מתחת לפרווה

אתמול תהום אמרה לי שזו היתה לדעתה הפעם הראשונה אי פעם שהיא עשתה איתי סקס ככה, בצורה מודעת ומוחזקת.

לפני שהתחלנו את ה׳מסיבה׳ בצהריים אמרתי לה שאין טעם שתהיה עכשיו ״לייט״ או מהוססת כי אף אחת מאיתנו לא תהנה ככה. מה שכן הדגשתי שחשוב לי זה שלושה דברים:

1. שאחרי מה שלא יהיה, ושהיא תכאיב ותשפיל ותגמור כמה שתרצה, יהיה פרק זמן שיוקדש לעונג שלי, כשהיא עדיין בתפקיד.

2. שאחרי שהכל ייגמר היא תעטוף אותי באפטרקייר ותרים אותי בחזרה אחרי המקומות המאוד נמוכים, משפילים וכואבים שתביא אותי אליהם.

3. שהכי הכי חשוב לי שיהיה רצף. וכדי שזו לא תהיה סתם כותרת ש״צריך לשמור על רצף״, יש לתכנן מיד בסוף הסקס את הפעם הבאה, ושהיא תקרה לא יאוחר מבעוד יומיים. כשחולפים יותר מיומיים מאז הסקס האחרון, אז חולפים אחר כך גם שבועות וחודשים. זה כמובן לא צריכה להיות הפקת המאה כל פעם. זה יכול להיות גם משהו קצר ופשוט של רבע שעה. אבל הרצף חייב להישמר. זה הגבול שלי, יותר מכל אלמנט כזה או אחר.

היה סשן מעולה שנמשך שעות, גמרתי שלוש פעמים חזקות מאוד מאוד, והיום היא קראה לי ללקק לה את התחת והזדיינו עוד. היא אמרה שהיא מרגישה הרבה יותר משוחררת ככה, שהיא מצד אחד יכולה לבטא את הפנטזיות הכי אפלות ומשפילות שלה, ומצד שני לדעת שהיא יודעת מה היא עושה ושהיא שומרת עליי ועלינו.

בלילה בין חמישי לשישי כדור השינה החדש לא הביא בשורה מרעישה וישנתי רק ארבע שעות וחצי,

אבל אתמול בערב אחרי שתהום הזמינה אותי לשים עליה ראש בסלון ושמענו מוזיקה מרגיעה, ואחרי שגם לקחתי בנוסף לכדור השינה 6 מ״ג קסנקס ואז עוד כדור שינה הצלחתי לישון 14 שעות. זו היתה שינה מוזרה, כאילו רדודה יותר, כאילו אני סתם שקוע במחשבות חולפות כאלו. אבל השעות עברו ועברו, וזו היתה תחושה נהדרת להצליח לישון קצת סופסוף. אני איש גדול עם סיבולת חזקה לחומרים ומוח מאוד עקשן. נראה לי שקודם כל הכי הכי חשוב שאצליח לישון כמה לילות בצורה סבירה ורציפה, ואחר כך נתחשבן על החומרים והמינונים.

אני פוחד מהרבה דברים. שהרצף עם תהום שוב ייפול ויישבר, שתתפתח לי תלות בכדורים, ובאופן כללי מהחיים שמתחילים מחר שוב עם המון עבודה ומחויבויות. אני פוחד מעצמי ופוחד מהאנשים בחיי. פוחד לאכזב ופוחד להיפגע. פוחד לפשל. פוחד להזניח את כל הפעילויות שלי, הלמידה, הנגינה, התחביבים. פוחד לפגוע במערכות היחסים עם היקרים. פוחד שיכעסו עליי. פוחד שלא יהיו לי כוחות להתמודד עם הכל.

סליחה שהדאגתי יותר ממה שהתכוונתי.

אני אוהב את הכלוב ולא בכדי כותב כאן כבר כמעט 20 שנה.

אני רק רוצה את הפינה הצנועה שלי להתבטא בצורה הלא תמיד קונבנציונלית שלי.

סליחה שהפעם חציתי איזה גבול בלי להתכוון לכך.

הופתעתי מאלפי הצפיות ומכל הדרמה שנוצרה.

לא חשבתי שלמישהו ממש איכפת. 

תודה למי שעזר לי לחזור.

קיבלתי מהרופא היום כדורי שינה חזקים למשך חודש בתקווה שאוכל לחדש את האנרגיה בסוללה המרוקנת שלי. לא שתיתי אלכוהול ולא לקחתי כדורי שינה והרגעה במשך שמונה חודשים וחצי, אבל גם לא ישנתי במשך שמונה חודשים וחצי. קבענו להתייעץ שוב בעוד חודש לגבי SSRI ואולי יעוץ נוירולוגי אצל מומחה יעודי. 

