אתיקה, טראומה וגבולות אדומים: האם הכל מותר בהסכמה? (טריגר אונס)

בגדול? הכל כשר כל עוד יש הסכמה מושכלת ונוקטים בצעדים בשביל למזער פגיעה.

נשלטת לשעבר שלי אמרה לי פעם "אנחנו משחקים באש, זה מסוכן אבל כל עוד אנחנו מודעים לזה ולא משתוללים אז זה בסדר"

והיא צודקת. גם לי אמרו מילים חריפות אחרי שכתבתי על סשן אינוס cnc. שיזדיינו. הדעה היחידה שהייתה חשובה לי היא זו של הנשלטת שלי.

Those who matter don't mind and those who mind don't matter. תזכור.

לדעתי הכל מותר תחת הסכמה ובאחריות מהצד האגרסיבי.

גם לי היו מפגשים של אונס בהסכמה, אונס קשוח, אגרסיבי כואב ואלים. אונס שגרם לי לסיים בוכה מהמעשה והכאב.

זה היה בהסכמה ואני נוצר את אותם רגעים באהבה גדולה.

ד.ל.פ
לא. לא הכל מותר אפילו שיש הסכמה.
בתי הקברות מלאים באנשים שהסכימו ואחר כך הבינו שטעו ושלא היו צריכים להסכים אבל הנזק...הוא כבר נגרם.
לפעמים הוא כזה שקשה או אי אפשר לתקן.

צודקת לגמרי!
אם לא תדע להתמודד עם המקרה הכי גרוע שיכול לקרות בסשן הוא לא צריך להיות בטווח המשחק שלך, לא משנה אם הצד השני מסכים לכך.
וזה נכון לשני הצדדים בסשן - לצד השולט שאמור להיות Hands on על העניינים בזמן אמת, ולצד הנשלט שאמור להתמודד עם ההשלכות בסיום המעשה.

א- הסכמה קל. רצון זה החלק המעניין.
ב- הסכמה היא רק אות אחת ב SSC.

אין אתיקה בדס"מית אחת.
בין SSC,
או RACK
או PRICK
או CCCC
או משהו אידיוסינקרטי לגמרי למשתתפים
רק המשתתפים מכריעים מה "מותר".

הגבול בין הכללים שנועדו לשמור עלינו לבין חופש הבחירה של הפרט בתוך המרחב הבטוח שלו מוכרע, כמו האימרה ההיא של הנשיא טרומן, אצל מי שאחראי.
את השאלה אתה צריך להפנות לאותו אדם שהיה אחראי, לדעתך, על מצבך ועל הטיפול בך אם היית מתפרק בעקבות הסשן.
או, במילים אחרות, רק מי שמוכן לקחת אחריות על הסיכונים לסיטואציה בדס"מית יכול להכריע לגבי הגבולות של המותר והאסור.

בחור בשם מיק פעם אמר על -bdsm ש״זה כשהשולט לוקח יותר ממה שהנשלט מציע,
אבל פחות ממה שהוא מוכן לתת.״

כמעט עם כל דעה הסכמתי כאן למרות שכל אחד לקח את זה למקום אחר.
אני מניחה שעצם ניסוח השאלה מעיד יותר מהכל על המקום שבו אתה נמצא, אולי אתה עצמך לא סגור על איך אתה מרגיש (וזה בסדר) ואולי אני סתם מתיימרת לנתח.
אני חושבת שאפשר לשחק על מקומות כואבים ועל טראומות, השאלה היא מי נמצא איתך ביום שאחרי ואיך אתה מרגיש אחרי הסיטואציה. כשההתרסקות מגיעה, האם יש מי שאוסף איתך את השברים או לא.
אנחנו לא יודעים כמה זמן אתם יחד, מה אופי הקשר ביניכם. אני לא יודעת איך תקשרת לה את מצבך בזמן אמת אבל אתה כותב שהיתה כניסה מודעת לסיטואציה וזה משהו שדובר עוד קודם.
אתה מעיד על האקסטרימיות שלך, אז בעיניי יש לך אחריות לתקשר את המצב הפיזי והנפשי שלך כמו שלה יש אחריות גדולה מאוד לדאוג לשלומך וסה״כ אם לפני ואחרי והרבה הרבה אחרי יש מעטפת מכילה, כן, זה מקום שאפשר לבדוק אותו. לא יודעת אם השימוש במונח ״פרקטיקה בדסמית״ הוא המונח הנכון.
בגדול, נשמע שאתה בסדר עם זה, האם זה מוגזם, כל אחד יכול להעיד על עצמו בלבד איפה עובר הגבול.

