הרהורי הנפש

כשאתם נעלמים 

אני שונאת אתכם

ומקללת כל שארית חלקיק

שעוד נותרה על גופי 

ושייכת

לכם.

אני כותבת עליכם שירים

אם הייתם יודעים

בטח הייתם מפחדים

כמה כוח יש לי

כשאני מרסקת אתכם לאותיות

אותך שהיית בתוכי

ריסקתי לשיר סוריאליסטי

ואותך שהייתי בתוכך

וגילפת אותי פתאום

ניפצתי לשיר מטופש

ואותך 

שעוד לא הכרתי

אבל אכיר

ולא אסמוך עלייך

עד שאתפתה להאמין

ואחרי שתבתר את יאושי

ותקמט את שיניי

ותתלוש את קמט הצחוק הבתולי

שיתחיל להתגבש לו 

סביב עיניי

אותך אעניש

הכי חזק

אותך, 

אהפוך לשיר

שאתה כבר הלחנת

מזמן.

היא אף פעם לא תהיה במקום שלי. 

הוא לעולם לא יתן לה להתמודד איתו באמת. 

הוא לעולם לא ישים אותה להסתכל לו בעיניים כדי לדעת כל מה שהיא מנסה להחביא

היא לעולם לא תרגיש את היד שלו נפגשת עם הגוף שלה 

היא לעולם לא תראה סימנים שהוא משאיר עליה

היא לעולם לא תרגיש הכי שבורה והכי שלמה במקביל איתו

הוא לעולם לא ילטף אותה כשהיא מחבקת לו את הרגליים

ובכל זאת, אני אחוזת קנאה בה. 

כי למרות שהיא לא תהיה אף פעם במקום שלי אצלו, היא שלו. הוא שלה. 

האמונה שלך בי
מצמיחה לי כנפיים
ואז אני מגלה
שאני יכולה,
שאני מופלאה.
כי לפני שאני מביטה
בעיניים טובות,
אני כבולה
על רצפה טחובה,
בתוך צינוק פנימי.
הקולות הרעים אותם
שמעתי בעבר,
כבר השתרשו בי
ולי מספיק רק אור קטן
מעיניו של בן אדם אחד,
כדי לפרוס כנפיים ולעוף...

"הלב נותר חשוף

כמו תא זכוכית שקוף

זה בא כמו גל בלב הים

מערבולות תשוקה

איבדנו אחיזה....."

דיברתי איתו היום, הייתי צריכה להתייעץ

והוא מכיר אותי טוב כל כך.

ונזכרתי בשורות האלה

שתמיד התאימו לקשר שלנו......

ופתאום מוצפת געגוע למבט שלו המלא בטחון בי באינטואציות שלי

לילה שכזה.....

אתה חייב לכבד אותה. 

גם כשהיא מביטה בך הכי מלמטה

אתה חייב לכבד אותה 

לא, היא לא הזונה שלך. זה שהיא נשלטת לא הופך אותה לזונה

עלייך יש המון המון אחריות. על הגוף שלה וחשוב מזה הרבה יותר, על הנפש שלה. 

לפעמים אני מקבלת הודעות וחושבת לעצמי כמה אתם יכולים לפגוע ולרסק נפש של מישהי, כי אתם לא מבינים את גודל האחריות. 

כי אתם שוכחים שיש שם אישה מולכם - כן נשלטת לפני הכל היא אישה/בחורה.

אתם חייבים להבין שכשמישהי מוסרת לכם את הזכות לשלוט בה אתם צריכים להבין שהיא נתנה בכם מספיק אמון כדי להפקיד את נפשה בידיכם. 

שליטה אתם לא לוקחים, אתם מקבלים. זוכים בה. אל תשכחו את זה אף פעם. זה לא מובן מאליו. 

ש דברים שמילים לא אומרות

מה שמוזר להגיד כי מעצם היותן מילים

תפקידן הוא להגיד את הדברים

בשביל זה הן נוצרו וזהו יעודן

אבל ברגעים כאלו נעלם כל כוחן.

ישנם רגעים שמילים פשוט לא מצליחות לבטא

ויש תחושות שלא עוברות דרך הפה

אז היכן הן מתחבאות כל התחושות האלו 

אתה מוצא את עצמך שואל

כי זה לא הגיוני שהן כאן אבל לא יכולות לעבור לאדם האחר

הרי מה שרואים זה מה שקיים

ואם לא ניתן להעביר את התחושה

את המועקה

האם היא בכלל ישנה?

יש דברים שמילים לא אומרות

לא כי לא רצית

פשוט כי אתה לא מפסיק לנסות.

