סטיגמות והשפעתן

לא בארון מול חברות קרובות. אבל גם לא ממש בפתיחות של מה המשמעות ומה בדיוק הקינקים הספציפיים שלי. הן יודעות שאני נשלטת ואני נותנת לכל אחת לדמיין בעצמה מה זה אומר.
לא מבושה כמו שפשוט אין לי רצון וצורך לחלוק.

היחס הוא תלוי גיל ופתיחות- בנות גילי מתייחסות לזה קצת כמו נטייה מינית, משהו שהוא חלק אינהרנטי ממני ומהאישיות שלי.
מבוגרות יותר- קצת מתייחסות בהקטנה אבל לא מרוע, קצת יותר מחוסר היכרות לדעתי וכאילו זה משהו שאמור לפלפל את הסקס.

בארון לגמרי מול כל הסביבה הונילית שלי. אני יכול לספור על יד אחת את כמות האנשים הלא קינקיים/בדסמים שיודעים שיש לי השתייכות לזה. אני גם לא חושף בפניהם את הקינקים שלי או את המחשבות שלי בנושא. זה כולל גם את החברים הכי טובים שלי, חברים בכללי וגם משפחה כמובן

זה לא שאני הכי פעיל וזה לא שאני מסתיר 50 גימפיות במרתף, אלא זה יותר מבוסס על רצון למדר כמה שיותר דברים אישיים + לא כולם מבינים את המשמעויות של זה + אין לי כוח להתחיל לדבר על זה עם מישהו שלא מבין

בארון לגמרי.
גם היותי נשלט
וגם היותי מתחנגל.



למרות שאנחנו ב 2026 אנחנו חיים בסביבה מסורתית פרימיטיבית, ואפילו אם עד לפני עשור או 2 היה נראה שמתקדמים קדימה. מסתבר שחוזרים לימי הביניים.
אז עדיף שמי שלא בקטע לא ידעו.
מה שכן חבל שאין BDSM ראדר כמו שיש גיי-ראדר.

מעטות וממש קרובות יודעות.
עם גברים בסביבה אני בכלל לא משתפת.

סטיגמות?
גברים מניחים שזו הזמנה פתוחה לסקס זו הסיבה שלא משתפת.
אצל הנשים דווקא לא בקטע הבדסמי, אלא על עובדת היותי דו-מינית. שיש לי איזו מטרת על להדיח אותן ולהעביר אותן צד.

וגם אני אקשה.
״ארון״ הוא מצב שבו אני מרגישה שאסור שידעו, ופרטיות היא מצב שבו אני לא חושבת שזה עניינם לדעת.

״להיות בארון״, זה לא סתם לא לספר. בד״כ קיים בארון רכיב נוסף: תחושה שיש משהו בזהות או בהעדפה שאי-אפשר לחשוף בלי לשלם מחיר. כגון, בושה, פחד מדחייה, צורך בהסתרה, ניהול כפול של העצמי מול הסביבה וגו’. בונדמן הדגים את זה נהדר בתגובות שלו.

לעומת זאת, פרטיות היא משהו אחר לגמרי. אני יכולה להיות שלמה לחלוטין עם הצרכים שלי, לא להרגיש שום בושה, לא לחשוש שמישהו יגלה, ופשוט לחשוב שאין לאנשים אחרים שום זכות אוטומטית למידע על המיניות או על המבנה האינטימי של מערכת היחסים שלי.

במילים אחרות: לא כל מה שאינו פומבי הוא מוסתר. ולא כל מה שמוסתר הוא בהכרח ״ארון״.

ולכן ה״ארון״, פרט למקרים שתיאר בונדמן ונדמה לי שגם מה שתיארה זוג פלוס, לא בהכרח מתאר את המצב. אני לא מסתירה את זה מכולם. יש סביבי מעגלים שונים של אינטימיות, וכל מעגל מקבל רמת מידע שמתאימה לקרבה. עם זוג מסוים יש לנו כמעט אפס פילטרים, עם זוג אחר פתיחות הדדית עמוקה, עם אחי הגדול יש לי חופש גדול. כלומר, במערכת יחסים שלי אין ״יסוד סודי שאסור שיתגלה״, יש ויסות של חשיפה לפי קשר.

וזה בעצם מה שרוב האנשים עושים גם במערכות יחסים וניליות. הם לא מספרים לקופאית בסופר איך הם רבים, מי יוזם סקס, מי צריך יותר מרחב, איך מתקבלות החלטות, מה קורה בחדר השינה או אילו דפוסים אינטימיים יש ביניהם. והם לא קוראים לזה ״להיות בארון״, אלא ״חיים פרטיים״. מי שקרוב מספיק, יודע. ומי שלא, אינו זכאי אוטומטית לקבל פרטים מהאינטימיות שלי.


פעם אחת כמעט נגררתי ע״י קולגה למקלט לנשים מוכות. אבל התגובה שלה לא נבעה מסטיגמה, אלא דווקא מהעדר מידע. מכיון שהיא לא הייתה מודעת לדינמיקה בזוגיות שלי, פריים ספציפי ללא הקשר הדליק אצלה נורה אדומה. זאת הייתה הערכה סבירה של סיכון על בסיס מידע חלקי. היא פירשה באופן שגוי, אבל לא באופן מטופש או זדוני. מערכת יחסים עם ניואנסים של השפעה, סמכות או היענות יכולה להיקרא מבחוץ דרך סטריאוטיפים של אלימות, גם בלי שאף אחד חשף דבר במכוון ואפילו מבלי שדעות קדומות יהיו מעורבות בתהליך.