ייעוץ בדסמי(שולטת)
|
לפני 5 שנים •
9 ביולי 2018
הפסיכיאטר ד"ר פינקי פיינשטיין. לא יכולתי לכתוב זאת טוב יותר בעצמי:
"זהירות!!! מחלת הנורמליות!!! זה אולי נשמע משעשע אך מדובר בתופעה חמורה, רצינית, הרסנית ומסוכנת. מחלת הנורמליות היא אחד המצבים הנפשיים המסובכים והמורכבים ביותר שיכול אדם לסבול ממנו ובעטיו גם לגרום לאחרים לסבול לא פחות... מכיוון שאני רציני בהצהרות שלי ובאמת מבקש לעזור לאנשים למצוא את נתיבי הבריאות, הריפוי והצמיחה שלהם, עליי להיות מדויק באבחונים שלי ובזיהוי מה באמת גורם לאנשים לסבול, להתפספס, להסתבך, להתמכר לכאב ולהיתקע עם דיכאון, חרדה, מינוס בבנק או חיי נישואין מעיקים במיוחד. פעמים רבות שורש הבעיה נמצא בתוך מה שאכנה כרגע "מחלת הנורמליות" שבה אני מטפל במסירות רבה אצל כל אדם שבא לבקש את עזרתי או ללמוד ממני דבר מה. מחלת הנורמליות היא תופעה אישית וחברתית בו זמנית וכל אדם שמבקש להתקדם למקום חדש או להגדיל את הסיכוי שנושאים מציקים יתפוגגו עם הזמן מוכרח לזהות בתוכו את הסימפטומים של מחלת הנורמליות שלו ולבקש את הכלים המתאימים שיעזרו לו לרפא את עצמו מהתופעה שנפוצה בהיקפים של מגיפה. ומהי "מחלת הנורמליות"? זה אוסף של מחשבות, רגשות, התנהגויות, בחירות גורליות, תקשורת בין אישית ותקשורת תוך אישית שמונעים מצורך אחד ויחיד -- להיות כמה שיותר "כמו כולם" או פחות או יותר "כמו כולם". להיות "כמו כולם" מעניק לאדם תחושה מזויפת של שייכות, של בטחון, של "משפחתיות" ושל שותפות גורל כלשהי."להיות נורמלי" דומה מאד לביטוי "להיות בסדר" שדומה לצורך העז של אנשים רבים "לא להיות חריג" או לא להיתפס כ"לא מתאים", "שונה", "מוזר" ועוד... אמנם כגוף חברתי אנחנו רוצים שיהיו לנו קודים ומוסכמות של "איך נכון להתנהג" או "איך מקובל לחיות" אך כל הקודים האלה אמורים בסופו של דבר לשרת את היחיד, לקדם אותו, להעשיר אותו ולתת לו הזדמנויות לצמוח ולהתפתח ולא לסגור אותו, לצמצם אותו, למסגר אותו ולסרס אותו, שזה פעמים רבות, מה שקורה בסופו של דבר במשפחות, מוסדות לימוד, שכונות, ערים, מדינות ועוד. הצורך לשלוט ולהיות בשליטה גורם לכל מי שיכול "לדרוש" באופן גלוי וסמוי מאחרים להוסיף ולהיות "כמו כולם" כדי ששום שד, חרדה, אי ודאות או חלילה, רגשות לא קלים, ישתחררו ויהפכו חופשיים לעשות כרצונם... ואז... ככל שהחלקים המיוחדים, האותנטיים, היצירתיים ואפילו הקצת "משוגעים" באינדיבידואל הופכים יותר ויותר מדוכאים מצטברת אנרגיה רגשית שלילית בפנים עד למסה קריטית בו היא תתפרץ, תמיד, כסוג של הפרעה. זה יכול להיות דיכאון, זה יכול להיות חרדות, זה יכול להיות בעיות בעסקים, בתפקוד בעבודה, בחובות כספיים, בהפרעות בזוגיות, בקושי לייצר זוגיות ומה לא. אדם שמפחד מהעצמי הייחודי, המיוחד והשונה שבו משלם בסופו של דבר מחיר כלשהו