור אחר כך בשלים ומנדנדים.
החשיבה שלי הפכה לפוסטיאלית לגמרי. יכולתי לשבת בקופת חולים ולכתוב על זה פוסט, הנסיעה הביתה מהעבודה יכלה להניב שלושה פוסטים. לפעמים שיר עורר אותם ולפעמים החיפוש אחרי שיר או תמונה הולמים עכבו את הפרסום.
כתבתי הרבה על החיים שלי, גם כשהם משעממים ובורגנים להפליא. שיתפתי בחוויות, דעות, מחשבות, התלבטויות ותמיד גם בטעמי המוזיקלי. ולפעמים קיבלתי השראות מאנשים אחרים, פוסטים ותגובותיהם, שרשורים בפורום, ניקים משונים ופרופילים מוזרים.
מילה או שתיים יכלו להדליק את המנגנון והפוסט שנכתב לא היה קשור בכלל לנושא המקורי.
אם ניסיתי לכתוב את הפוסט לפני שהוא היה אפוי כהלכה הייתי נתקעת ומוחקת הכל. הוא היה חוזר בזמנו החופשי, או שלא.
הכתיבה באה לי נורא בקלות. אין לי טיוטות שמחכות לצאת לאוויר העולם. מה שלא מתפרסם ברגע שנכתב נמחק מייד.
לא כתבתי למגירה ולא לעצמי.

לפני השינה נכתבים (בראש) עשרות פוסטים. אם החלומות עושים נקיון וסדר במוח, הפוסטים הם הסדר שעושים לפני שהעוזרת באה. פעם קמתי כדי אשכרה לכתוב פוסט אבל זה היה נדיר. בבוקר בדרך כלל הם לא רלוונטים. ועדיין, 99.8% מהכתיבה שלי היא בשעות הבוקר, חלק משגרת היקיצה שלי.

בפעם הראשונה שלא נתתי לפוסט להכתב ולהתפרסם היתה נקודת מפנה. הוא בלבל לי את השכל כמה ימים עד שהתפוגג. זה היה קצת כמו טיפול גמילה. מאז אני הרבה יותר קמצנית בפוסטים שלי.
יש מחשבות שלא מבקשות לצאת לאוויר העולם הן פרטיות מידי ושום חשאיות בזהות שלי לא תגרום להן לצאת. הן נמצאות במדור אחר במוחי הקודח. לכתוב אותן מרגיש כמו לתרגם משפה זרה שאני ממש לא בקיאה בה.
אבל לא חסר בעולם טריגרים לפוסטים על כל נושא כמעט והכלוב, בלי עין הרע, שופע רעיונות. אין בעיה למחזר כי תמיד יגיע מישהו ויצליח לשדרג איזו תופעה והפוסט, בלי שתכננתי ובלי שביקשתי יתחיל לתקתק את עצמו בראש עד שלא תהיה לי ברירה. גם אם בעבר כבר כתבתי על הנושא.

אני תמיד עושה הגהה קפדנית והקטע הכי מוזר הוא שגם אם אעשה חמישים פעם הגהה, אחרי הפרסום אגלה איזו שגיאה או שתיים. לפעמים אפילו אחרי כמה ימים. בדרך כלל לא אתעצל ואכנס להוסיף איזה פסיק או נקודה שהיו חסרים. או סתם הקשת רווח שחמקה מעיני. אני חייבת, אין לי תירוצים של ליקויי למידה או נשלח מהנייד. 


אני כבר כמעט לא כותבת ואני לא כל כך יודעת למה. אני מודה שהכתיבה חסרה לי.
אולי באמת כתבתי כבר הכל.

שרף אורנים​(אחר) • 4 בנוב׳ 2024

חלק גדול מהפוסטים שלי נכתבו בפרץ של רגשות והפכו למילים.... לפעמים זה דקה ולפעמים חצי שעה.
יש פוסטים שצצו במהלך היום ולאט לאט נבנו או כאלה שהפכו ממשפט בטיוטות, עד שהפך למשהו שלם יותר.
יש פוסטים שפורסמו שניה אחרי שכתבתי אותם ויש כאלה שמחכים לזמן המתאים. יש גם כאלה שלא מרגישים לי עדיין בשלים לפרסום והם עוברים שינויים ועדכונים ולפעמים נמחקים ונכתבים מחדש, עד שאני מרגיש שזה נכון וראוי להתפרסם.

אין דרך נכונה ולא נכונה. כל פוסט והצורך שלו וכלכל אחד, יש את הדרך שלו/ה.

בהצלחה

סווריןן • 4 בנוב׳ 2024

אני מאמין בטיוטות, בכתיבה שבודקת דברים, שלא רצה לשום מקום. לסיפור טוב--ארוטי/לא ארוטי--יש איפהשהו לב פועם שכותבו צריך לזהות ולחפש לתת לו להיות... זה לא משהו שמשפריצים החוצה לא רק בגלל הצורך והחדווה בליטוש מלים וניסוחים, אלא בגלל שהכותב צריך להבין בעצמו לאן הוא חתר...