זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 19 שנים •
15 ביולי 2005
הפוגה קטנה, לפני שנחזור ללורטה
"למעשה הוא בכלל לא רוצה לראות עכשיו אישה סקסית. בדרך כלל, זאת הנקודה.
הוא יושב שם שעה, שקט מאד בכיסא שלו, בולע את הכל, ואז הוא חוזר לחדר שלו וגומר. אחרים לא טורחים אפילו לחכות, והם עושים את זה בו-במקום, בחדר הטלוויזיה, כשהידיים שלהם תחובות מתחת לחלוקי הרחצה של בית החולים. זה לא הסגנון של וויין. מין זה עניין פרטי. אבל הוא לא מתכוון להשפיך הלילה או מחר. או בכלל, עד שלא יצא מהמקום הזה ואז זה יהיה הדבר האמיתי. עכשיו, כשיש לו מטרה, הוא מתכוון לחסוך הכל. כמו מוחמד עלי במחנה אימונים. התנזר עד הרגע הגדול, בזירה." |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 19 שנים •
15 ביולי 2005
אכן לא סנאף ולא נקרופיליה. בעיני זה רומנטי נורא...
...
"וזה מה שוויין עשה אחרי שליבה של לורטה חדל לפעום. הוא גזר את ציפורני אצבעות הידיים ובהונות הרגליים שלה. כשהיא הייתה חיה הוא דאג שציפורניה יהיו ארוכות ומשוייפות בחדות, כדי שיוכל לחוש באצבעותיה ננעצות בגבו, בירכיו, בעכוזו; ובבהונות רגליה העולות ויורדות לאורך שוקיו, כשהם עשו אהבה. להרגיש - זה הדבר החשוב ביותר. לא בהכרח להרגיש נעים. הוא ידע למשל איפה הוא לא רוצה לשים את הציפורניים הגזורות. בסל האשפה, למשל, שם איזה שוטר חרוץ יגלה אותן. או לתוך האסלה. ואז הוא בלע אותן, חש כיצד הן שורטות בעומק גרונו, אחד המקומות הנדירים שבהם לא חש אותה לפני כן. הוא לקח את הציפורן הארוכה ביותר וחרט בה אות X עמוקה על זרועו, עד שהיא דיממה. הוא חידד עיפרון באולר שלו ופיזר את אבקת העופרת שנוצרה על פני החתך. הצלקת הכסופה-כחולה הזו עדיין על זרועו. ואז הוא גזר קווצה משיער ערוותה. הוא לא רחץ את הדם מעליה, משום שזה היה מסלק את הריח שלה. הוא עשה מהשיער הזה טבעת (השיער שלה שם היה כל כך ארוך ועבה שאפשר היה לקלוע אותו) והוא ענד את הטבעת במשך כל המשפט כולו. התובע היה עומד שם למעלה, נשען על דוכן המושבעים ואומר "יש לנו כאן חיה! בלי שום כבוד לחיי אנוש", בעוד וויין יושב ומאזין, ראשו נטוי על ידו, מריח אותה דרך הטבעת. אחרי שהוא השיג את מה שהיה נחוץ לו היה עליו לנקות את המקום. לא מתוך תוכנית להיפטר מההוכחות כדי להישאר חופשי. חייו היו גמורים איך שלא יהיה. הוא פשוט רצה להגן על הפרטיות שלהם, שלו ושל לורטה. דברים מסויימים הם פרטיים. הוא חתך את המיזרון שלה לחתיכות קטנות. זה לוקח הרבה זמן אם אתה משתמש במספרי-ציפורניים. אי שם בתוך כל הדם היה קריש שהוא חשב אותו לעובר. הוא הכניס אותו חזרה לתוך גופה - היא הייתה רוצה בכך. את קרעי המזרון הכניס לארבעה שקי-אשפה מפלסטיק ירוק ונסע לכביש המהיר, מתפטר מהם בחלקים קטנים על פני מרחק של כעשרים קילומטר, קרוב למקום שבו פגש אותה בזמנו, נזהר משוטרים, משום שהיו שלטים אשר הודיעו כי קנס של 50 דולר יוטל על משליכי אשפה." (כן, זה או-טו-טו הסוף) |
|
|
| Matok(שולט) |
לפני 19 שנים •
15 ביולי 2005
This one is for you - Baby L
פעם, גם אני הייתי וויין לזתקופה מסויימת.