שיגרום לו לסבל ולקשיים הולכים וגדלים. שום דבר לא יעזור לאותו אדם, שום תרופה ושום טיפול, אלא אם אלה יכוונו אותו החוצה, קצת מ"מחלת הנורמליות" שפקדה אותו. וזו הבעיה עם מרבית הטיפולים הקיימים (תרופתיים ולא תרופתיים): המיקוד על "להחזיר את האדם למצב נורמלי". אז רוצים "לגמור עם הדיכאון" "להפסיק את החרדה" או "לצאת מהמינוס". ואחרי זה... להמשיך להיות "כמו כולם" ו.."בלי בעיות". להיות עם חיים "שקטים מהבעיות", כן? אבל זה לא עובד, גבירותיי ורבותיי. זה לא יעבוד כי כל אדם חולה במחלת הנורמליות שלו הבעיות יחזרו. תמיד. טרנספורמציה רגשית משמעותה פירוק האנרגיה התקועה בבעיה וניצולה מחדש לצרכי צמיחה וביטוי יצירתי אותנטי. כל אלה מטרתם להפגיש את האדם עם קולות אותנטיים שבתוכו, עם כוחות בריאים מולדים שכשאלה יבואו לביטוי מספיק בצורה קצת "לא נורמלית" יוכל האדם סוף סוף ליהנות מכמות הולכת וגדלה של רגעי שמחה, סיפוק ואופטימיות. זכרו את ה"מחלה האמתית" וחפשו את ה"דרך האמתית" שתוציא אתכם ממנה. כמעט כל מי שנמצא סביבכם ינסה לדחוף אתכם להישאר במרחבי "מחלת הנורמליות" שלכם וזאת עקב "מחלת הנורמליות" שלהם. חייכו אליהם וחפשו את השביל המוזר שלכם. אחרת...לא רק שתוסיפו לסבול, אלא גם תישארו שליחים וסוכני מכירות של אותה תופעה, כלפי אנשים אחרים..." |
|
|
שדה(שולטת)
|
לפני 5 שנים •
9 ביולי 2018
דרקן,
היו כאן כמה תגובות מתגוננות של אנשים שחשבו שמאשימים אותם בפשעי מין, וביקשו להוכיח בפעם המליון שאין כאן אנסים. למה? כי כאן הכל נעשה בהסכמה. אז נכון, יש הבדל בין פסיכופתים סאדיסטים לבין חבורה בדס"מית שעושה דברים בהסכמה להנהתם. אבל אלו תגובות מופרזות שמחטיאות את העניין. אנחנו כבר לא במאה ה-19, שבה סימנו סוטי מין וראו בהם אנשים פסולים מבחינה מוסרית. אני אומרת שלא צריכים להירתע מהתווית של "בעיה נפשית". הרבה מאוד אנשים סובלים מדיכאון, דימוי עצמי נמוך, הפרעות אכילה ובעיות אחרות. כאשר אומרים על אנשים כאלו שהם סובלים מבעיה נפשית לא מבקשים לפסול אותם, להאשים אותם, או להוקיע אותם חברתית. זה פשוט תיוג שלפעמים עוזר להתמודד עם סבל. זה יכול מאוד לעזור לאדם כשהוא מבין שמקור הסבל נמצא בו ולא מחוצה לו. לא הייתי ממהרת לפסול את התיוג הזה בהקשר של בדס"מ. |
|
|
ArchAngel(שולטת)
|
לפני 5 שנים •
9 ביולי 2018
שדה כתב/ה: שאלת ההסכמה אינה מהותית לשאלת קיומה של בעיה נפשית (וביחס לנשלטים היא גם בלתי רלוונטית). זה מפתיע לראות כל כך הרבה אנשים מתחום טיפול הנפש שטוענים אחרת, שחושבים על פסיכולוגיה כעל מדע המוסר, וששבויים בשיח מאשים. אם הסכמתי לאכול ג'אנק פוד, והדבר לא נכפה עלי בדרכים פליליות, עדיין לא נובע מכך שג'אנק פוד הוא בריא. ואם בחרתי לנהל חיים לא בראים, אין כאן סוגיה של אשמה כמו פשוט סוגיה של חולי מסויים.
