Sinister(סדיסט)
|
לפני שבוע •
20 במרץ 2025
הפחד נגמר — ומה עכשיו?
כשאלימות היא לא פעולה — אלא שפה.
יש אנשים שחושבים שאלימות היא תוצאה של כעס, תסכול או אובדן שליטה. מבחינתי, זו בדיוק ההפך. אלימות יכולה להיות מדודה, קרה ומדויקת — כמו מישהו שמחזיק סכין בלי הצורך לשלוף אותה. זו לא חייבת להיות חבטה או סימן כחול על העור. לפעמים זו רק מילה שנזרקת בטון הנכון, מבט קצר שחותך חד יותר מכל אגרוף, או שתיקה שמעמידה אותה במקום עוד לפני שהיא חשבה לזוז. היא יודעת שכשהיד שלי נסגרת על המותניים שלה — אני לא שואל אם היא מסכימה. אני אומר לה: "כאן את עוצרת." וכשהעור שלה חבול מהלילה הקודם — היא לא רואה בזה חולשה או השפלה. היא רואה בזה משהו ברור — אות שאני באמת שם. זה לא שהכאב מענג אותה — זה שהכאב מוכיח לה שאני מספיק קרוב כדי לפגוע. וזה בדיוק מה שמחזיק אותה במקום. היא לא בורחת כי היא מפחדת ממני — היא נשארת כי היא מפחדת מהיום שבו לא אהיה שם יותר. כי אז לא יהיה מי שיחזיק אותה חזק כששום דבר אחר בחיים שלה כבר לא יציב. ובסוף, זה לא היא שנשברת ראשונה — זו אני שמכריח אותה להבין שהכאב הזה הוא לא רק שלה. זו גם הדרך היחידה שלי לדעת שהיא עדיין שלי. כי אחרי זמן מסוים, אתה לומד שהחבלה הכחולה על הגוף שלה זו לא רק חותמת בעלות — זו הדרך הכי פשוטה להגיד לה: "אני יודע איפה נגמר הגבול שלך, ואני היחיד שמעז להגיע אליו." ולפעמים... לפעמים זו הדרך היחידה להוכיח שאני עדיין שם. אז תגידו — איפה עובר הגבול בין אלימות שמחזיקה אותה קרובה — לאלימות שמוחקת אותה לגמרי? מתי זה מפסיק להיות רק כוח — והופך להיות הדרך שבה היא מרגישה בטוחה? ומתי הפחד שלה ממני מתחלף בפחד מסוג אחר — הפחד מהיום שבו אני אפסיק להכאיב לה? כי יש משהו אחד מסוכן יותר מנשלטת שפוחדת ממך — וזה נשלטת שהפסיקה לפחד. לא? |
|
2
|
Seayam
|
לפני שבוע •
20 במרץ 2025
לא.
|
|
2
|