אני לא מתכנן לעזוב, יש לי עדיין המון חלומות להגשים, ארמונות בחול לבנות, עולמות פנטסטיים ליצור והמון תקווה לאהוב ולהיות נאהב.

העיבוד היפה שיצרתי ל״מבול״ בשנה שעברה: 

https://vimeo.com/852663141/1717098fe3?fbclid=IwZXh0bgNhZW0CMTEAAR3MxWEzJFm7mTb7w8wub0QFt-ziY8KPgIGh9Purrtxuy1Tbyc0gHhcBdVc_aem_AUTKRGtXEpV32UoE-8IUp_3WSiF2cJn_laqvNV5uMrYr9-yWgZl4QJ3UtjzsZTI5mvRJx2heqT-DLkPOtugBko8V

א. לא איימתי בהתאבדות.

ב. לא ניסיתי להתאבד.

ג. לא עשיתי דבר שדרש טיפול רפואי או נפשי דחוף או בכלל.

ד. הכתיבה שלי תמיד היתה אקספרסיבית, בגלל זה אתן אוהבות לקרוא אותי.

ה. לא שתיתי אלכוהול ולא לקחתי כדורי מרשם במשך שמונה וחצי חודשים.

ו. את הכדורים שלקחתי בימים האחרונים קיבלתי במרשם רופא והשתמשתי בהם באחריות.

ז. לא עברתי על החוק, לא פגעתי בעצמי ולא פגעתי באיש.

ח. חשבתי שהבלוג שלי הוא מקום מוגן בו אני יכול לכתוב את הרגשות שלי בצורה הכי טהורה ומדוייקת.

ט. התגובות שלכן משקפות אתכן, לא אותי.

י. אני בן 48. הגעתי עד כאן עם התעללות מגיל ינקות ועד עצם היום הזה.

י״א. עברתי בעידודכן טיפול מיני כושל שגרם יותר נזק מתועלת ועכשיו אותה מטפלת כושלת מאיימת עליי באשפוז בכפייה כדי לכסות על הכשלון הטיפולי שלה וללא שום הצדקה מעשית.

י״ב. מי שאוהב אותי לא יקטוף אותי.

י״ג. מי שבא/ה להגיב בבלוג שלי כדי להראות כמה היא או הוא חכמים מוכיחים בעיקר את ההיפך, וגם את היעדר האמפתיה והמודעות העצמית שלהם. ואלו שמסתפקים בתגובה אוהדת לאותן תגובות הם פחדנים עלובים.

י״ד. אני זקוק למנוחה כי אני סובל מתשישות נוראית אחרי כל ההתעללות שעברתי, העבודה הסופר מאומצת תוך עיסוק בתכנים לאומניים פשיסטיים וצבאיים שרחוקים ממני שנות אור. אני שמאלני ופציפיסט. אני גם צריך להתפרנס. לא הגעתי לפסטיבל השנה כי בעוד שיכולתי לחיות עם התחושה שאני עושה לאנשים טוב וגורם להם לזיכוך כלשהו באמצעות הכשרון והמוזיקה שלי, לא יכולתי לחזות בעצמי בנאומים ובויז׳ואלס שהוצגו על הבמה. בעוד כמה ימים של שתיה וכדורים (שקיבלתי כדין במרשם רופא!) אוכל להרים שוב את החרב והשריון שלי ולהמשיך להילחם.

ט״ו. או שאתם בעדי או שאתם נגדי. מותר לכן לא להסכים איתי, מותר לכן להאיר את עיניי איפה שאולי אני לוקה בעיוורון. אני לא יודע הכל. הרגשות שלי עזים וקשים. אם אתן בעדי, אתן צריכות לעשות את זה בדרך רכה ואוהבת.

ט״ז. יש פה אנשים שמנצלים את הפתיחות, הפלורליזם, הכנות והחושפנות שלי לרעה. אם לא תחדלו מזה אני אדאג שתשלמו את המחיר.
לאחר עוד חלופת מיילים בין תהום למטפלת שלחתי לה את המייל הזה: לא איימתי בהתאבדות, לא ניסיתי להתאבד, לא הייתי זקוק לשום טיפול רפואי או התערבות משטרתית או פסיכיאטרית, יש לי בלוג שהוא המפלט האמנותי שלי, זו היצירה שלי. אם תעשי איזו שהיא פעולה שתערב גורמים פסיכיאטריים בכפייה כלפי, בנוסף לכל יתר הנזקים שגרמת בטיפול הכושל שלך, אני אשכור את עורך הדין הכי טוב שאמצא ואלחם בך עד הסוף המר. בכבר לא אהבה בכלל, דן.