בריאות נפשית היא שאלה של יכולת לאהוב ולעבוד. היא שאלה של תפקוד אישי, זוגי, משפחתי וחברתי. היא שאלה של יציבות ושל היכולת לא לשקוע במצבים נפשיים שליליים. סוגיית ההסכמה כן רלוונטית לבריאות הנפשית. היא אמנם לא הגורם המכריע, מכיוון ויש הפרעות נפשיות מסוימות שבהן שיפוט המציאות לקוי ואז ההסכמה לא באמת תקפה. אבל ההסכמה (כזו תקפה שנובעת מרצון ולא מאיזו תלות/מניפולציה רגשית/ מצב נפשי מעורער) היא חלק קריטי ביחסים בין אישיים, היא מרמזת על כך שהאדם מסוגל לראות את צרכי הזולת ולא רק את הצרכים המיניים שלו, שהוא לא רואה בו אובייקט (ואי לכך יהיה גם מסוגל לאהוב אותו ולהרגיש אליו אמפתיה), שאכפת לו מאיך שהצד השני ירגיש ושהוא לא מחפש להרוס אותו בכוונת תחילה, שהוא מסוגל לשלוט בדחפיו. העידר אלו כן מרמז על הפרעות אישיות מסוימות, למשל אנטי-סוציאלית. אז כן עניין ההסכמה משחק פה חלק. מי לדעתך יותר בריא בנפשו? מישהו עם השקפת עולם אגואיסטית ואגוצנטרית, שברגע עומד לו הזין בוחר בקורבן לכפות עליו את זה? או מישהו שבודק שהפרטנר שלו בסדר עם הנעשה, לפני בזמן ותוך כדי מעשה ומסוגל לעצור כשהוא רואה שהוא מזיק? זה ההבדל בין להכניס למישהו ג'אנק פוד בכוח לפה עד שהוא מקיא, לבין להציע למישהו שנהנה מג'אנק לאכול איתך מנה קטנה ומבוקרת שהוא יכול להפסיק לאכול כשבא לו או שאתה בעצמך תראה שזה יותר מדי עבורו ותשים לכך את הגבול. ואת יודעת מה? אף אחד עוד לא מת ממנת ג'אנק פוד, אפילו על בסיס יומי, כל עוד היא קטנה וחלק מתפריט מאוזן. ובהחלט אפשר לנהל קשרים בדס"מיים כחלק ממערכת יחסים אוהבת, מכבדת ויצרנית. זה מעניין שאת מאשימה את אנשי המקצוע שכאן בשיח מאשים, בעוד אלו שקוראים בהתנשאות לאשפוז כפוי עבור כולם, מבלי שאפילו טרחו להכיר אותם, הם דווקא מי שאין להם ולו נגיעה בעולם ברה"ן. דווקא הם אלו שולחים אנשים לטיפולים פסיכולוגיים וחושבים שזה מה שיהפוך אותם למוסריים יותר. שיח מוסר זה לצאת מנקודת הנחה שכל האנשים בעולם, מלבדכם (שנמצאים כאן בכל זאת במקום להיות בטיפול שאתם דוחפים אליו, מתוך המחשבה שאתם נעלים/בריאים יותר ויודעים איך להסתדר בלעדיו) הם טיפשים שלא יודעים איפה הגבול עובר עבורם, שהם בטח לא מכירים את עצמם ולא מבינים מה נעים להם ואיפה עובר הגבול וחייבים לעבור סוג אחד של טיפול אחד ספציפי שנהגה לפני 100 שנים (למרות שמאז התחום התפתח ויש מלא כיוונים אחרים כיום), אחרת הם לא לוודאי לא יכולים לנהל קשר אוהב או אינטרקציה אנושית נורמטיבית. הרי מי שאוהב קצת הצלפות, בטח חייב לשנוא את עצמו, לשקוע ברגשות שליליים, לא לעבוד ולהתחבר רק לשולטות שישלחו אותו למצוץ לסודנים עם איידס, ולא לבת זוג אוהבת בדיוק כמו... כמוכם! שיכולים ויודעים להיות שולטים אכפתיים שלא מסבים נזק ולנהל קשרים וחיים בריאים לצד אקשן במיטה. |