פעם. |
|
|
ניקול בעקבגבוה(שולטת)
|
לפני 19 שנים •
15 ביולי 2005
קטע חביב במיוחד..
"מכתב מציריך: היא אמרה לי לבוא
לכבוד עורכת המדור" תרבות הגבר" ציריכר רונדשאו גברת נעלה, קיימת אשה. או אולי מוטב לומר מתרחשת אשה. יום אחד הייתי בדרכה באקראי. האומנם באקראי? זוהי אשה הנוהגת לחלוף לפרקים ברחוב בו אני משתרך בחזרה מעבודתי. לפני שבוע חלפה על פני, כרגיל, ללא עניין מיוחד. אני, ואף זאת כרגיל, סבתי על עקבי והתבוננתי אחריה. לפתע עצרה והסתובבה אף היא, והורתה לי בתנועת יד לגשת אליה. היא אמרה לי שכעת היא לוקחת אותי אליה ושעלי ללכת אחריה, ואני מייד עשיתי זאת כי היא אמרה לי. היא הלוא אמרה לי, ואיך יכולתי שלא לציית למה שהיא אומרת לי? חשבתי שאם היא אומרת לי, ברור שיש לה כל הסמכות והידע לומר לי זאת. לא יכולתי לשער בנפשי שלא אעשה מה שתאמר לי, כי היא הרי יודעת מה היא אומרת לי אם היא צועדת ומדברת בבטחה כזאת. כעת אני שלה. ברור שלא יכולתי לנהוג אחרת, אך בכל זאת הייתי רוצה לשאול אם נהגתי כהלכה, ובעצם אפילו לא לשאול, אלא רק לדווח בקידה מתוחה על בהונות - ארנסט ביצ'ק תשובת עורכת המדור, הפרופסורית בריגיטה שול: נהגת כהלכה, כי עשית מה שאמרה לך, ולא ייתכן שלא תעשה מה שאמרה לך אם היא אמרה לך, אינני יכולה לתאר לעצמי שאשה כמוה, הפוסעת בבטחה נמרצת כל כך, תאמר לך משהו שהיא יודעת שלא בסמכותה לומר, לכן נהגת כהלכה ובתבונה שהלכת אחריה ועכשיו אתה שלה." . -------------------------------------------------------------------------------- |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 19 שנים •
16 ביולי 2005
פרוצדורות אחרונות
...
"אחרי זה הוא הלך לכל-בו הגדול "ג'ורדן מארש" כדי לקנות לה שימלה. הוא לא הירבה לקנות לה בגדים בעודה בחיים - הוא אהב אותה עירומה, ונתן לה כמה תחתוני-גברים ארוכים רק בגלל שבחורף החדר נעשה קר. אבל הוא רצה שגופה המת יהיה לבוש ככל אחת אחרת, כדי שהם לא ידעו לעולם. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נכנס לחנות כזאת. אישה עמדה ליד הדלת והראתה כיצד פועלת מטרייה חדשה. אישה אחרת ניסתה להתיז קצת בושם-גברים על זרועו. "איפה אני יכול לקנות שימלה?", הוא שאל, "וגם נעליים וגם תחתונים". היא מנתה באוזניו כל כך הרבה מחלקות עד שאיבד את קו מחשבתו והסתלק. בחיפושיו בקומה השלישית הוא מצא חלוק רחצה מקטיפה ורודה. "המידה לא משנה", אמר. תחתונים. הוא הלביש שבעה זוגות שונים על אגרופו, מסתכל איך הם מצטלבים. "אתה מעוניין בתחתוני ביקיני?" שאלה המוכרת. לא, לורטה לא הייתה אוהבת את זה. הוא בחר בדגם הפשוט ביותר. לבן, מאה אחוז כותנה, רצועת גומי ומפשעון בתפירה כפולה. חזייה מכותנה לבנה. "איזו מידה?" היא שאלה. הוא הניח את ידיו על מכסה הזכוכית של הדוכן, פתח את אצבעותיו לכדי גודל שני השדיים שלה, קימר אותן כלפי חוץ בדיוק לצורה של לורטה. "כמו זה" אמר. "הו, שלושים ושש B". אחר כך הוא קנה לה נעלי בית ורודות עם אבזמים מאבני חן מלאכותיות נוצצות ועגילים מאותן אבנים. הוא