פוסט מבולבל, מתוסבך, לא כתוב כמו שלרוב אני כותבת. הכל מעורבב לי בראש אז גם הכתיבה מתבלבלת.

רכבת הרים של רגשות. 

פחד, שמחה, צער, עצב, כאב, אהבה, געגוע, כעס, שנאה, תסכול... 

כל כך הרבה רגשות בכל כך מעט זמן. 

יום כזה. יום קשה. 

יום שהצורך שלי באיבוד השליטה גדל כל כך. 

פשוט רוצה להרפות. לנוח. רוצה חיבוק. כן. ממש זקוקה לו כרגע. 

רוצה להרגיש. להרגיש פיזית ונפשית כאחד. להרגיש שייכות. 

רק עכשיו באמת מבינה את גודל הנזק
הוא תמיד היה מבקש להתקרב ואני תמיד שמרתי על רגל אחת בחוץ
אבל הוא צודק

רק עכשיו מבינה את גודל הנזק
מבינה עד כמה אני שומרת על עצמי כדי לא להיפגע

רק עכשיו מבינה את גודל הנזק
החומות שהסרתי בפניו הוקמו מחדש
כעת הן מבוצרות היטב וגם טנק מרכבה סימן 6 לא יכול לפרוץ אותן

רק עכשיו מבינה את גודל הנזק
אני בונקר, מאחז בלתי חוקי
עצורה ונזהרת
את חומות הקרח שסביבי יקח זמן להמיס
ואין לי מושג מי יצליח להמיס אותן

רק עכשיו באמת מבינה את גודל הנזק

משהו בו גרם לה לרצות להתעורר שוב

הוא אסור, הוא אחר מכל מה שהרשתה לעצמה אי פעם

על פניו הוא כל מה שהיא רוצה, ויותר

יש בו משהו מרגש

יכולה לדמיין עצמה יושבת לרגליו

אחרי שהגישה לו את הקפה היומי

הוא מעביר את אצבעותיו בשיערה ונותן לה סימן לצעוד לחדר השינה

הוא שואל אותה איך עבר יומה והיא מסננת משפט או שניים על העבודה

בכניסה לחדר הוא מצמיד אותה אל הקיר והיא משתתקת

"תמשיכי, אני רוצה לשמוע"

הוא מקלף אותה לאט לאט תוך כדי ודעתה מוסחת

אך הוא מתעקש לשמוע את כל חוויות היום ושירות הלקוחות וההנהלה

הוא מעביר אצבעות על צווארה והיא לוקחת אויר

שוקלת לרגע להפסיק אך במבט אחד הוא מעביר מראשה את המחשבה

הוא מנשק את צווארה ונוגס בה בשיניו

אוחז בזרועותיה והיא פשוט עומדת שם ומדקלמת את כל שעבר עלייה, מצייתת לו.

הוא מסובב אותה פנים אל הקיר ומפסק רגליה "תמשיכי!!"  הוא מזכיר לה כל הזמן בזמן שאצבעותיו חופרות בבשרה

משאירות שבילים אדומים על עורה הלבן

הוא יורד על ברכיו, לשונו על ירכיה מאיימת לפרוץ לתוכה

היא מאטה את קצב הדיבור ומנסה לנשום

אצבעות חודרות אליה והיא פולטת אנחה ומפסיקה לדבר

הוא קם על רליו תופס ומושך את שיערה לאחור, וזרועו עוטפת את צווארה

"אני חושב שהייתי ברור! נכון?!"

היא מהנהנת קלות ומתנצלת

"טובה...עכשיו תמשיכי"