י״ח. אני מבין שאני אחת ההצגות הכי טובות בעיר עכשיו ושאתן נהנות מכל רגע. נסו לתגמל את היוצר בדרכים המקובלות ולא בהשלכת עגבניות רקובות.

י״ט.כואב לי כל כך, על כל הנסיונות, על כל ההשקעה, על כל התקווה. על כל הזמן והכסף שהושקעו רק כדי לגלות שאפילו בפנטזיות של תהום אין לי רגע של עונג, רק ניצול, השפלה, כאב, ריסוק ונטישה. גם הלילה אשתה ואקח כדורים. אני שוקל 100 קילו על מטר שמונים וחמש. יש לי סבילות מטורפת לחומרים. אין שום סיבה לדאגה. תדאגו לרגשות שלי, לא לזה שאני אמות. אם אני אמות, זה יהיה דבר טוב דווקא.

כ״א. לשלוח אדם במצוקה לאשפוז בכפייה זה לא להיות חבר. זה להסיר מעצמכן אחריות.

כ״ב. כשכל היתר כושל אנחנו תמיד יכולים להצליף בעיניי הסוסים. ולגרום להם לישון, ולבכות (ג׳ים מוריסון).

אז לא רק ששנתיים וחצי של טיפול מיני בעלות של 54000 שקל לא הניבו שום תוצאות חיוביות אלא רק החמירו את המצב, ולא בגלל שהמטופלות לא שיתפו פעולה ולקחו את הטיפול ברצינות רבה מאוד,  

עכשיו גברת מטפלת מינית ומדריכה מוסמכת בטיפול מיני, מוסמכת בפסיכותרפיה ממוקדת, קרימינולוגית קלינית ומדריכה מוסמכת - מאיימת עליי באשפוז בכפייה.

בגלל שאנחנו נכנסים פה לקרקע משפטית אמעיט במילים, אבל אני לא צופה סוף טוב לסיפור הזה. 

מי שקרא לשוטרים (יום שני ברציפות) שדווקא היה חמודים, תחיכים ורגישים,
שידע שפבעם הבא לא יפורסם פוסט ולפיכך גם לא יגיעו שוטרים, אולי רק לאחר כמה יממות בכלל הריח.

שתיתי הרבה וויסקי ובלעתי הרבה כדורי שינה ובנזודיאזפינים. ביי.                    

מאז שהייתי ילד קטן סבלתי נורא מעימותים, מאלימות, מבידוד חברתי, מהורות מתעללת, מסביבה לימודית לא מותאמת. מעוני ומחסור. מתקופות ארוכות של מאבק השרדותי מול ההורים ואנשים אחרים שהיו אמורים לשמור עליי.

חברה אמרה לי לאחרונה שיכול להיות שאני אוטיסט. אולי הוא צודקת.

מה שתמיד החזיק אותי היו חלומות על גדולה, על הצלחה. חיבור למוזיקה אלטרנטיבית שהרגישה כמוני. שאיפה לאהבה ענקית, טוטאלית ומרפאה. אמונה בטוב, שאם אעשה טוב יהיה לי טוב. אמונה בשלום ובערכים היפיים. התרחקות מרע, מאכזריות, מרכילות, מציניות.

בשנים האחרונות גם פיתוח תחביבים בריאים, הקפדה על תזונה וטיפול תרופתי. טיפול מיני זוגי. צלילה וטיולים בטבע. נסיון להיות הורה טוב, יציב ומיטיב. שינוי גישה בעבודה שעיקרו דגש על שירות וטיפול בלקוח בצורה סבלנית, מכילה ואוהבת.

טיפול בהורים הנכים, החולים והמזדקנים.

גמילה מחומרים מזיקים.

אני תשוש כל כך. אני בוכה עכשיו.

מחר קבועים לי שני סשנים של הקלטות. מחרתיים גם. חוץ מאלו יש לי גם עבודות ״שיעורי בית״ שאני אמור להשלים בעצמי. אנשים מחכים לדברים האלה ממני.

הבוס הגדול מאתמול לא התקשר לשאול אם אני בסדר היום.

תהום כתבה אתמול על איך שאפילו בפנטזיות שלה אני לא נהנה, רק מושפל, מוכאב, מנוצל ומרוסק. לקח לי כל כך הרבה זמן לחלץ ממנה את התובנות האלה.

