בהגיעי לגיל אדם בוגר ובעיצומה של תקופה לא פשוטה בכלל, מצאתי את עצמי חנוק ע"י סדרה של מחלות נפש ארוכות, ולאחר היוועצות עם מספר לא מבוטל של גורמי טיפול שונים, ניכרה בפניי העובדה שהינני מה שמכונה - פגוע נפש. איש שהוא לא בסדר בכלל. ילד שהיה פעם בסדר, נולד תקין וכעת הוא פגום. כחלק ממסגרת טיפול דינמי, הפסיכולוג אמר לי שזו לא אשמתי, שכן הוא רואה שאינני משוגע וכמו כן אינני אחד שפוגע בעצמו. ועל כן, עליי לחזור אחורה, ולמצוא את אלו שעשו אותי מה שהינני כיום.
הסתייגתי מיד מדבריו והצהרתי שאף אחד אף פעם לא עשה לי רע. לא חוויתי בחיי אף אירוע טראומטי, כל האנשים שהכרתי היו נחמדים אליי באופן כללי, ובכל סביבה בה הייתי הרגשתי רצוי ומקובל. הוא החזיר לי מבט יודע דבר של פסיכולוגים, ואמר לי שאולי כדאי שנתחיל מההתחלה, ואספר לו על ההורים שלי. לאחר שדיברנו עליהם חצי שעה הוא הכריז שהבעיה לא בהם, וכעת הוא יודע מה עבר עליי, ולמה אני ככה.
ביקשתי ממנו לשתף אותי בפיתרון, ואז הוא התחיל לדבר איתי על כלכלה. הוא שאל אותי אם אי פעם סחרתי במניות בבורסה. אמרתי לו שקצת. אז הוא שאל אותי האם לדעתי היו אי פעם אדם או תאגיד שהפילו את הבורסה בכוחות עצמם. אמרתי לו שאני חושב שלא. "למה?" הוא שאל. עניתי שאינני כלכלן, אבל אני יכול לשער שההון היחסי של כל גורם קטן בהשוואה לכלל ההון בעולם. גם אם התאגיד הגדול בעולם ינסה בכל מאודו להפיל את הבורסה, השוק גדול מדיי, ובעל גמישות ויכולת הסתגלות. ההשפעה של כל גורם יחיד היא קטנה מדיי.
"ובכל זאת," הוא אמר. "עובדה שהבורסה נפלה פעמים רבות בעבר. איך זה יכול להיות, אם כן, שהיא נפלה, אם לא היה אף אדם ספציפי שהפיל אותה?"
"אינני יודע."
"אז אני אגיד לך." הפסיכולוג אמר. והוא אמר לי: המוני טרנסאקציות (עסקאות) קטנות. מיליונים של מיליונים של טרנסאקציות קטנות. כל אחת חסרת חשיבות כשלעצמה. כל אחת נעשתה על ידי אדם אחר, ובלי כוונה מתוכננת. בלי שיתוף פעולה או תיאום מראש. אך הסכום של כל העסקאות הקטנות, המגמה הסופית - הייתה קריסה של הבורסה.
"ואיך זה קשור אליי?" שאלתי.
"חביבי," אמר הפסיכולוג. "שנים על גבי שנים הקריסו לך את הבורסה הפנימית שוב ושוב. ומה אתה מצפה בדיוק, שאחרי כל זה לא תהיה חולה נפש?"
אני זוכר שהרגשתי מחנק בגרון והלמות לב הולכות וגועות. "אבל מי?" שאלתי אותו. "מי עשה לי את כל זה?"
"נשים, כמובן." אמר הפסיכולוג. והייתי בהלם.
הוא הבחין בכך ואמר לי שתם לנו הזמן, ועכשיו זה רעיון טוב שאלך הבייתה ואתחיל להעלות זכרונות. על מה? אולי אתחיל בתקופת הבית ספר. אני עכשיו אכתוב, והוא אחר כך יעבד איתי את זה, ויעזור לי להיות מודע לכל הדברים שקרו לי, ואפילו לא ידעתי שהם שם.
וכך, התחלתי להעלות זכרונות.
[הדברים שאני כותב הם ערבוב של אסוציאציות חופשיות, זכרונות ללא סדר, וחלקי שיחות ותובנות מהשיחות עם רונן (הפסיכולוג) שהיו לי בפגישות הבאות איתו.]
אם אני חושב על תקופת הבית ספר, אני נזכר מיד במבטים. אני לא יודע למה. אני לא זוכר שאי פעם בתור נער חשבתי במודע על מבטים. אבל עכשיו זה הדבר הראשון שקופץ, תמיד, כשאני נזכר בבית הספר. ומה שרונן אומר, זה שאני מרגיש חרדה.
זה היה כמו להיכנס לחדר סגור שהוא מטווח, והכדורים זינקו וזינקו בין הקירות ופגעו בי שוב ושוב, ושיפדו אותי.