רק תזכור שנפש האדם יכולה להיות מאוד שבירה, ולא תמיד רואים סדקים לפני, לפעמים זה עלול להתנפץ.

״אשמח לשמוע את דעתכם: האם כשמדובר באדם מנוסה עם צרכים קיצוניים, "חריגה מהכללים" יכולה להיחשב כפרקטיקה בדסמי"ת ? איפה לדעתכם עובר הגבול בין הכללים שנועדו לשמור עלינו לבין חופש הבחירה של הפרט בתוך המרחב הבטוח שלו?״

כמו שכתבתי בתגובות לפוסט המקורי, בעיניי חשוב להפריד בין דאגה לבין הפקעת אוטונומיה. אפשר להסתייג ולומר: ״אני חושבת ששחזור טראומה בתוך סשן הוא אזור מסוכן מאוד, וגם אם הייתה הקלה רגעית, יש לזה פוטנציאל להזיק״. אבל אמירות שמרמזות על כך שבגלל שעברת טראומה, אנחנו יודעים יותר ממך מה ההסכמה שלך שווה, בעיניי בעייתיות. טראומה לא מבטלת כשירות. היא לא הופכת אדם לילד, ולא נותנת לקהילה בעלות על שיקול הדעת של האדם.

״שפוי, בטוח ובהסכמה״ נשמע כמו כלל פשוט, אבל בפועל אלה מושגים מורכבים וסובייקטיביים. כי מי קובע מה שפוי ומי קובע מה בטוח? בטוח עבור מי, באיזה קשר, באיזה גוף, עם איזה אדם, אחרי איזו הכרות? יש דברים שנראים מבחוץ מסוכנים מאוד, ובתוך קשר מסוים מנוהלים באחריות עצומה. ויש פרקטיקות שנראות מבחוץ תקינות, עם כל המילים הנכונות והפרוטוקולים הנכונים, אבל בפועל הן פוגעניות ומצלקות.

לכן בעיניי הגבול אינו עובר בין ״לפי הכללים״ לבין ״חריגה מהכללים״. הוא עובר בין סיכון מודע ומנוהל לבין שימוש בסיכון כתירוץ. בין הסכמה חיה, מתמשכת וניתנת לעצירה, לבין הסכמה שמשתמשים בה כחותמת גומי. בין אדם חזק שמחזיק אחריות לבין אדם חזק שמתלהב מהכוח שלו.

אני יכולה להסתייג מאוד מפרקטיקה מסוימת ועדיין לכבד את זכותו של אדם בגיר ומנוסה לבחור בה. בעיניי זו לא סתירה. להפך, זאת בדיוק המשמעות של כבוד אמיתי לאוטונומיה: לא למחוק את הסיכון, אבל גם לא למחוק את האדם שבחר להיכנס אליו.

למען הסר ספק, אני לא קוראת להפקרות ליברטריאנית ולא טוענת שכל אחד יעשה מה בא לו ואנחנו נעמוד מן הצד ונמחא כפיים. ממש לא. ציינתי בתגובה שלי שאני מסתייגת מהבחירה שלך והסברתי גם למה, אבל גם הדגשתי שההסתייגות שלי לא באה להפקיע ממך את השפיות, את ההסכמה ואת זכותך להחליט מה בטוח לך. כי הם חלק מהאוטונומיה שלך, בה אין לי דריסת רגל.