קנה לה טבעת זהב של 14 קאראט ומברשת זיפי-שיער אמיתיים מתוצרת אנגליה. הדבר היחיד שלא היה מוכן לקנות, אפילו עכשיו, כשהיא הייתה מתה, היה איפור. איך אפשר לצבוע את הפנים האלה? "תודה", אמר, "אני לא צריך שקית". הוא העלה את הקניות לדירתם והניח אותן בערימה לידה. הוא נשא אותה לחדר האמבטיה, שיפשף וניקה אותה, עד שכל הריחות נעלמו. הוא חפף את שיערה ונשף בו בעדינות שעה שהיה מתייבש, כדי שיראה מלא יותר. ואז הוא הבריש והבריש. אחר-כך הלביש לה את החזייה והכניס את שדיה לתוכה. הוא התחיל לרכוס את החזייה מאחור ואז הוא סובב אותה פעם נוספת ונישק אותה פעם אחרונה באותו מקום שאהב, ממש מעל פיטמותיה. עורה היה קר מהרגיל ורגליה החלו להתקשח. הוא הנעיל אותה לאיטו, ואחר כך הלביש אותה בחלוק, ענד את העגילים על אוזניה והתאים את הטבעת לאחת האצבעות, משאיר את התחתונים לסוף. כאשר הגיע הזמן השחיל לתוכם את רגליה. היה עליו להסיר את נעלי הבית ולהנעיל אותה שוב. הוא החליק את התחתונים כלפי מעלה לאורך רגליה. עשוי. כמה שיערות בולטות החוצה מן התחתונים, זה היה הכל. טיפה אחת של דם. הוא השכיב אותה על צידה וקבר את פניו בעכוזיה. אז פרצו השוטרים לדירה". _ _ _ (תיכף נגמר...) |
|
|
| Puppeteer(שולט) |
לפני 19 שנים •
16 ביולי 2005
אוקיי .. נראה לי שזה לא קשור לחושיי החדים כמגיד עתידות...
אבל אנחנו מגיעים לשלב הנקרופיליה.....
לא ממש תופעה שהצלחתי להבין אי פעם (למרות שמספר פולניות עברו במיטתי לאורך השנים) בהקשר של כל הסיפור אפשר להבין את המניע הפסיכולוגי שלו... אם כי המחשבה על ההיבט הפיזי מעט יוצרת חלחלה.... oh well , כמאמר הסמל בטירונות כשקיבלנו נשק חלוד לראשונה - " שום דבר שקצת WD40 לא יכול לסדר..." אגב.. אם אנחנו רוצים לשוות לאירוע נופך ממש מזעזע - וויין יכול לבעול את גופת לורטה לצלילי שלמה ארצי, אם כבר התעללות נפשית בקוראים, אז עד הסוף... אה, וקיחוט - כבוד על הארי פוטר, מזמן חשבתי שהוגוורטס יכול לשמש כתפאורה לא רעה לסשן.. |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 19 שנים •
17 ביולי 2005
ציטוט אחרון. סוף
...
"הוא לא צריך לקחת שום דבר איתו, חוץ מהתמונה של לורטה. _ _ _ אף שהמרחק בין קונקורד לאשפורד הוא גדול למדי, וויין איננו מתכוון לעצור טרמפים. זה לא בגלל שבשעות הקרובות יופיע דיווח לכל תחנות המישטרה על בריחתו. וויין יודע כי השוטרים באיזור זה הם שוטים. הם יציבו מחסומים ויבדקו בתחנות האוטובוסים, אבל לא יעלה בדעתם לחפש אדם שהולך יחף לאורך הכביש המהיר. הסיבה לכך שהוא הולך ברגל, היא שוויין לא מעוניין עכשיו בשום שיחה עם נהג משועמם. עליו לשמור על האנרגיה שלו, לחזק את כושר הריכוז. _ _ _ וויין יכול להריח את פריחת הלילך עוד לפני שהוא רואה את הבית. הריח כאילו מדי מתוק, כאילו פניך לחוצים היטב לחזה של איזה סבתא זקנה, בתקופת חג המולד. אבל נחמד לשמוע ציפורים, לשם שינוי. ויהיה נעים לדרוך על הדשא הזה אחרי 30 קילומטר של אספלט. באביב האחרון של לורטה (הוא כבר ידע כי זהו כנראה האביב האחרון