הוא עומד מאחוריה, פניה צמודות אל הקיר

מסיר מעליו את מעט הבגדים שלגופו, גופיה ומכנס קצר

והיא הרגישה את עורו החם והלח

ממשיכה לספר לו על איזו תכנית לאיזה ספק... לא באמת מעניין

והוא ממשיך וחוקר את גופה

תחילה מעביר אצבעות על מותניה, יורד אל האגן

ומשם מעלים אותן בתוכה, משחק בה עד שכמעט לא נשאר אויר בריאותיה

מרחיב אותה לאט ובסובלנות

מכין אותה לשלב שבו תוכל לקבל את כל כולו

רועדת, מנסה להמשיך ולספר על יומה

הוא שולף ממנה את אצבעותיו

מסובב אותה אליו ומאפשר לה לטעום אותן

"טעימה לא?" הוא שואל והיא מהנהנת

הוא צועד לכיוון המיטה והיא אחריו כמו חיית מחמד

לא מעזה לעשות דבר ללא אישורו

הוא מסמן לה לשכב על המיטה והוא מתמקם בין רגלייה

"תמשיכי, אני מקשיב" מתעקש לשמוע עוד בזמן שהוא טועם ממנה

והיא נמסה ומתבשלת בתוך מיצייה משתדלת לשמור על קצב ודיבור הגיוני

בזמן שגופה נלחם בה ומבקש להתפוצץ לכל עבר

בדיוק כשהיא מספרת על לקוח שהרגיז אותה במיוחד

הוא נכנס אליה, מביט בעיניה ונועץ שיניו בבשרה

מגביר את הקצב ומאט, משחק בה

משכיח ממנה את הכל

אצבעותיה נעוצות בגבו

מקרבות אותו אליה, מילים ספורות מתוך סיפור לא הגיוני נפלטות פה ושם

והוא נטמע בתוכה, משאיר עקבות שיניים, אצבעות ואהבה 

מסמן אותה, האישה שלו, הכלבה שלו..

ולבסוף קורס מעליה.

"סך הכל היה לך יום לא רע..." מסכם את דבריה בחצי משפט

היא מחייכת לעברו והם צוחקים

"לא רע.... לא רע בכלל"

עברו מספר רגעים לפני שעיניה התרגלו לחשיכה

היא רועדת עירומה נאחזת בזרועו היטב

"עוד מעט אנחנו שם" הוא אמר לה בלחישה

התרגשות מילאה אותה ופעימות ליבה נשמעו למרחקים

דלת מתכת כבדה נשמעה נפתחת

אור נרות נחשף לעיניה ומהגג הזה, רואים את כל נופה של תל אביב

היו שם נרות כריות פרחים היו מפוזרים על רצפת הגג בקבוק יין אדום ושתי כוסות

היא עמדה וחייכה, הוא לקח את ידייה לאחור וקשר אותן 

חיוכה נעלם כשראתה שתי צלליות מתקרבות

שתי נשים, לבוש ממש מינימלי אחת בלונדינית השניה שחרחורת

שתיהן עמדו שם וצחקו

היא הסתכלה עליו בתדהמה

הוא צחק "את לא חשבת שכל זה בשבילך?!"

היא השפילה מבט

"שבי כלבה!" הוא הורה לה לשבת על ספסל העץ

הוא התיישב בין הכריות ושתי הנשים התחילו לקלף את בגדיו

מוזגות יין ומסירות זו לזו את הבגדים

נדמה היה לה כי הזמן קפא

היא יושבת שם

כעוסה ונרגשת

הוא לוחש לשחרחורת המרהיבה משהו באזנה

וזו מתקרבת ומתיישבת מולה על 4

הוא מלטף ומנשק את צווארה 

נעמד מאוחריה ושתי אצבעות חודרות אליה 

היא נאנחת ומסמיקה בכל כניסה ויציאה

היא מצווה "יותר חזק" 

הבלונדינית רצה אל הספסל התיישבה לרגליו כדי לצפות במחזה

כשהוא שם לב שנערת הספסל הפנתה את ראשה הצידה

עצר הכל וניגש אליה.

"יש לך בעיה עם מה שאת רואה, כלבה?" הוא שאל

היא שתקה והוא ראה את הדמעות שזולגות מעינייה

הוא העביר אצבעות על צווארה תפס את שיערה והוריד אותה מן הספסל

"את תצפי בכל מה שאגיד לך לצפות! את לא תמצמצי ללא אישור ממני"

חזר לשחרחורת והחל להגביר את הקצב

קול אנחות מתערבבים זה בזו

והיא נשברה

"די!

שזיפים!!!

לימונים!!! כל מילות הביטחון! אני לא יכולה יותר!!!!!!!!!!!"

הכל נעצר. 

הדממה הייתה מחרישת אזניים

הוא אמר לשתי הצלליות לפנות את עצמן

הן נעלמו

הוא שחרר אותה מהחבלים, כיסה אותה בשמיכה וחיבק אותה

ואמר לה כי יחזור עוד מספר דקות

היא רצתה להיעלם

זו הייתה הפעם הראשונה שהשתמשה במילות הבטחון שלה

זה היה עבורה אכזרי מדי, קשה מדי

היא הרגישה שליבה נשבר

הוא חזר מצוחצח מקולח מגולח

מושך אותה לכיוונו מחבק אותה היטב ומנגב את דמעותיה בעדינות

מושיט לה קופסה כסופה

"זה בשבילך"

היא חוששת ופותחת בזהירות

מגלה קולר זהוב עם חריטה

"מעכשיו את היחידה"