אני לא מאמין באלוהים של היהודים או של כל דת אחרת. דת בעיניי זה גוף פוליטי כלכלי שמנצל את אמונותיהם הטהורות והפגיעות ביותר של בני האדם.

אני רוצה להאמין בעצמי, ושעוד יום מנוחה שיכורה ומסוממת יעזור לי לקום מחר בבוקר עם יכולת לפחות לזייף תפקוד סביר.

אחרי הלילה הדפוק עשיתי כמיטב יכולתי להתעורר כי היתה לי הקלטה ב11 עם לקוחות חדשים שהגיעו דרך הלקוח המאוד משמעותי שלי שאחראי לרוב פעילותי בתחום המחול ב12 שנה האחרונות. 

אותם חבר׳ה קבעו איתי לשעה, אבל העסק התארך בעקבות הגחמות שלהם יותר לכיוון השעתיים. 

בינתיים הגיע Hanuman החמוד לארח לי לחברה אבל עד שהתפניתי הוא כבר היה צריך ללכת, ובינתיים גם הגיע אותו לקוח משמעותי לשלם על כל עבודתי המאומצת לקראת הפסטיבל בשבועות האחרונים. 

העבודה היתה מאומצת לא רק בגלל ריבוי השירים והמחרוזות אלא בגלל התכנים הלאומניים והצבאיים שמזעזעים אותי עד יסודות הנפש שלי. 

בעודו מעביר לי את הצ׳ק סיפרתי לו שרבתי עם אחד הזמרים כי הגבתי בפוסט מתלקלק שלו על הפסטיבל במילים: ״כל מי שמתפלל לחזרת החטופים ומייחל לשובם וכל הז׳רגון המטומטם הזה.
או שאתם בעד עסקה עם החמאס על סיום המלחמה המטומטמת עכשיו על כל מה שמשתמע מכך, או שאתם מאוננים ומלקקים את השפיך של עצמכם״. 

התגובה שלי לאותו זמר משום מה לא מצאה חן בעיניו והוא מחק אותה תוך דקה וחצי, שזו זכותו המלאה. יש לציין לשם ההקשר שאותו זמר שר בפסטיבל לפני שנה מחרוזת ״שיער״ ודיבר בצורה מאוד מתלהבת על כמה הוא הוא גדל על התכנים האלה ומחובר אליהם. הוא ביקש אז שאגזור לו רק את השיר ״אקוואריוס״ שהוא ביצע מתוך המחרוזת ואשלח לו, ואז גם ביקש שניפגש יום אחד ונשלים את זה לעיבוד מלא. נעתרתי לכל בקשותיו, וגם לבקשתו השנה שאגזור לו מתוך המחרוזת את השיר המגעיל: ״אמא הו אמא חבקני חזק״ כדי שיוכל לשלוח לאמא שלו. 

כל זה כאמור לא מנע ממנו למחוק לי את התגובה תוך דקה וחצי, ואולי לכתוב לי בפרטי משהו כמו: ״דן, סליחה, התגובה שלך חריפה מדי לתדמית החלבית והמיינסטרימית שאני מנסה לקדם פה. אני מוחק אותה ומבקש את סליחתך על זה״. במקום זה הוא רק תקף אותי וכתבתי לו בתגובה שהוא בושה מהלכת ושאין שום קשר בינו לבין הערכים של ״שיער״.  

אניווי,

הלקוח הגדול דווקא צידד בזמר ובתגובתו ואמר שהתגובה שלי היתה מגעילה וגם צעק עליי לאוזניי שני הלקוחות שהוא שלח אליי ועדיין עמדו שם נבוכים והמומים. 

אחרי שהפקדתי את הצ׳ק התחלתי לשתות ושלחתי לכל הצוות מכתבתי פרידה: 

התחלתי לשמוע את הפסקול של שיער אבל אז התחילו דפיקות וצלצולים עקשים בדלת. הצצתי בחור וראיתי שזה הבמאי הדגול. בהמשך ראיתי מהחלון שמגיעה ניידת משטרה ופרמדיקים. 

לא הסכמתי שיכנסו הביתה חרף נסיונות השכנוע העלובים שלהם,  ולא זזתי מילימטר מהעמדה שלי, עד שלאחר 10 דקות של דין ודברים הם נאלצו לסגת עם זנבם מקופל בין רגליהם. 

אני כנראה אמות בקרוב, 

אבל בתנאים שלי. 