מבחינתי, כשולטת, הסכמה לבד לא מספיקה אף פעם.
הסכמה היא רק חלק אחד מ"שפוי, בטוח ובהסכמה".
הסכמה יכולה להגיע ממקומות מאוד הרסניים, ואני לרגע עוזבת את המקרים של שולטים שמשיגים הסכמה מתוך מניפולציה, כי זה לא הנושא של הפוסט.
אתמקד בענייננו, כשהצד הנשלט טוען שהוא מסכים ואפילו דוחף להגשמת פנטזיה מסוימת- אם אני קולטת שזה מגיע ממקום של טראומה לא מעובדת או פגיעה עצמית של ממש, אני לא לוקחת בזה חלק. וזה לא משנה לי שהצד השני רצה בזה.

כי הוא בעצם מבקש ממני לקחת אחריות על מצבו הנפשי המורכב ועל הטראומות שלו, ועם כמה שזה מחמיא שמישהו סומך עלי ככה זה לא עונה על ההגדרה של בטוח מבחינתי.
לצערי הרבה נשלטים, בעיקר גברים, שחונכו לטאבו של לא לדבר על רגשות ובטח לא על רגשות סביב פגיעות מינית שעברו, חושבים שבדס"מ יהיה עבורם חוויה מרפאת ומתקנת.
אבל בדס"מ הוא אף פעם לא תחליף לטיפול, בדיוק כמו שמדקיל פטיש הוא לא תחליף ללכת לרופא אמיתי כשיש לך בעיה פיזית.
טיפול מקצועי נותן לך כלים להבין את עצמך, ולזהות גבולות בזמן ולתקשר אותם.
ארגז הכלים הזה נעדר ממי שמנסה לדלג ישר לבדס"מ וחושב שזה יפתור לו הכל, ואף שולטת לא יכולה להעניק לו אותו.

יש בי את הענווה להודות שזה גדול עלי, שאני לא יודעת לקרוא מחשבות ולהבין גבולות שאפילו הנשלט לא מודע שיש לו ולכן גם לא ידע לתקשר אותם, שאני חסרת הכשרה (וזה אחרי תואר בפסיכולוגיה, כן?), שאהיה בניגוד עניינים כי גם הסיפוק שלי אמור להיות חלק מהמשוואה בהגשמת פנטזיה (לעומת אצל פסיכולוג שחושב רק על טובת המטופל), ולכן זה לא הוגן שאקח אחריות על להוליך מישהו בשדה המוקשים של הנפש שלו כשיש סבירות עצומה ללחוץ לו בטעות על טריגר, ולהכניס אותו חלילה למצב נפשי שרק איש מקצוע מנוסה יצליח לחלץ אותו משם.

מניסיון, בכל פעם שאפילו בטעות נגעתי בקצה קצהו של טריגר של נשלטים שרצו להגשים פנטזיות הרבה יותר לייט ממה שאתה מתאר, האווירה הייתה קשה לאחר מכן.
הם סלדו מעצמם אחרי שהחרמנות עברה, כל הרגשות ששמרו בבטן צפו אצלם בשיטפונות בראש, אני הרגשתי אשמה שלא קלטתי משהו שככל הנראה לא היה לי שום סיכוי לקלוט לא משנה מה, כי זה לא תלוי רק בי אלא בעבודה רגשית שהם לא עשו מספיק מול איש מקצוע, או אפילו בכלל לא.
אבל בגלל שזה היה לייט יותר, אז אפשר היה לצאת מזה יחסית בקלות ולקבוע שיותר לא נוגעים בזה.
אני יכולה לתאר רק מה היה קורה אם היינו נוגעים ישירות בטראומה ומתפלשים בה. יותר דברים יכולים לצוף ולהשתבש בתרחיש כזה מאשר לעבוד חלק ומצויין.