שלה) הוא עבר במכוניתו על פני מנצ'סטר, בחיפוש אחר שיח הלילך היפה ביותר. הוא המתין עד החשיכה, עד שכל האורות בבית כבו. ואז נכנס לחצר וחתך את השיח סמוך מאד לשורש. זה היה למעשה יותר עץ מאשר שיח. בקושי דחף אותו לתוך תא המטען של הטנדר שלו. היה עליו לשבור כמה ענפים כדי שהשיח יוכל לעבור דרך דלת דירתם. פרחים זעירים היו מפוזרים מסביב בכל מקום. הוא גרר אותו למרכז החדר. לורטה שכבה על המזרון שלה, עיניה היו עצומות אבל היא לא ישנה. "רצית לראות את פריחת הלילך - ובכן, הנה היא", הוא אמר. בנקודה זאת ביחסיהם כמעט שלא היה דבר אשר יביא אותה לידי בכי, אבל כאשר שכב לצידה ראה דמעות על לחייה. היא לא אמרה אפילו מילה אחת. _ _ _ ... ברור שהכלב של אן לא נובח על וויין. כלבים לעולם לא נובחים עליו. הכלב הזה מלקק את כפות רגליו היחפות בעוד הוא עולה בשביל, ועוקב אחריו עד המרפסת. על השולחן בחוץ יש צלחת של גראנולה. וויין לוקח חופן ומתחיל ללעוס. הוא מסתכל החוצה לכיוון השדה ורואה טחנת-רוח קטנה מעץ, גבר המניף גרזן למעלה ולמטה ולמעלה. נושבת רוח חזקה. הדלת איננה סגורה ממש. מהבית לא עולה שום קול, מלבד הרחש שמשמיע פטיפון שעה שהמגבר פועל אך התקליט נגמר. "אני כאן", הוא אומר, צועד פנימה." (סוף) |
|
|
דנדיליון(שולטת)
|
לפני 19 שנים •
17 ביולי 2005
עכשיו שנגמר, מי היוצר/ת?
|
|
|
Queencie(שולטת)
|
לפני 19 שנים •
17 ביולי 2005
וואוו זאבונת זה היה מ-ר-ת-ק, מותח, עוצר נשימה וכד' ועוד.
איך זה שכל הטאבואים נפרצו ואין בי כעס על ווין ??? איך זה שלורטה מתה ובכל זאת הייתי רוצה לקרוא גם מה עובר על אן ? תודה – תודה – תודה ואם יש עוד – תני אותה }{ |
|
|
|
זאבה אפורה(אחרת)
|
לפני 19 שנים •
19 ביולי 2005
עכשיו כבר אפשר לגלות- תשלום חובות ספרותי
לחבורת קוראיי הנאמנים,
שלומות, שמחתי לפתוח בפניכם את עולמם של וויין ולורטה. סיפורם רודף אותי כעשרים שנה, וסופסוף מצאתי אנשים עם מוח מספיק מעוות כשלי - כדי לחלוק עימהם את הרומנטיקה האפילה הזו. הציטוטים ערוכים (ואפילו לא תמיד עפ"י הסדר) מתוך ספר שאני ממש לא ממליצה עליו... בשל כך לא חשפתי את שמו עד כה. הסיפור על וויין ולורטה מהווה סיומה של עלילת משנה של דמות משנה (אן, זו עם העטלפים) ומגיע (בתפזורת) קרוב לסיומו של הספר, כך שאם הייתי חושפת את שם הספר כבר בתחילה (ואם מישהו היה מצליח להגריל אותו), היה עליכם לצלוח קרוב למאה עמודים של טראש לפני שהייתם מגיעים לוויין, ובודאי הייתם מקללים אותי ואת טעמי הספרותי. (וככה קיללתם על שום שחסכתי מכם את הקריאה. כלומר שאנכי מקוללת בכל מצב. אגב, אין מניעה להמשיך לקלל, אם זה עושה לכם טוב). תודה לכל המגיבים. הלחץ שהופעל עלי לגלות את שם הספר היה עצום וכלל שימוש באמצעים מגוונים - החל מן הבעיטה הוירטואלית של זיקית, חרמות וגידופים בצ'ט מכל עין מזדמנת, תחנונים בפרטי ולחץ מנטאלי כבד מצד אי-אילו נשים אגרסיביות יותר ופחות, איומים והפחדות בחקירה תחת עינויים, וכלה בנפנוף צ'ק על סך 3000 ש"ח מול עיני וניסיון להציץ בספריי