|
|
דרקן ראהל(נשלט){מית}
|
לפני 5 שנים •
9 ביולי 2018
ארק,
אם הבנתי נכון את סוגיית ההסכמה, יש כאן אמירה שמזוכיסט לא בדיוק מסוגל להסכים. באנלוגיה (וזו רק אנלוגיה, לא זהות), קשה לומר שאם סוחר סמים מציע מנת הרואין למכור, המכור יכול לסרב. לגבי שיח מאשים, גם אני לא הבנתי מה שדה אומרת בהתחלה. לאחר שהסבירה, אני מבין שהיא אומרת שהתוית בעיה נפשית היא תוית קלינית, לא מוסרית או מאשימה. דומה הדבר לאדם שאומרים לו שיש לו דלקת ריאות - זו לא האשמה ולא שיפוט ערכי, רק דיווח על מצבו. כלומר, גם אם בדסמ כן מעיד על בעיה נפשית, זה לא ביג דיל. יש מגוון בעיות נפשיות ואנשים חיים איתן. אולי אנחנו באמת צריכים לשאול את עצמנו - האם אנחנו מפחדים להיות לא בריאים? האם המלחמה להוכיח שבדסמ הוא לא בעיה נפשית (ואני מאמין שהוא לא בעיה מעצם מהותו, זה תלוי באנשים ולא בבדסמ) נובעת מפחד שבעיה נפשית משמעה אדם פגום. |
|
|
|
ArchAngel(שולטת)
|
לפני 5 שנים •
9 ביולי 2018
זה לא מה שמניע אותי להגיב ככה.
בעיה נפשית זאת לא קללה מבחינתי והיא לא שונה מבעיה פיזית, כלומר כשזאת עובדה זאת עובדה ולא לעג. מה שמניע אותי להגיב ככה זאת ההתיימרות לאבחן אנשים, מבלי הכשרה לכך ואפילו מבלי להחליף מספר מילים איתם, ובכל זאת לתת עליהם פסק דין בביטחון מופרז שמכליל אוכלוסיה שלמה מבלי להתייחס לכל מקרה לגופו. זה מאוד פטרוני להחליט שכל המאזוכיסטים הם נאיביים, חולים ומכורים שלא מסוגלים לקבל החלטות נכונות עבור עצמם. זה שאתה נמשך לאי אלו אקטים לא אומר שכל החיים שלך סובבים סביבם. יש בהחלט כאלו שיודעים להתנהל איתם בצורה בריאה שלא מחרבת חיים (וכשהמגיבים שטוענים אחרת מסתכלים על החיים של עצמם, זה דיי מוכיח להם את זה), ואת זה בדיוק אפשר לראות כשמתייחסים לכל מקרה לגופו ולא רק למקרי קיצון, שאגב לא חסרים גם בקשרים ונילים "האידיאלים". |
|
|
SwitchSwatch(מתחלף)
|
לפני 5 שנים •
9 ביולי 2018
שמתי לב שכאשר לא טוב לי מנטלית אני נוטה לפנטזיות של נשלט מאשר תקופות אחרות שבהן אני נוטה יותר לפנטזיות דומיננטיות (אבל זה רק ככה בכלליות, יכולים להיות מצבים שלא יצייתו ל"כלל" הזה).