אני זוכר בנות יושבות על הרצפה, על השולחנות, על כיסאות. בחבורות של שבע או שש, מביטות בי תמיד כל הזמן, כל היום, ומכל הכיוונים. השיחות שלהן תמיד עוצרות לרגע כשאני נכנס, או חולף, והן בשקט מסתכלות. איך הרגשתי פיזית את העיניים שלהן נעות לי על הגוף, מודדות את מוצקות הירכיים, את תנועת האגן, את טלטול הכתפיים. מנסות ללכוד את המבט שלי. למשוך את תשומת הלב שלי בקריצה, צחקוק או נפנוף שיער. זה גרם לי להרגיש כמו מוצג במוזיאון, והיו פעמים שנאבקתי באינסטינקט לכסות את עצמי עם הידיים. להסתיר את מה שזה לא היה שעליו הן היו מסתכלות.
אם הייתי מתיישב לרגע לבדי, נגיד בהפסקה, נגיד בשולחנות פיקניק ההם בחצר שהיו להם סככות בצורה של פרח (ועל כן קראו להם "המשתלה"), או אפילו אם הברזתי לפעמים משיעור כי הייתי צריך קצת שקט, תמיד הן היו באות. בדרך כלל תוך פחות משישים שניות. מופיעות יותר מהר מיתושים. תמיד עם חיוך מאולץ, ואותם משפטי פתיחה חוזרים: "מה, איך זה שמישהו כמוך יושב לבד?", "אפשר לשבת?", "מה אתה שומע?" (אם הייתי עם אוזניות), "בדיוק דיברתי עליך עם חברות...", "אז איך בכדורסל?" (הכדורסל היה קטע, עוד אפרט על כך בהמשך...). ואני, מה יכולתי כבר לעשות? זה לא שהייתי יכול להיות מגעיל אליהן ולהגיד להן לעזוב אותי לבד. אז נאלצתי לקיים את אותן השיחות שוב ושוב ושוב, עם משהו כמו שלוש מאות בנות מהשכבה שלי שבדרך כלל לא זכרתי את השם שלהן, ועוד מלא משכבות אחרות. יום אחרי יום אחרי יום.
אחרי המשפטי פתיחה, ושיחת חולין קטנה, היו מגיעות הרמיזות וההצעות. הדפוסים שלהן היו כל כך צפויים מראש שזה עכשיו, בדיעבד, נראה עצוב. היה מאוזכר איזה סרט, או סדרה, משהו רומנטי של בנות מטומטם, עם אנשי זאב מתנשקים או כל מיני טלנובלות, והן היו שואלות אותי אם ראיתי, והייתי אומר שלא, ואז הן היו פוערות עיניים וחוטפות שוק מאולץ, ואומרות לי שאני חייב. וכך היו באות שאלות על מה אני עושה אחר הצהריים היום ומחר וביום שישי (שיעורי בית, חברים, כדורסל...), ונסיונות לתכנן לי את הלו"ז ולעשות כל מיני סידורים ופשרות כדי שהן יאספו אותי, נגיד אחרי כדורסל, ונראה ביחד איזה סרט שלא היה לי אף עניין בו.
רונן שאל אותי בשלב מסוים איך זה היה גורם לי להרגיש. לא הרגשתי כלום. מה הייתי אמור להרגיש? הרגשה רגילה כזאת. ככה זה תמיד היה. נהייתי טוב בתירוצים ובלהתחמק מתשובות. לא, זה לא הכביד עליי או משהו. ברור היה לכולם שהן לא רציניות וזה משחק.
זה היה משחק כזה בין כל הבנות, תחרות מי מהן תתפוס את הבנים הכי שווים בשכבה. לאף אחת מהן לא היה אכפת באמת. הן רק רצו את זה בשביל הסטאטוס. זה התבטא הכי טוב למשל בטבלאות שהן היו תולות על הקיר. רונן התפלא כשסיפרתי לו על הטבלאות. הוא לא הכיר את התופעה, אבל לי היה ברור שזה היה דבר נפוץ ובנות היו עושות את זה בכל תיכון בארץ. טבלה כזאת שממיינת את הבנים לפי גובה, מוטת כתפיים, והיחס בין מוטת הכתפיים להיקף האגן. הן היו באות אלינו בהפסקות עם סרט מדידה ומודדות את הנתונים הפיזיים. זה היה קטע מצחיק. אחר כך הן סיכמו את זה ומיינו את כולם, ומצאו באופן "מדעי" את הבנים הכי שווים, והכי לא שווים - הן היו מדפיסות את הממצאים בטבלה ענקית ותולות על הקיר בבניין של מדעים. הלבורנטית הייתה עוזרת להן לעשות את זה (ובכל מחזור הייתה מדפיסה ותולה את ה"העדפות" האישיות שלה, שזה בכלל היה כבוד). ככה קיבלתי את הכינוי - "הגבוה". כי הייתי די גבוה, וכיכבתי בטבלאות האלה, וגם הייתי בנבחרת הכדורסל, ומשום מה הדבר היה נושא להתלהבות ועליצות בלתי פוסקים.