ובספרייתי. כפי שאתם מבינים: דבר לא עזר. (קשוחה הזאבה, ונחושה! מה גם שלא כחושה...) תודה לעמק יא-רוק, ראשון המגיבים (אז אתה רץ לספרייה בצמח?), לדנדי הבלתי-נלאית, לזיקית על הבעיטה (אגב אני מקווה שאת הבעיטה הוירטואלית זו את שקיבלה, מן הטקסט), למרלנה, פומיקי, לילו 27, לנמשושה ול daffna על תגובותיכן, לאיימי ולויני הקוראות חרישי, לדונקיח על שרבובו הבלתי-רלוונטי של הארי פלונטר (דווקא פלונטר, לכל הרוחות!), למתוק, לפפי-פפטייר ולניקול בעקב-עם-שפיץ-בעין על תרומתם הפורייה (אני עוד מתענגת על תגובת המערכת. בטוחה שבגרמנית זה נשמע אפילו עוד יותר טוב), למגיבים בפורום הדנג'ן, גייגר, שושו ומתחת לנעליה (צר לי כי נאלצתי לנזוף בך פעמיים, ואגב: היית בטוח שאני מתרגמת מן המקור, הא? ובכן טעית), לתתחיליאיתי (ש...מה לעשות - קורא הכל), לקליבר, ליוספוס (היית צריך לנסות לשחד אותי בקצת יותר כסף, הייתי מתפתה) ולזיעזוע שהתעצל לחטט בכל הספרייה שלי, ולמרות שנגע בספר במו ידיו - לא ראה שזה ה-ספר בראש הערימה, זה שעמודיו נפתחים מעצמם בציטוטים המודגשים ומסומנים בעט), ואף ל black-blue על הערתה המחכימה שעלתה על הפסאודו-פרובוקציה שניסיתי להעלות (כמעט עשתה לי שחור-כחול בעין) , למרות שצר לי כי בזבזה זמנה על קריאת ציטוטים כה ארוכים מטקסט שלטענתה לא רק שאיננו רומנטי אלא שלא עניין אותה לא ברובד הסיפורי ולא ברובד האינטלקטואלי. קווינסי, לשאלתך לגבי המשך הסיפור וגורלה של אן - מה שראית הוא סוף הסיפור למעט משפט אחד אחרון שהשמטתי, כי הדמות המגיעה בו לא תהיה לכם ברורה: "הדלת איננה סגורה ממש. מהבית לא עולה שום קול, מלבד הרחש שמשמיע פטיפון שעה שהמגבר פועל אך התקליט נגמר. "אני כאן", הוא אומר, צועד פנימה. מאחור, במרחק של כמה מאות מטרים ספורים, רג' ג'ונסון הולך לאיטו לעבר הבית, רובה בידיו." וזהו. זה באמת סוף הספר. אז מה קרה עם אן? לקורא בעל הדימיון פתרונות. תודה לכל מי שקרא ולא הגיב, קרוב ל 800 צפיות זה די והותר והטקסט היה מתפורר למרכיביו ללא הקשר - לו רבים יותר היו מגיבים. ככה זה יצא במינון הנכון. (נו כבר, יא-מלעונה, תגלי?) מיינרד, ג'ויס (1982): אהבת תינוקות, הוצאת תירוש, תל-אביב Maynard, Joyce, Baby Love: (Hebrew version Yotam Reuveni, 1982) על הספר (מן הכריכה) " ... ארבע אימהות צעירות, שלוש מהן לא-נשואות, משתמשות באימהות כתחליף לאהבת גבר, כתחליף לאהבת הורים, כתחליף לקשר אמיתי בין בני-אדם. הספר מציג חתך אנושי מגוון של אמריקה של סוף שנות השבעים-תחילת שנות השמונים. סוטה-מין רוצח (המתרגם מתכוון לוויין), לצד אשה קשישה הלוחמת נגד הפלות, סטודנטית לספרות וצייר המשוגע לאוכל מן הטבע... הרבה מן החלומות של ילדי הפרחים של שנות ה-60 הופכים למציאות האפורה של שנות השמונים. מה שהיה פעם חלום של מהפיכה - הפך לאופנה, הרגל או מוסכמה מובנת מאליה. מרוב חופש מיני - נשכח המין כליל, או סטה מדרך הנורמאלי.מרוב רצון להאמין במשהו - גם דיאטה צמחונית יכולה להפוך לדגל..." תגובות מאוחרות מכל סוג יתקבלו בברכה |
|
|