כזכור, אתמול בבוקר שלחתי לאקס-מטפלת אחרי חודשים ארוכים בהם לא תקשרנו כלל מייל שכותרתו ״חג שמח״ ותוכנו שבעה לינקים לפוסטים נבחרים מהטיפול, כאלו שנחרטו לי כפוגעניים ו/או משמעותיים במיוחד. (הנחתי שהיא תופתע כי מעולם לא דיברנו על זה שאנחנו מקליטות ומתמללות את הפגישות איתה). 

לאחר מכן שלחתי עוד מייל שכותרתו: ״חג שמח 2״ עם עוד 7 פוסטים שכאלו. 

היא ענתה שעות ספורות לאחר מכן ואת עיקרי הדברים שלה ציטטתי באחד הפוסטים האחרונים. 

עכשיו בחלוף 24 שעות עניתי לה, ואני חושב שזו היתה תשובה כנה ואמיתית שחלקה ממש כאבה לי פיזית לנסח, רבת גוונים אך גם עם ביקורת חריפה וממוקדת, ללא האשמה וללא תוקפנות: 

היי המטפלת. 
אני עונה עכשיו בכאב פיזי לא מבוטל ובבלבול שנובע מכל מיני סיבות, חלקן קשורות לחומרים פסיכואקטיביים וחלקן קשורות אולי גם לפרמדיקים שתהום הזעיקה אתמול בערב אחרי שהלכתי לישון. 

״דן, קראתי את ההיכרות, את ההתחלה ואת הפגישות האחרונות ואת הסוף, כי רציתי להבין את קצוות התהליך ושתהיה לי תמונה פחות או יותר שלמה. יש כמה פגישות באמצע שעוד לא קראתי ואני מתכוונת לקרוא בהמשך. ״ 

מאוד יכול להיות שזה קשור לחשיבות היתר העצמית שלי לגבי היצירה שלי,  ולנרקיסיזם שלי באופן כללי. ובכל זאת אגיד, גם אם זו שטות גמורה ושקופה בעינייך, שב״כמה פגישות באמצע״ (משהו כמן 90) מצוייה אמת רבה שאולי תביא לך תובנה עמוקה יותר וכלים משוננים יותר להמשך הדרך המקצועית והאישית שלך בעתיד, שאין לי ספק שתהיה מזהירה ומצליחה מאוד. 

אין לי שומדבר נגד סמים, וגם לא להתמכרות ל SSRI כמוצא אחרון בהחלט. 

אני מאמין לכל המילים החמות והאוהבות שלך כי גם אני מרגיש אליך אהבה, חיבה, הערכה וגעגועים. 

יחד עם זאת ועם כל הכוונות הכי טובות של כולן, המצב היום גרוע בהרבה מכשהתחלנו את הטיפול איתך, ואני אפילו לא בטוח שבאמת התחלת לגרד את הקרקע הסלעית הקשה והמשוננת של שפת ה״תהום״. מאז שעזבתי את הטיפול חל שיפור מה, אבל עדיין הפער בין החזות של הילדה החמודה וקצת אבודה לבין הסדיסטית הרגשית האגוצנטרית והמסוכנת לא מבוטא מספיק ולפיכך גם לא מגושר בצורה שפויה יותר במציאות. 

אני חושב שיש מקומות שמאוד לא נוח לך לגעת בהם וזה גורם לך להימנע מהם ולחפש פתרונות תבניתיים ופשוטים יותר כמו לעשות אחר לשני נעימי ולנרמל את החייה המפלצתית האכזרית וההרסנית שהיא האהבה והתשוקה הבדסמית.

באהבה אמיתית ללא כחל ושרק, 

דן ההולך ודועך. 🦜 🖤

בין כל החומרים הרבים מספור שבלעתי היום ושהמכנה המשותף של כולם הוא שהם רק גרמו לי להרגיש יותר גרוע, אני מזהה איזו להבה שבא לי לתעכב עליה קצת.

זו להבה קטנה ומפוזרת, כל משב רוח אקראי כמעט מכבה אותה לגמרי.

היא חלשה כל כך, כמוני. במצב העניינים הנוכחי יש בה אולי עוד קרב להיות או לחדול אחד וזהו. וגם בו היא כנראה תפסיד, כי היא חלשה ומורעבת ומוזנחת וספוגה באכזבות ובשברונות.

זו אש כל כך קרה, רפה, זרה ולא שייכת.

אני מקווה שהיא לא תמות איתי ושיום אחד צעירות וצעירים שעוד חולמות ומעיזות יביערו ממנה זרדים שיתפתחו למדורה גדולה ומחממת.