באופן כללי הייתי מתאר את המראה שלי בתקופה ההיא כמשהו בין בני גנץ לאריק איינשטיין צעיר, עם גוף שהוא משהו כמו שחקן כדורסל. הייתי אומר מראה די ממוצע, פרט לעניין הגובה. והגובה היה רק קללה, כי בכל מקום תמיד היו רואים אותי וקוראים לי ומזמינים ומתגודדים סביבי, ומזמינים אותי למקומות, והיום כשאני חושב על זה, אולי זו הסיבה שהיום אני עייף מאוד. לא היה לי רגע לנוח בילדות. נגיד כמו כל הקטע הזה עם המגמת אומנות.
אני ואומנות לא מדברים. ובתקופת התיכון, אפילו פחות. בשלב מוקדם יחסית התחילו לבוא אליי בנות מבוגרות יותר ממגמת אומנות וניסו לשכנע אותי לעלות אליהן לקומה ושיציירו לי פורטרט. חשבתי שזה סתם שטויות כמו האחת שרצתה להיות דוגמנית והיה לה ידיד מבוגר יותר שהיה צלם מקצועי, והיא המשיכה להתחנן אליי שאלך לעשות איתה בוק (אני חושב שבאמת הייתה לה קריירה קצרה בדוגמנות בסוף. אבל אולי אני מתבלבל עם מישהי אחרת. באמת שאני לא זוכר את כולן). אבל מסתבר שהן דיברו עליי עם הרכזת של המגמת אומנות, ואז הן הראו לה תמונות שלי שלקחו בהפסקה, ואז הרכזת של אומנות דיברה עם המנהלת, והמנהלת עם הרכז של השכבה, ואז הם החליטו ביחד שאני יכול לוותר על כמה שיעורי אנגלית כי אני גם ככה דובר אנגלית מהבית, ואמרו לי שאעלה לקומה העליונה כדי "להיות אובייקט ולשמש קטליזטור בעשייה אנושית-מרחבית", כלומר, הבנות במגמת אומנות כבר הכינו משהו שהיה כמו טוניקה של יוון העתיקה וניסו להסביר לי איך לעשות פוזות. יצאתי משם בשלב מסוים והלכתי הבייתה, ומסתבר שהן עברו אחר כך כיתה-כיתה, חיפשו אותי והפריעו לשיעורים של חצי בית ספר. מפה לשם, הזמינו את ההורים שלי, וההורים אמרו בהתחלה שאי אפשר להכריח אותי להשתתף בזה, במיוחד בהתחשב בכך שאני בכלל לא מוכשר באומנות, אבל אז המנהלת הראתה לאמא שלי את אותם פורטרטים שהבנות הספיקו לצייר, ואמא שינתה את דעתה. היא אמרה שזה מאוד נחמד ויכול לתת לי פרספקטיבות חדשות. אבא התעקש שזה יכול להלחיץ אותי וגם ככה אני מתקשה במתמטיקה, אבל אמא השתיקה אותו. זה לא היה קטע אלים, פשוט זה ידוע שבבית אמא מקבלת את ההחלטות, וכל מה שהיה ביניהם היה בחיבה. ואבא, כמובן, היה תמיד רשאי להשמיע את הדעה שלו. בסופו של דבר, אחרי שהתישו אותי עם דיבורים, הם שאלו אותי מה דעתי, והאם אני מרגיש שזה גורם לי מבוכה. אני זוכר שנחרתי בבוז וצחקתי עליהם שהם חושבים שמשהו כזה יכול לגרום לי חוסר נוחות. קיצר, דיגמנתי אחרי זה בכל מיני פוזות מצחיקות והבנות תלו את זה מידי פעם במסדרונות ובכל מיני תערוכות שעשו. לא ביג דיל.
"אז הגוף שלך היה תלוי בחללים הציבוריים של בית הספר?" רונן שאל אותי כשדיברנו על זה. אמרתי לו ש- "גם שיתפו תמונות שלי בווטסאפ ובטלגרם. ובאינסטה. הייתי מקבל מחמאות כל הזמן. גם לפעמים בנות היו תופסות אותי ומלשינות מה בנות היו עושות עם התמונות, כל מיני פנטזיות."
"פנטזיות מיניות?" רונן שאל.
"גם."
"ואיך זה גרם לך להרגיש?"
"חברים שלי לא הבינו למה לא אהבתי את זה. אבל אתה יודע, זה סתם היה שטויות כדי למשוך תשומת לב. ובכל מקרה הרבה יותר תמים מכל מה שקורה היום בטינדר וכדומה."
רונן הנהן.
אני עדיין לא יודע בדיוק לאן הוא מכוון את הטיפול. כאילו, אני מבין, אבל אני לא. בכל מקרה, כל ההתעסקות הזאת עם העבר מעלה בי כל מיני זכרונות, ועוד כל מיני דברים ששכחתי שעולים, ונראה שזה מתעצם. אבל בכל מקרה, אני עייף עכשיו. ואולי יהיה לי כוח לכתוב עוד במועד מאוחר יותר.