|
|
|
Sm Art{☆Sm}
|
לפני 5 שנים •
9 ביולי 2018
בעיות נפש זה דבר נהדר
זה חומר גלם לאתגר האדם להתמודד עם מה שלא תיקני . ופשוט לתקן את זה . ובשביל שיתקן הוא חייב להיות חולה נפש אמיתי ומקצוענון ואיו זירה יותר מהנה ומאתגרת מזירת הבדסמ' להכנס לתוך חולי הנפש ולחבור לשכמותינו ולתקן את הנפש דרך הטוכעס עז",יצא הפשקוויל טוכעס גשעפטן וויז גמאכען פלאיז'ער נפש תיקונים |
|
|
|
שדה(שולטת)
|
לפני 5 שנים •
9 ביולי 2018
ארק,
את מכירה את האנשים האלו שדוחפים אותך בטעות... את צועקת להם "הלו?!" ובמקום לסגור את העניין ב"סליחה" הם עונים לך ב"אפשר לחשוב שרצחתי מישהו"... אני חושבת שהתגובה שלך היא קצת מהסוג הזה. במובן שאת מקצינה מאוד את טענות ומתווכחת עם דברים שלא נאמרו. אף אחד לא הציעה כאן שאנשים בדס"מיים הם היטלרים קטנים, אנטי-סוציאלים במהותם ושיש לאשפז אותם בכפיה. החזרה (הכמעט כפייתית) על הטענה שלא נעשים כאן פשעי מלחמה והכל בהסכמה היא מעייפת, והיא מקשה מאוד על קיומו של שיח קצת יותר עדין. אני אוכלת ביסלי לפעמים. גם הילדים שלי. זה לא הורג אותי ולא גורם להתדרדרות במצבי הבריאותי. אבל אני יודעת שזה רעל, ובגלל זה יודעת שלא להפריז בכמויות. אני חושבת שהשאלה שהעלו כאן היא דומה. כולנו יודעים שאף אחד לא מת מקצת בדס"מ. אבל האם דחפים סאדו-מזוכיסטים הם קשת בענן ודובוני אכפת לי, או שיש להם צד פתולוגי? זו שאלה מעניינת. ואפשר לעסוק בה מבלי שמפליגים למחוזות ה"אנחנו עושים דברים בהסכמה, וגם אצל הונילים יש פסיכופתים". לא אמרתי ששאלת ההסכמה אינה רלוונטית לשאלת קיומה של בעיה נפשית. אמרתי שאינה מהותית. לשים את הפוקוס על סוגיית ההסכמה זו לדעתי בריחה למקומות הקלים והתחמקות מהשאלות היותר קשות והיותר חשובות לאנשים שכאן. אגב, לא כתבתי כנגד פסיכולוגים. אני בעצמי אחת. התפלאתי על התגובה המאוד מתגוננת כפי שהיא הגיעה דווקא מאנשים שקרובים למקצוע. בכל מקרה, אני לא כותבת כאן עם הכובע המקצועי שלי. אני כותבת כאחת מקטע. ואני חושבת שהשאלה שהעלו כאן רלוונטית לאנשים שבקטע יותר מאשר ל"אנשי מקצוע" |
|
|
Red stormy
|
לפני 5 שנים •
9 ביולי 2018
בלתק חלקי.
אני לא חושבת שבהכרח שמי שבבדסמ הוא עם מחלה נפשית, יש כאלו שכן (אני למשל סובלת מ CPtsd , did) אבל ואבל חשוב, זה לא אומר שכל מי שבבדסמ סובל ממחלות נפשיות, ולא חושבת שאנשים עם בעיות נפשיות הם רעים או צריך לזלזל בהם ולהתנשא עליהם. יש אנשים שסובלים ממחלות נפש בכלל האוכלוסייה, וכן גם בבדסמ כמו שיש בדס"מים שמשתייכים לעוד תבניות חברתיות. אני כן חושבת שחשוב לדבר על ההשלכות הנפשיות של "שולטים" מתעללים כלפי הנשלטים, ואת כמה חשוב להיות קשובים לנשלט/ת ולדאוג לבריאותו הםיזי והנפשי. כי בעיני, הנזקים שעלולים להיגרם בקשר בדס"מי מתעלל (ומנסיון) הם עצומים. (אני כמה ימים ללא שינה אז מקווה שיצא לי מובן). |
|
|
|
ArchAngel(שולטת)
|
לפני 5 שנים •
9 ביולי 2018
שדה, גם את עונה על משהו שלא טענתי. כי ממש לא טענתי שהכל פה קשתות בענן (לדעתי בכלל המצב יותר מורכב מכדי להיות מוגבל לחלוקה דיכוטומית בין "חולה" ו"בריא", ויש הרבה "אפור" שניתן לדון עליו), אלא שכל מקרה יש לבחון לגופו במקום לצאת בהכללות הגסות שנעשו כאן החל מהעמוד הראשון.
את באמת לא ראית את ה"אבחונים" המכלילים שנעשו כאן? אני לא מתווכחת עם דברים שלא נאמרו, כי הם נאמרו פה ועוד איך! |
|
|